הפרוטוקולים של צעירי ציון

מפגש תשע עשרה- סוגיית אדמות הלאום

2010-07-08T15:16:00.000-07:00

ההצעה הראשונית להקמת קק"ל, שהועלתה לראשונה בועידת קטוביץ (1884), על ידי פרופ' צבי הרמן שפירא, כפי בהובאה בפני הקונגרס הציוני הראשון ב-1897 :

מדינת היהודים / בנימין זאב הרצל

קנין האדמה

את כברת הארץ, אשר יסכימו לתת לאגדה עפ"י חקי העמים, עלינו לקנות במחיר מיד בעליה.

את ההכנות שיעשו יחידים בטרם ילכו להשתקע שמה, לא פה המקום לפורטן. אך החברה צריכה לאחוזזות ארץ גדולות למענה ולמעננו. את האחוזות האלה תקנה בפעם אחת. בתחילה תתאמץ לרכוש את האחוזות אשר לקנין ממשלת הארץ תחשבנה. מטרתה היא לבוא "שמה" ולהאחז בארץ, מבלי העלות את מחיר האדמה עד השער העליון, כאשר ימכר הכל גם פה מבלי את המחיר. לתנועת השער במדה מרובה אין לחוש עתה, כי החברה רק היא תעלה את מחיר האדמה בהעתיקה את היהודים אליה בעצת "אגֻדת היהודים" המפקחת על דרכה. על האגֻדה לדאוג לבל תהיה אחרית הקבלנות הזאת "כפאֵנאֵמא" בשעתה כי אם טובה ומועילה כתעלת ה"סוּעץ".

-------------------

דְבַר הֵאָחזנו בארץ

כאשר נדדו העמים בשנים קדמוניות בארצות מושבותיהם, היו למשחק ביד כל מקרה אשר נשאם ויטלטלם וישליכם אל כל רוח. המונים המונים פשטו כארבה, מבלי דעת אנא הם נוסעים, ויתישבו באיו ארץ. בשנים קדמוניות עוד לא נודעו גלילות הארץ כהיות הזה. יציאת היהודים בימינו נחוץ שתהיה על יסודות המדע...

אך דבר אחד עוד לא בארנו היטב: באיזה אופן תהיה חלוקת הארץ לפי האגודות לעריהן.

באמריקה יש אשר יבואו אנשים לשבת בה גם בדרך הזה: אנשים הבאים לכבוש את הארץ ולהתנחל אותה, יתאספו מסביב לגבולותיה, ולמועד נכון יפלו עליה מכל עבריה ויקחוה בחוזקה.

כן לא יעשה בארץ ישראל החדשה. מגרשי הגלילות והערים יִמָכרו לכל המרבה במחירים, לא בכסף, אך בשכר פעולותיהם. ע"פ הצעה כללית למבנה הערים יוָדע, מה הם הדרכים, הגשרים ותעלות המים וכיוצא באלה, הנחוצים למסחר הארץ ועסקיה. כל אלה יֵעָשו לפי צרך הגלילות תמכרנה כמו כן הערים, ואגודותיהן תקבלנה עליהן לבצע כל אלה בסדר ובמשטר. ההוצאות תהיינה על חשבון הערים, העומדות ברשות עצמן. "האגודה" תדע מראש, אם הקרבנות, אשר תביאנה האגודות לכלל, לא תהיינה גדולות הרבה מכפי כחן. לקהלות גדולות ינתן כּר יותר נרחב לפעולותיהן, וכרוב הקרבנות כן ירב גמולן; בתי מדרש למדעים, לחרשת כל מעשה ומלאכת מחשבת, וכל יתר בתי הכלל, אשר לא נחוץ כי יהיו בעיר הבירה, יפוצו על פני כל המדינה.

הערבון בעד ההנהגה הטובה בכל אשר קימו וקבלו עליהם לעשות, תהיה תועלת עצמם של המתנחלים בארץ, הנוגעים בדבר, ובשעת הדחק – התקציב של אנשי המקום, כי כאשר לא נוכל ולא נחפוץ להסיר את החיץ המבדיל בין אנשים פרטים שונים, כן תבדלנה גם האגודות, האחת מרעותה. הכל מתחברים ומתאחדים בדרך הטבע. כל זכיות האדם ומשפטיו אשר רכש לו, ישארו לו וגם לרכוש חדשים לא יבצר מכל איש... כשם שלא נעשוק אחרים ולא נרמה אותם, כן לא נשלח גם את נפשנו בשוא.

http://benyehuda.org/herzl/herzl_003.html

מפגש שמונה עשרה- ציונות הגר"אית

2010-06-23T09:55:00.000-07:00

"באתערותא דלתתא תליא מילתא לעורר התערותא דלעילא"

קול התור/ ר' הלל ריבלין משקלוב
פרק א - עיקרי האתחלתא
יעודנו יעודו של רבנו הגאון נהורא דמשיח בן יוסף לדור אחרון. עפ"י רבנו ר' אלי' כל העקבות דאתחלתא, קבוץ גליות וישוב ארה"ק, כלליהם ופרטיהם עד הקץ האחרון הם בתפקידו של משיח הראשון, משיח בן יוסף ובאים מסטרא דשמאלא היינו מדת הדין באתערותא דלתתא, בדרך טבעית, כמו בימי בית שני בימי כורש, ואח"כ תושלם הגאולה במדת החסד מסטרא דימינא משיח בן דוד.
...עפ"י רבנו הגר"א כל עבודת קבוץ גלויות, בנין ירושלם והרחבת ישוב אר"י להחזרת השכינה, כל עיקרי העבודה וכל פרטיה ופרטי פרטיה נאחזים ביעודו ובתפקידו של ... משיח בן יוסף שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא על דרך הטבע, כי משיח בן יוסף מארץ, ומשיח בן דוד משמים לפי בחינת רחל ולאה כנודע בעקבות משיחא וקץ המגולה.
...והעוסקין בקבוץ גליות מקילין את יסוריו של מב"י בעקבות משיח. הגזירה מתבטלת באופן שנחלקת לחלקים קטנים כמשל המובא במדרש: משל למלך שכעס על בנו ונשבע לזרוק בו אבן גדולה אח"כ נחם ורחם עליו ובכדי לקיים שבועתו שבר את האבן הגדולה לחלקים קטנים וזרק עליו את החלקים האלה אחד אחד. נמצא שלא נהרג ובכל זאת סובל גם מהחלקים הקטנים. והם חבלי משיח הבאים קימעא קימעא יחד עם תתקצ"ט עקבות משיחא, באופן שגם הגזירה נחלקה לתתקצ"ט חלקים קטנים.
יעודו הכללי של מב"י הוא בשלשה דברים: גלוי רזי התורה, קבוץ גלויות, וביעור רוח הטומאה מן הארץ. קבוץ גלויות הוא בשלשה תפקידים: בנין ירושלים, קבוץ גלויות וקיום מצוות התלויות בארץ. כל אלה נרמזים בפסוקים : "מי יעלה בהר ה'" היינו קבוץ גליות (ר"ת משיח בן יוסף). "מי יקום במקום קדשו" קימה זו בנין (ר"ת משיח בן יוסף) וכל לשון קימה היא בטוריא דמב"י בסוד קמה אלמתי. "ישא ברכה מאת ה'" היינו דבר הנושא ברכה, זו נטיעה (ר"ת משיח בן יוסף), ובפסוקים "שבי אל עריך" "בנה ירושלים" "כי עת לחננה", לחננה היינו נטיעה כאמור שם את עפרה יחננו.
... אחת התכונות של מב"י הצלחה ע"י עשייה כמו שכתוב ביוסף "כל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו". ונודע למשגב דבר רבנו: שתי המצוות שהאדם נכנס בהן שלם בכל גופו הן סוכה וארץ ישראל. ורמז נתן לזה בפסוק "ויהי בשלם סכו ומעונתו בציון" והוסיף: סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי אף ציון כך וכאמור במדרש על הפסוק: ובא לציון גואל. כל זמן שציון אינה בנויה עדיין הגואל לא בא, וכדברי חז"ל (מגילה י"ז) מכיון שירושלים נבנית בן דוד בא, ובמדרש: אין בן דוד בא עד שתהא ירושלים נבנית.
בעתה אחישנה. בקשר לדברי חז"ל (סנהדרין צ"ח) על הפסוק בעתה אחישנה, זכו אחישנה, לא זכו בעתה, אמר לנו רבנו מו"ס אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ...כי "עת לכל חפץ" היינו שקביעות הזמן תלוי בחפץ שהוא חפץ דלתתא ובמו שכתוב על כורש "וכל חפצי ישלים"... הרבה פעמים ראיתי את רבנו מסתובב בחדרו ומדבר בסערת רוח נוראה ואומר "רבש"ע האין לך דרך אמצעית בין בעתה לבין אחישנה.
חזקה וכיבוש בקץ המגולה. אתחלתא דגאולה של ימינו היינו, האתחלתא האחרונה שבדור אחרון, בכל הפעולות שלה צריכין להיות בשתי הטוריות, בטוריא דעזרא ונחמיה ובטוריא דיהושע. על הפסוק וירשתם אותה וישבתם בה. אומר רבנו הגר"א (אדרת אליהו דברים י"א) "בזכות שתרשו אותה תשבו בה, ובמה תירשוה בחזקה". וחזקה היינו בנין ונטיעה כדין חזקת קרקע בכללות וזאת בטוריא דעזהא ונחמיה. ולעת הצורך גם בחזקה (החי"ת בקמץ) וזאת בטוריא דיהושע.
... הצנע לכת. כל פעולה של אתחלתא דגאולה צריכה להיות בהצנע לכת עם אלקיך.
קימעא קימעא, לדעת מראש כי אתחלתא דגאולה באה קימעא קימעא מעט מעט, עפ"י חז"ל (ירושלמי ברכות) כך היא גאולתן של ישראל קימעא קימעא באה, כאילת השחר, כי אשב בחשך ה' אור לי הולך ואור עד נכון היום. לכן כל פעולה של האתחלתא יש להתחיל אפילו במעט עפ"י הכתוב אחד מעיר ושנים ממשפחה. כלל גדול הוא עפ"י רבנו שכל הדברים שעתידים לבוא בשלמות הגאולה מתחילים קימעא קימעא גם באתחלתא, וכן בנין ירושלים, להתחיל אפילו מאבן אחת.
שאלתי את פי רבנו אם יהיה האפשרות במציאות הגשמית להעביר את כל ישראל בפעם אחת לארץ ישראל כיצד לעשות הרי יעמדו לפנינו שאלות רבות וקשות בנוגע לסידור הישוב. אחרי עיון רב בשאלה זו ענה לנו רבנו: אם יהיה אפשר להעביר לארץ ישראל שישים רבוא בפעם אחת צריכים לעשות זה מיד כי מספר זה של שישים רבוא כחו גדול ושלם להכריע את הס"מ בשערי ירושלים ואז תשתלם מיד הגאולה השלמה בענני שמיא בדרך נסית.
עני על חמור. דרך האתחלתא בלא זכו היא כעני רוכב על חמור באה בעניותא, הן קבוץ גליות והן בנין ירושלם נעשית מעוני.
אנשי אמנה. אחד האמצעים העיקרים לקיומה של כל עבודתנו היא הקמת אנשי אמנה, עפ"י חז"ל (שבת קי"ט) כי לא חרבה ירושלם אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה. להקים אנשי אמנה, בכל השלמות בעיר קדשנו כי בלעדי זאת אין שום ערך לכל עמלנו ופעלינו ח"ו, ועפ"י כל היסודות והתקנות שסדרנו בע"ה.
מדות שוות. ישוב ארצנו הקדושה בכלל ובנין ירושלם בפרט צריך להיות במדות שוות, עפ"י חז"ל אין בן דוד בא עד שיהיו כל המדות שוות, אין בן דוד בא עד שיהיו כל השערים שקולים (סנהדרין צ"ח). ... לא יהיה בביתך איפה ואיפה גדולה או קטנה, ... וכן בקשר לירושלם הבנויה כתוב: יהי שלום בחילך. וכתרגומו: שלום בנכסיך. ואין שלום בד קיימא .דק כשיהיה שלום בנכסך במדות שוות כנ"ל. ובכדי לקיים בזה את כוונת הכתוב: כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, ועפ"י הכתוב בצדקה תכונני היינו באופן שווה לכל נפש ... וזהו היסוד העקרי של קיום אנשי אמנה האמור לעיל, וסימנך "אנשי אמנה" "קו משוה" וד"ל.

חיים ה' ריבלין,"חזון ציון - שקלוב וירושלים", האגרות מתוך: 'אגרות א"י' אליעזר יערי,324-356, 409-421

אריה מורגנשטרן, 'משיחיות ויישוב ארץ ישראל במאה הי"ט', תשמ"ה

שוחט, רפאל, '

עולם נסתר בממדי הזמן :תורת הגאולה של הגר"א מווילנה : מקורותיה והשפעתה לדורות'

, תשס"ח 2008.

מפגש שבע עשרה- גורדון ומשנתו החברתית-דתית

2010-06-09T00:31:00.001-07:00

עם-אדם

נאום הפתיחה ועידת היסוד של התאחדות 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון', פראג ניסן תר"פ- 1920.

באנו לארץ-ישראל להחיות את העם ואת הארץ. אבל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגאולת הארץ. אנחנו מעמידים את הכל על העם. לא בכוחות מבחוץ ולא בחסדם של אחרים ניוושע. חסד לאומים חטאת. עם אינו צריך לקבל את תחייתו ואת גאולתו לא בחסד ולא בצדקה. כוחו בו בעצמו. אנחנו באנו לארץ-ישראל לפני כל חסדים, לפני שש-עשרה שנה, בעוד לא היו לנו שום מחשבה ושום חלום על הצהרות, בטוחים בכוחות עצמנו, בכוח העם. וגם היום העיקר הוא כוח עצמנו, כוח העם, רצון העם, מרצו ומסירות נפשו של העם. ארץ-ישראל היא ארץ העם, והוא צריך להחיותה ולחדש את זכותו עליה בעבודה, ביצירה, בחיים.

עם של תגרנים, חנוונים ומתווכים, צריכים אנחנו להפוך לעם חי, עובד ויוצר. ומה אנחנו עושים? מה עושים כל הבאים לעשות? הכל, רק לא זאת, לא עבודת התחייה האמיתית, לא העבודה לחדש את העם. יש בנו כל מיני עסקנים ציונים, עושים ומְעַשים, יש בנו כל מיני מפלגות וכתות, הבאות להביא גאולה לאנושות [הסוציאליסטים – א.ל.] , אבל את העיקר, את עצמנו, את העבודה, שעלינו לעבוד בעצם עצמותנו, את העבודה של מהפכה בנפש כל אחד מאתנו ובנפש העם ובחיי העם, אנחנו שוכחים או איננו רואים. אין רואים, כי תשובתנו לתחייה היא יצירה חדשה, יצירה שלא היתה עוד לעולמים, יצירת אדם חדש על ידי יצירת חיים חדשים, יצירת עם חדש. עם-אדם אנחנו באים לברוא.

בבטחה גמורה אני אומר, כי החיים הקיבוציים האנושיים או, כמו שקוראים להם היום, החיים הסוציאליים, לקויים, והאדם היחיד אינו מוצא את דרכו הנכונה בחיים בעיקר מפני שהעם, יוצר החיים הקיבוציים, לקוּי. אין לי צורך להרחיק עדותי: המלחמה לימדה אותנו זאת למדי. רואים אנחנו, כי האדם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמוּת, יש בו בכל זאת הרגשת אי-שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמוּת, לטוב, לאור, אשר במידה ידועה היא גם לובשת צורה של שאיפה חיה, הבאה לידי ביטוי בצורת תנועות וזרמים שונים. ובכל אופן גם בחטאו, אם בשוגג אם במזיד, לשאיפות האנושיות העליונות, הוא, האדם היחיד, מוצא במידה ידועה צורך להצדיק את עצמו באיזה שאופן שהוא. אולם העם בתור אישיות קיבוצית הרי הוא חיה טורפת אכזרייה ושפלה מאין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לגנוב, לשקר, לזייף, לטמא, לעשות כל מיני כיעור ותועבה, כי אם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה, לדבר שכדאי לו לאדם לתת את נפשו עליו. ובדבר הזה, כמו שראינו במלחמה, שוווי כל המעמדות, המפלגות והכתות. כל האידיאלים וכל השאיפות האנושיות העולמיות מיטשטשים ומתבטלים בפני התביעה הבהמית הזאת, בפני האנוכיות הגסה של העם. ומה הוא העם מבחינה זו, אם לא האישיות הקיבוצית, אם לא יוצר החיים הקיבוציים? ואיך יוכלו החיים הקיבוציים במצב כזה להיות אנושיים, אפילו אם הם יעמדו על סדר סוציאלי היותר צודק?

כללו של דבר: באין עם-אדם אין אדם-אדם, אין יחיד-אדם; ומי כמונו, בני ישראל, צריך לעמוד על זה? אנחנו הודענו ראשונה כי האדם נברא בצלם אלהים, אנחנו צריכים ללכת הלאה ולאמור: העם צריך להיברא בצלם אלהים. ולא מפני שאנחנו טובים מאחרים, כי אם מפני שאנחנו נשאנו וסבלנו את כל מה שתובע את זה על כתפינו. במחיר ייסורינו, שאין דוגמתם בעולם, קנינו את הזכות להיות הראשונים ביצירה הזאת, ובכוח ייסורינו נמצא את הכוח ליצירה הזאת. מכל מיני אשפה עושים גז מאיר, – ואנחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו אור גנוז, ואותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-אדם, עם בצלם אלהים.

כך היא התביעה. בכל אגדותינו, בכל ספרותנו העתיקה, מדובר על האור הגנוז, הוא ישנו. לולא הוא לא היינו מתקיימים קרוב לאלפיים שנה בתוך ייסורי הגיהינום של הגלות. אבל כשאנחנו באים להוציאו מנרתיקו, הוא כאילו מתמזמז בידינו, מתפרט לפרוטות, לקטנות, או מתחלף למטבעות מזהירות משל אחרים, לאידיאלים מחייהם של אחרים, ובכל אופן מתחלף...

יסודות לתקנות למושב עובדים

[לבקשת מייסדי נהלל 1921] -אהרון דוד גורדון

בכדי שהתקנות תהיינה יותר ברורות, יותר מוּארות באור ההכרה הפנימית ויותר קרובות אל הלב לקיימן, צריך להאיר את יסודן בשאיפות העליונות של הרוח האנושית. צריך שיהיה ברור כי ההבדל בין צורת יישוב זו המבוקשה, המושב, ובין צורות היישוב הקיימות, העיר, כפר, המושבה, הוא לא רק בסידור ענייניהן הציבוריים, החיצוניים והפנימיים, כי אם גם ובעיקר ביסודן.., וברוחן.

צורות היישוב, כמו כל צורות החיים הקיימות, עומדות על הפרטיות המצומצמת והמגושמה, על הקניין הפרטי, הרכוש הפרטי, האיניציאטיבה הפרטית, המרוכזת כולה בביצור צמצומו וחמריותו של הפרט, בביצור הקניין הפרטי והרכוש הפרטי, ומתוך כך – על המסחר ועל הכסף. מכאן – הרדיפה אחרי העושר, עם השלטון של העושר והכבוד של העושר, בתור נותן-הטעם היותר נחמד והאושר היותר גדול של החיים האנושיים. צורת יישוב חדשה, מבוקשה מתוך שאיפה לחידוש החיים, צריכה לעמוד על יסודות אחרים, יותר אנושיים, הנותנים טעם אחר ואושר אחר לחיים, ובהם – ביסודות האנושיים – כל חידושה וכל עיקרה. מהם מחויבים חיוב הגיוני וחיוני כל הסדרים החדשים, ובהם, ורק בהם – כוחם.

יסוד היסודות הם החיים האנושיים לכל היקפם ועמקם: שיהיה אדם חי את כל עצמו, את כל עולמו בכל ספירותיו, התחתונות והעליונות כאחת, מתהום ארעא עד רום רקיעא. החיים האנושיים, במהותם העיקרית, במה שהם נבדלים ויתרים על חיי יתר החי, הם תוצאה מהפעלה הדדית, חוזרת, של הפרט והכלל, של היחיד והציבור. הפרט והכלל, היחיד והציבור, משתתפים ביצירתם במידה שווה. מה שמבוקש פה היא אפוא לא הגברת כוח הכלל על חשבון הפרט עד לידי שעבוד הפרט לכלל, כי אם התאמה עליונה, שלא תושג בטשטוש האישיות של הפרט ובהמעטת דמותה, כי אם להפך, בהגברת כוחה, הכרתה העליונה וחירותה העליונה של האישיות הפרטית. האישיות הפרטית לא צריכה להפסיד, כי אם להרוויח. הצרה היא לא בפרטיות, כי אם בצמצומה. הפרטיות צריכה לקבל תוכן חדש, יותר רחב ויותר עמוק, אנושי-קוסמי. גם האיניציאטיבה הפרטית אינה בטלה, כי אם מתעלה, מתרכזת בעניינים מאותו העולם הרחב, שמתפשטת עליהם האישיות, השואפת לחיים אנושיים מלאים. הציבוריות אינה מבטלת את האישיות ואינה ממעטת את דמותה, כי אם להפך, מרחיבה ומעמיקה אותה. כל המבוקש בחיים החדשים הוא, שהם ייתנו לאישיות הפרטית את האפשרות להביא לידי גילוי את עצמותה העליונה, במידה שהיא תמזג את חייה בחיי הציבור עד לידי התמזגות בחיי העם, האישיות העליונה, ולאישיות העליונה – במידה שהיא תמזג את חייה בחיי האנושות ובחיי העולם.

היסודות לתקנות המושב יכולים אפוא להיות מבוטאים באופן כזה:

האישיות והמשפחתיות

היחסים בין חברי המושב צריכים להיות לא יחסים של צמצום, של מסחר ושל כסף, כי אם יחסים של בני משפחה אחת, הבאים לא רק לחיות ביחד, כי אם גם למזג את חייהם באופן כזה, שכל יחיד יתעשר בחייו משפע החיים הממוזגים של הכלל. צריכה להיות חלוקת העבודה, למשל, צריכים להיות חקלאים, בעלי-מלאכה, מורה, רופא וכדומה, אבל כל אחד במקצועו יראה את חייו, את טעם חייו ואת תוכן חייו בזה, שהוא בעבודתו, בעצם יצירת חיי עצמו, יעזור ליצירת חיי המושב בכללו, ובמידה שהוא ירחיב, יעמיק, יעשיר את חיי עצמו, בה במידה הוא ירחיב, יעמיק, יעשיר את החיים הציבוריים של המושב בכללו. החקלאי שואף ליצירת המזון היותר מבריא את הגוף ואת הנפש קודם כל, כמובן, לעצמו, למשפחתו ולחברי המושב. בזה, בשאפו להשבחת מיני הדגן והירקות וכדומה, יש לפניו כר נרחב לחידושים וליצירה. החייט דואג להלבשה נוחה לבריאות ומתאימה לתביעות היותר מעולות של החיים האנושיים. וגם בזה יש כר נרחב לחידושים וליצירה לפני המוכשר לכך. וכן הבנאי, הנגד, הרופא, המורה וכן הלאה.

מתוך כך – מתוך העמדת התחדשות החיים על התחדשות האישיות והמשפחתיות בחיים הציבוריים – יוצאת ממילא, בתור תוצאה הגיונית ישרה, חירותה השלמה של האשה וזכותה השלמה להשתתף בכל ענייני החיים הפרטיים והציבוריים... [האשה היא] אחד השותפים הראשונים בניין המשפחה ובהקמת הדור הבא. .. בזה יפה כוחה של האשה מכוח האיש, .. היא אֵם. .. היא עוד עד היום תלמידת הגבר, ורואה את דרך חיי הגבר בתור סמל ומופת לדרך חייה היא ואת ערך זכויותיה בהיותן דומות לזכויות הגבר, בהיות לה האפשרות להשתתף בכל מעשיו הציבוריים של הגבר. בזה יש לראות במידה ידועה את רוח הזמן, את השאיפה להכניס את רוח הציבוריות בחיי המשפחה תחת לשאוף להכניס את רוח המשפחתיות לתוך החיים הציבוריים. אולם דווקא בכדי שהאשה תשחרר מתלמודו של הגבר, בכדי שתעמוד על הדבר, כי תלמודה אחר, דרך חייה, חוג פעולה, חובותיה וזכויותיה, אחרים, כי כל בניין עולמה אחר, כמו שכל בניין גופה ונפשה אחר, – ודווקא בכדי שתעמוד על כך מעצמה, מתוך החיים, מתוך נסיונה ומתוך כשלונותיה, צריך שלא לשלול ממנה את החירות השלמה ואת זכותה להשתתף בכל ענייני החיים, הפרטיים והציבוריים.

...

זה צריך קודם כל להיות ברור. צריך שיהיה קודם כל ברור, כי העיקר פה הוא כיבוש עצמו ולא כיבוש אחרים, כיבוש סוּבּייקטיבי ולא כיבוּש אוֹבּייקטיבי. שום סדרים חדשים, שום צורות חיים חדשות, אין בכוחם מצד עצמם להביא גאולה לאדם, במקום שאין די רצון, די מרץ ועבודה בלתי-פוסקת לכיבוש עצמו, אבל סדרים וצורות חיים רצויים עשויים להועיל, לעזור הרבה, במקום שאלה ישנם. ממילא יוצא, כי שום מלחמה, שום כיבוש חלק מהציבור את החלק השני, לא יביאו גאולה לאדם. כיבוש האחרים משעבר, מטשטש את האישיות של הנכבש ומטמטם את האישיות של הכובש, בעוד אשר לכיבוש עצמו ועל ידיו להצלחת חיי הפרט והכלל נחוצים חירותה השלמה וגידולה התמידי של האישיות והבנה הדדית שלמה בין כל אישי הציבור. 'וכל בניך לימודי ה'' צריכה להיות פה הסיסמה.

קצת עיון בהלכה פסוקה (הרהורים על הצבא)

...

הצבא הוא הכוח העיוור, הסטיכי, הבהמי, של העם, האגרוף הקיבוצי כלפי חוץ, אבל גם כלפי פנים. מבחינת הנפשיות הלאומית זהו שריד קדומים מאותה התקופה, שהאוּמה, בדומה לחיה ולבהמה, לא ידעה להגדיר את עצמותה, לקבוע את יחסה על חברותיה, אל יתר האומות, אלא בחביטות, בבעיטות, בנגיחות, בנשיכות. והשריד הזה עם כל חמודותיו חי וקיים עד היום, כאילו בכדי להעיד, כי ככל אשר האדם גדֵל, עולה, או בכל אופן שואף לגדול, להיות אדם, – האוּמה לא גדלה אף כחוט-השערה והנֶהָ עד היום חיה טורפת. עד כי יש לך בני אדם, אשר בשאפם להשיג סוף-סוף נפשיות אנושית, חיים אנושיים, אינם רואים דרך אחרת לפניהם אלא להחריב את האומה, להעבירה מן העולם ולעקור מלבם את הרגש הלאוּמי משרשו, מבלי להרגיש אפילו, כי את נפשם הם קובעים, כי אחד מיסודות עצמותם, אם לא יסוד היסודות, הם הורסים, כי את צורתם הם מטשטשים בזה. זהו פרי חוסר ההתעמקות בהערכת ערכה של האוּמה, יוצרת החיים הקיבוציים, בהערכת ערכה של הנשמה הקיבוצית, שיש לבקש לה תיקון, אבל אין להמיתה מבלי להמית את החיים האנושיים, את הנשמה שבחיים האנושיים.

אבל העיקר הוא כי יש מעריצים לאגרוף. יש רואים במעשי האגרוף גבורה עליונה, ויש מתלהבים ממסירות הנפש שבמעשים האלה, מבלי לראות, כי פה יש לא רק תחליף של מסירות נפש, כי אם באמת חילול מסירות הנפש האמתית, שאינה אלא שאיפת הנפש העמוקה להתפרץ מתוך צמצומה,מתוך בית-כלאו של האגואיזם הצר, ולהתמזג ברוח החיים והוויה של כל מה שחי והוֹוה, – שאיפה שהנה ממש ההפך ממעשי האגרוף. ויש רואים באגרוף צורך חיוני, שאין לעם להפקיע את עצמו ממנו כל עוד חי בו חפץ הקיום הלאוּמי. ובשעה זו, בשעה שהפוליטיקה מושלת בעולם מִמשל בלי מצרים, ואין מי שיעז לעמוד בפניה ובפני אגרופה, הנותן לה כוח ועוז וגם גדוּלה ותפארת בעיני מי שיש לו צורך בהם – בשעה זו, יותר מאשר בכל הזמנים רבּוּ למעלה ראש מעריצי האגרוף.

...תפקידנו במלחמה היה תפקיד פסיבי, ולוּ לפחות היינו יודעים להישאר נאמנים לתפקיד זה בתור עם, לוּ לפחות היינו נשארים בתור עם נייטרליים עד הסוף – מחאה חיה ושלמה, אם כי פסיבית ואילמת, למלחמה, לאגרוף, לשנאה, לאכזריות, לשקר, לכל הכיעור שבמלחמה ובפוליטיקה, – ..לוּ היינו אנחנו נשארים בתור עם לגמרי נייטרליים, נאמנים לדרישת נביאינו הקדמונים...

את זה אתה רואה משני הצדדים. מצד אחד, כל המשמעת הצבאית, כל סדר היחסים וכל סדר החיים של הצבא, אינם בעצם אלא היפנוז אחד תמידי ובלתי-פוסק. איש צבא משולל כל רצון, כל חופש, ואפילו בשמו אינו נקרא, כי אם בשם המספק, כאילו הוא אינו אדם בפני עצמו, כי אם חלק מעדר גדול. ה'אני' שלו בטל ומבוטל ואינו אלא חלק מה'אני' של העומד על גבו, והעומד על גבו בטל לגבי הגבוה ממנו, וכן הלאה. ומצד שני, אתה רואה את זה בהתבוננך, כיצד התהווּ בראשונה השלטון וההיפנוז של השלטון וכיצד התפתחו והיו למה שהם עכשיו...

כך הוא השלטון, וכך הוא ההיפנוז שלו, המשעבד את הרבים, את העם, את כוח העם, לקומץ של פרזיטים או, באופן היותר טוב, לקומץ מצדיקי הרבים ומזַכי הרבים, אשר מבחינת הטלת דעתם ורצונם על המרובים אינם טובים הרבה מהאחרים. ובכוח מי? בכוח אותו העם – בכוח הצבא.

כך הוא כלפי פנים, וכך הוא גם כלפי חוץ. לא העם הפשוט, העובד והיוצר, זקוק למלחמה, כי אם השליטים למיניהם עם כל התלויים בהם, כל הפרזיטים למיניהם. ולא אהיה, כמדומה, כרחוק מן האמת, אם אומַר, כי בדרך כלל אין בכוח מלחמה – מובן, כי לא במלחמת הגנה הכתוב מדבר – לשלם לעם העובד מה שהיא מחריבה בו. ומי עושה את המלחמה, אם לא הצבא? פרצה קוראה לגנב, – וצבא, אפשר לאמור, קורא למלחמה. או במלים אחרות: צבא קורא לשלטון, ושלטון קורא למלחמה ולשעבוד, לשעבוד אחרים וגם לשעבוד העם.

2010-06-09T00:25:00.000-07:00

סדר יום ירושלים תש"ע – "ציון וציונות"

לכבוד יום ירושלים, ערכנו בבית המדרש ערב חגיגי שכלל לימוד משותף, סעודה, שירה בציבור והשתתפו בו אנשי המנהיגות הצעירה, חברים ואורחים.

הסדר כלל הגדה שנערכה במיוחד לציון יום ירושלים. בהגדה קטעים שונים העוסקים בעיר ירושלים, במשמעותה לעם היהודי ולציונות וגם במלחמת ששת הימים.

להגדה במלואה

מפגש שש עשרה- הציונות והחרדים- התנגשות הכרחית?

2010-06-08T10:53:00.000-07:00

מפגש חמש עשרה- משה שרת- יונה בטרם עת?

2010-06-08T09:40:00.000-07:00

מפגש ארבע עשרה- בן גוריון כאיש חזון ומדינאי

2010-04-16T14:57:00.000-07:00

מתוך נצח ישראל:

מפגש שלוש עשרה- אחד העם והציונות הרוחנית

2010-04-16T06:37:00.000-07:00

אחד העם

משה / השילוח, שבט תרס"ד, 1904

אמרתי, כי 'היוצר – בצלמו יוצר'. ואמנם, בתמונה זו של משה הגשים רוח עמנו את מיטב עצמוּתו. יפה אמרו המקובלים : 'אתערותא דמשה בכל דרא ודרא'. באמת ניצוץ של 'משה' הולך ומאיר מתוך החשכה בחיי עמנו בכל הדורות, ואין הדבר צריך לראיות ארוכות, אלא די לנו לפתוח רק 'סדר התפלה', בשביל לראות כמעט בכל עמוּד ועמוּד, שהשאיפה הפנימית להתגשמות האידיאל הנבואי בכל היקפו העולמי לא עזבה את עמנו אף בתקופות היותר אכזריות, עם היותו הוא עצמו נתון בסכנה ונודד מארץ לארץ מפני רודפיו. חיי הוה לא היו לו לישׂראל מעולם. תמיד היה שרוי בצער ומלא כעס ותמרורים על הרעה והרשעה שבהוה. אבל תמיד היה מלא עם זה תקוות מזהירות ואמונה עמוקה בנצחון הטוב והצדק לעתיד, וסמוכים לתקוָתו ואמונתו היה מבקש ומוצא תמיד בחזיונות העבר, שבהם ראה מהרהורי לבו ועמל לקשטם בכל מיני קשוטים, בשביל לעשׂותם מעין 'אַספּקלריא של העתיד'. אפילו הלשון העברית, לבושו של רוח ישׂראל, אין בה 'הוה', אלא 'עבר' ו'עתיד' בלבד. ולחנם נחלקו הדעות ונתרחקו לקצוות בנוגע לתכוּנתו היסודית של רוח עמנו : אם היא אוֹפּטימיסמוס או פּסימיסמוס. באמת זה וזה יש בו, אלא שהפּסימיסמוס שבו מתיחס אל ההוה, והאוֹפּטימיסמוס – אל העתיד. כך היו הנביאים, וכך הוא גם עם־הנביאים.

רק תקופה אחת קצרה היתה לו לישׂראל בעת החדשה, שעיפה נפשו מרוב עמל ותלאה והתחיל משתוקק להוה : להתענג על חיי השעה, ככל העמים, ולבלתי בקש מן החיים יותר ממה שיוכלו לתת. ומכיון שנתעוררה בו תשוקה זו והיתה לו לאידיאל, מיד נראתה גם בה – עם כל התנגדותה בעיקרה להרוח הנבואי – אותה התּכוּנה הנבואית : לרדוף אחר האידיאל עד קצהו האחרון ושלא לחוס על שום דבר המעכּב את השׂגתו. לא חסו בני התקופה ההיא על העתיד הגדול – שבּו שגו אבותיהם מדור דור – ועקרוהו מלבם בבת אחת, כשנראה להם צורך לעקרו בשביל השׂגת האידיאל של ההוה. ואחר העתיד נמשך בהכרח גם העבר, שכל עיקרו לא היה אלא 'אספּקלריא של העתיד'... וסופו של דבר היה, כידוע, שגם ההוה לא הושׂג, ומכל עמלה של אותה העת, שרצתה להחריב עולם ולבנות עולם, נשאר רק החורבן לבדו והרגש המר של אבּוּד־כוח לבטלה. – אבל כל זה היה רק מקרה עובר, מעין 'התעלפות' ואָבדן ההכּרה העצמית לשעה קלה. אין ה'נבואה' מסתלקת אלא לזמן, ואחר כך היא חוזרת ותוקפת את נושׂאה ומושלת בו בעל כרחו. גם העם הנבואי חזר והכּיר את עצמו בעל כרחו, ואנו רואים 'אתערותא דמשה' שוב בוקעת ועולה, ואותו הרוח, שקרא לו למשה לפני אלפי שנה ושלחהו לתעודתו שלא מרצונו, – הוא חוזר וקורא גם עתה לדור אחרון :

'והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים. חי אני, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם'...

כהן ונביא / הפרדס, תרנ"ג, 1894

ונביאי־הצדק האלה, שהתנשׂאו ברוחם על גבולות עמים ומדינות והטיפו למשפט וצדקה בכל המין האנושי, לא חדלו מצד אחר להשאר אמנם גם בנים לעמם ישׂראל ; אף הם ראו בו את העם הנבחר, ומדי דבּרם בו יכול השומע להאמין, שאין להם בעולמם אלא אותו בלבד. אבל נטיתם לצד אחד, לצד אותו האידיאל הכללי, הראתה פעולתה גם על 'לאומיותם', באופן שגם היא אינה אלא כעין המשך מרעיונם היסודי. כי אם כל תוקף אמונתם בנצחונו של הצדק המוחלט, הנה מה שישׂאו עיניהם פעם בפעם אל 'קץ הימים' – יעיד עליהם כי 'רוח־הקדש' שבלבם לחשה להם לפעמים, מה רבה ומה קשה עוד העבודה הדרושה לבני אדם עד שיגיעו לידי כך, וכי בעבודה כזו אי אפשר להסתפק בעובדים יחידים ונפרדים, המתמכרים אליה איש איש בפני עצמו, במקומות ובזמנים שונים ובהפסקות בינתים ; אלא שצריך שתמָצא לה חברה אחת שלמה, אשר מדור לדור, בלי הפסק, תהיה 'נושׂא תמידי מיוחד' לכוח הצדק לעומת כל שאר הכוחות השולטים בעולם ; אשר מרצונה הטוב תקבל עליה את ה'עבדות' הזאת, להשאר עד עולם תחת הממשלה המוחלטת של רעיון יחידי ולהמצא בעבוּרו במצב מלחמה תמידית עם מנהגו של עולם. ואת המשׂרה הזאת, הגדולה ונשׂגבה, אך לא יפה ומכובדה, ראו הנביאים (כדרכם תמיד לראות את חפצם הפנימי כאִלו כבר ישנוֹ במציאוּת בעולם החיצוני) על שכם אומתם הקטנה, באהבתם אותה. האידיאל הלאומי שלהם היה לא 'ממלכת כהנים', כי אם – 'מי יתן כל עם ה' נביאים', שיהיה העם כולו גם הוא לכוח מקורי, כוח הצדק, בתוך ההרמוֹניא המורכבת של החיים האנושיים בכלל, כמו שכך היו הם, הנביאים עצמם, בתוך החיים הלאומיים שלו בפרט.

החיים / 1889

ישנם בתוכנו לאומיים אמיתיים, המאמינים בתחיית עמנו בלב שלם ונכונים באמת להביא קורבן, לא אך דבר שפתיים, כי אם חלק נכבד מאהבת עצמם וכבודם, ממנוחתם ונכסיהם. ... לו התחברו האנשים האלה באשר הם שם לאגודה אחת ואיש את אחיו יעזרו לפעול על רוח העם כאשר עם לבבם, כי עתה מי יודע אם לא צלחה להם ברבות הימים לתת את רוחם בו ולהשיב לו את התכונות המוסריות אשר בלעדיהן לא ייכון עם? ומי יודע אם לא התעורר אז החפץ בלב כל העם כאיש אחד להתנער מעפר ולשוב ולחיות חיי כבוד ושלווה בארץ אבותינו? ...

אגודה כזאת תשא אומנם נפשה גם היא אל המטרה העליונה: - אל ארץ אבותינו. בשבע עיניים תביט ותתבונן אל כל הנעשה בה, ובזהירות ומתינות תשתדל לתקן את אשר עיוותו אחרים שמה, ולעשות גם בעצמה מעשים שלמים ומתוקנים בהיות לאל ידה. בכל זאת, לפי שיודעת היא, כי למען עשות גדולות בארץ צריך שיהיה הדוֹר ראוי לכך, לכן לא אל הארץ בלבד תשים לב, כי אם גם אל העם, לא אך לבנות תהי מגמתה, כי אם גם לנטוע, לא רק בכוח ידים, כי אם גם ברוח. תחילת כל עליה לקנות לה לבבות ולחבב את שמה ותעודתה על הבריות באמצעים מוסריים. כלומר, להרחיב את מובן 'הלאומיות' ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו - אהבת ישראל, ובהיקפו כל מידה טובה וכל תכונה נכבדה; להפשיט מעל התואר 'לאומי' את צורתו החומרית אשר לו עתה - שכל הרוצה ליטול את השם הזה משתתף בפרוטתו לקופה ידועה ונוטל - ולהרימו למדרגת תואר מוסרי נכבד ואהוב בעיני העם, אשר לא כל אדם זוכה לו ואשר יחייב את בעליו לשמור מכל משמר את כבוד הדגל אשר הוא נושא, לבל יחולל על ידו או על ידי אחרים.- לאט-לאט תוכל להגדיל את חוג פעולתה, לשים עינה על חינוך הדור הבא, להשיב לנו את בנינו ובנותינו הנתונים לעם אחר, ובכלל - לתקן כל הצריך תיקון. עד אשר... יצמח מתחתינו ויעלה על במת החיים הדור אשר אנחנו מבקשים: דור אשר לא יכרע לבעלים ועפר שונאיו לא ילחך, אשר בעמו יתפאר, בכבודו יתיימר ובשמו ישָבעַ, אשר לבו יחם בקרבו ולא ייתן דמי לו וגם חוכמתו תעמוד לו לכלכל דבריו במשפט ולדעת עת לכל חפץ - הוא יושיע את ישראל; הוא ישא נס ציונה ועשה והצליח.

דברי שלום / המליץ, תרנ"ד, 1894

אין אנו מרגישים בלבנו שום נטייה לעסוק בענייני הדת ותיקונה, וכל שכן שרחוקים אנו מכל הרהור לערבב שאלת הדת בחיבת-ציון, וכל מגמתנו היא רק שלא יערבבו גם אחרים שתי פרשיות אלו. אך לא זו בלבד, אלא שאני בעצמי אינני מאמין כלל לא בתועלתו ולא באפשרותו של תיקון הדת בדרך מלאכותית. כל האומר לתקן את הדת הרי הוא בעיניי כאילו אומר לקרר את האש, כלומר שני הפכים בנושא אחד. הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלוהי, בעוד שרעיון התיקון יוכל לעלות על הלב רק אחר שאבדה אמונה זו, והשׂכל האנושי לא יירא עוד מגשת אל הקודש ומלראות בו מגרעות הדורשות תיקון בידי אדם. ... וזו היא שגיאתם של המתקנים העבריים בארצות המערב, שהם חושבים באמת לתקן, כלומר, להניח בקדושתה את הדת בכללה עם ספרותה הקדמונית ולבטל עם זה מדעתם מצוות ידועות, מפני שאינן מתאימות לצורכי הזמן. ובזה הם סותרים עצמם באופן זר ומתמיה, ואין להתפלא אם תיקוניהם מביאים לידי ביטול הדת בכלל, אחר שבאמת מושג התיקון כולל כבר בתוכו מושג הכפירה, והבא לתקן אין לו מה לתקן עוד.

עם כל התנגדותי לתיקון הדת, אני מאמין בהתפתחות הדת. התיקון הוא דבר מלאכותי, הנעשה לעיני הכל, בזמן מוגבל, על ידי אנשים פרטיים, מרצונם הטוב, לתכלית רצויה להם; וההתפתחות היא דבר טבעי, הנעשה באופן בלתי מורגש, לאט-לאט, על ידי מהלך החיים הכלליים, בלי כוונת מכַוון, רק מִסיבות מכריחות. מציאוּת התיקונים תלויה איפוא ברצון בעלי הדת, ועל כן יש בזה מקום לשאלה מעשית: אם לעשות תיקונים או לחדול; אבל מציאות ההתפתחות אינה תלויה ברצון, ועל כן אינה נותנת מקום אלא לשאלה עיונית: אם ישנה או איננה. ...

מדינת היהודים וצרת היהודים / השילוח, טבת תרנ"ח, 1898

סוד קיומו של עמנו הוא – כמו שהשתדלתי להראות במקום אחר– מה שעוד בימי קדם למדוהו הנביאים לכבּד רק את הכוח הרוחני ולבלתי הבט "ביראת הרוממות" על כוח הזרוע. כי על כן לא הגיע, כיתר עמי הקדם, ל"התבּטלות ישותו" מפני אויביו החזקים ממנו. כל זמן שנאמן הוא להיסוד הזה, יש לו בסיס נכון בחיים. כי בכוח רוחני לא נופל הוא משאר העמים ואין לו סבּה להתבטל.

אבל רעיון מדיני שאינו נשען על הקולטורא הלאומית מסוגל להסב לב העם מאחרי הכוח הרוחני שבּו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש "כבודו" בהשׂגת כוח גשמי וממשלה מדינית, ועל ידי זה יפּסק החוט המקשרו עם העבר וישָמט הבּסיס ההיסטורי מתחתיו. אין צריך לאמור, כי אם לא יצא הרעיון אל הפועל יהיו תוצאותיו מעציבות מאד, כי ישאר העם קרח מכאן ומכאן. אך גם בצאתו לפעולה באותו המצב המוסרי שאנו בו עתה, שלא רק העם, כי אם רוחו מפוזר ומפורד, – תהיה היהדות בסכנה גדולה.

כמעט כל גדולי העם, שהשׂכלתם ומעמדם בחברה מכשירים אותם לעמוד בראש המדינה, הם אנשים הרחוקים מן היהדות ברוחם ואין להם כל מושׂג נכון מעצמוּתה וערכּה. אנשים כאלה, גם אם יהיו בנים נאמנים למדינתם וחפצים בהצלחתה, יראו בהכרח את ההצלחה הזאת באותה הקולטורא הנכרית שהם עצמם מלאים רוחה, ובאמצעות השפּעה מוסרית או גם ביד חזקה ישתדלו לנטוע אותה במדינה, באופן שמדינת היהודים תהיה לבסוף מדינת אשכנזים או צרפתים מזרע היהודים.

תחייה ובריאה / השילוח, אב תרנ"ח, 1898

...גאותו הלאומית של היהודי המאמין היא גאות עבד שרבו מקרבו לעבודתו, נותן דבריו בפיו ועושה חפציו על ידו; וזו של הלאומי החפשי בדעותיו – גאות בן־חורין המכיר את הכח שבנפשו פנימה, מביט בנחת רוח על מפעלו הגדול לשעבר ומאמין בעצמו גם לעתיד...

שני מיני היהודים האלה, אע"פ שיוצאים הם מתוך „התחלות ראשונות“ הרחוקות זו מזו כשתי הקצוות, מגיעים איפוא לבסוף גם שניהם לרגש אחד וחפץ אחד: רגש אהבה וכבוד לקניני העם הרוחניים וחפץ התחיה הלאומית על יסוד הקשר ההיסטורי שבין „קוב"ה ואורייתא וישראל“, קשר ששניהם מודים בו ושניהם חפצים בו, ואינם מחולקים אלא בהשקפתם העיונית על אופן הויתו והתפתחותו, על שאלת מוקדם ומאוחר בשלשלת הסבות והמסובבים... המחלוקת הזאת, בכל גודל ערכה הדתי, אינה מולידה פירוד יסודי ביניהם בדבר תכונת העבודה הלאומית. תחיה, לא בריאה, היא המטרה הרצויה לשניהם; אוחזים הם אלו ואלו בחוט הארוך של העבר ההיסטורי ואינם מבקשים אלא לטוותו הלאה בתנאים יותר נוחים ומסוגלים לזה. אם יהיה ה„המשך“ עד סוף כל הדורות דומה בתכונתו למה שקדם לו, כמו שחושבים המאמינים, או כי לאט לאט, בהתפתחותו החפשית באוירא דארץ ישראל, תשתלם צורתו ויתגלו כל קוי־אורה שהאפילו עליהם עד כה ענני הגלות הארוכה, כמו שחושבים האחרים, – זו היא שאלה שאפשר להניח פתרונה לעתיד לבוא, ובינתים ישתתפו יחד בעבודה ויציירו להם את פריה כל אחד לפי חפצו.

לא אלה הם איפוא היהודים שקובלים אנו עליהם בשביל „התנכרותם לקניני האומה הרוחניים“, כי אם – יהודים ממיןשלישי, שנולדו בעת האחרונה על ברכי ה„מדינה“ ושבאמת תהום עמוק מפריד בינם ובין האחרים, המאמינים והבלתי מאמינים יחדו.

אלו היהודים החדשים מלאכים בני־יומם הם, שעלו פתאום מ„נהר די־נור“ של האנטיסמיטיסמוס והתחילו מיד „לאמר שירה“ בקול רעש גדול, מבלי לשהות שעה אחת תחלה בשביל להתבונן על העולם שבאו לתוכו, לדעת מה טיבו וטיב בריותיו ומה הן ה„שירות“ שנשמעו בו לפניהם, – כאלו לא היה הכל מסביב להם אלא תהו ובהו, חומר היולי שעדיין לא לבש שום צורה מימיו... הם מעבירים בקולמוס על העבר, רואים אותו כאלו אינו ומתחילים חיי האומה מהיום, משנבראו הם ונשמע קולם. רגש היסטורי אין בלבם ואינם מוצאים חפץ בו. לא לתחית העם הקדמון הם שואפים, כי אם לבריאת עם חדש, עם נכרי, מן השברים המפוזרים של החומר הקדמון. אוהבים הם את בני עמם, אחיהם בצרה, אבל אינם יודעים ואינם אוהבים את עמם, את נשמתו ההיסטורית „וכל קניני הרוח אשר לו“. –

נגד יהודים כאלה אני חייבין להזדיין בכל כחנו. לא בשביל „להבדילם מכלל העם ולאמור להם: צאו מן המחנה!“ – חלילה! כל הבא אל המחנה אחינו הוא, ואין אומרים לו: צא! – אבל לא כל הבא אל המחנה נותנים לו להוליך אותה בדרך שלבו חפץ...

המאמרים המלאים בפרויקט בן יהודה : http://benyehuda.org/ginzberg/

מפגש שתיים עשרה- הוגי העלייה הראשונה

2010-02-22T11:42:00.000-08:00

שאלה לוהטה / אליעזר בן-יהודה

פאריז, י"ג אדר, תרל"ט

...מה היא סיבת מפלתנו הנוראה והריסת ממלכתנו?

הסיבה הקרובה היו הרומיים אשר גברו עלינו ויגרשונו ממולדתנו; אך הסיבה הרחוקה המה חיי לאמנו בכלל, חיי עבודת האדמה בלי עבדים ובלי אנשי חיל תמיד, אשר למדו ידיהם לקרב, – חיי שקט, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בעת אשר אריות טורפים סבוהו מכל צד, בעת אשר כל העמים חיו אך על חרבם וקשתם, אשר כל ישעם וחפצם היה לרשת ארצות לא להם. גם לרעיון הלאֹמות סבה קרובה ורחוקה; רוח המאה האחרונה בכלל, רוח החירות, רוח התקוממות הנכנעים על מכניעיהם, הרוח אשר הולידה את ההתקוממות הצרפתית בשנת 1789, – הרוח הזאת יצרה גם את רעיון הלאמות ותרקמהו בתהו...

... אם באמת הצדקה לכל עם ולאום להגן על לאומותו ולסוכך עליה לבל ימח שמה מתחת השמים, הלא אז גם לנו העברים (כה ישפט שכל ישר של כל בן תמותה) הצדקה הזאת; כי מדוע יגרע חלקנו מחלק כל העמים? במה נופלים אנחנו מהם? אך אהה! לא כל אשר ייטיב בעיני השכל הישר ייטב גם בעיני הפילוסופיה, וגם הפעם נגזר גם עלינו כי ביחוס אל השאלה הזאת תתנגד הפילוסופיה לשכל כל בן-תמותה. "כבר חדלה העברית מהיות עם" – תשים בפי כהניה, – "כבר נאספה לאמות העברים, ורק דת היהודית והמאמינים בה רק המה נשארו בארץ, ולכן להתבולל עם אחיהם בני מֹלדתם, רק זה הוא אֹשר מאמיני בדת היהדות בהעתיד"...

...ומה איפוא גדר הלאמות?

...זשון סטוארט מילל יאמר כדברים האלה: "הלאמות תציץ בלבב האנשים, רגש המַטֶה אותם להשתתף יחד במפעליהם הם מאשר עם אנשים אחרים, הנותן חפץ לחיות תחת ממשלה אחת וכי הממשלה הזאת תהי מביניהם המה. הרגש הלאמי יוכל להיוולד על ידי סיבות שונות. יש אשר הוא פעולת אחדות המשפחה והמטה ויש אשר אחדות השפה והדת יולידוהו, אך הסבה היותר חזקה היא: אחדות הקורות בזמן העבר, ומזאת תולד אחדות הזכרונות, גאוה והשפלות – אשר מעשה אחד בהעבר ישמח את כלם ומעשה אחד ימלא את לה כלם יגון!"

ולנו העברים – אף כי מפזרים הננו בכל קצוי ארץ – האין לנו כל אלה? האם לא יאחדנו כלנו רגש אחד, רגש קדוש וטהור, רגש נשא ונשגב להיות כלנו ערבים זה בזה? האם לא ממקור אחד חצבנו, האם לא אמונה אחת לנו? וקֹרות עמנו מהעבר, האם לא יקרות הנה לכלנו יחד? האם לא נתגאה כלנו באנשי הרוח אשר יצאו מקרבנו לכבוד ולתפארת? האם לא תדכה בעפר נפש כלנו בקראנו דברי ימי עמנו בימי הבינים? ומדוע איפוא נעשק התקוה לשוב ולחיות חיי לאום בארצנו השוממה, האבלה על בניה אשר נדחו ממנה לארצות רחוקות זה אלפים שנה? ומדוע לא נעשה גם אנחנו ככל העמים, למקטן ועד גדול, ומדוע לא נעשה גם אנו דבר להגן על לאמותנו לבל תאבד ותכחד מן הארץ?...

...לא חדש הוא הרעיון הזה ולא לגלות חדשות ונצורות באתי במאמרי הפעם. כבר ראו חכמי התלמוד כי אך בזאת תשועת ישראל... כי ידעו חכמינו רוח העם אשר אליו ידברו ויבינו כי רק במשחם את הרעיון הזה בצבע הדת ורוחה יפיחו בקרבו, – רק אז ימצא לו הרעיון מהלכים בין בני עמנו...

כבר עמדו חברות אחדות אשר מטרתם היא ישוב ארץ ישראל; גם חברתנו המהוללה, חברת כי"ח, גם היא יסדה בסביבות העיר יפו בית ספר לעבודת האדמה ומושבה בשם "מקוה ישראל"; גם אדוננו סיר משה מונטיפיורי, אשר כל בני עמנו יעריצו ויקדישו את שמו, – גם אדוננו משה רבות עשה בדבר הזה ועוד ידו נטויה לעשות מבלי שום לב לעת זקנתו. אך כל אלה לא עשו תושיה ותולדות כל מפעליהם ומעשיהם יחד אך קלות הערך הנה, אשר אין לאל ידיהן לרפא את מכת עמנו ולהעלות ארוכה לו.

ומדוע? האם לא באמונה עשו גדולינו אלה את מעשיהם? האם חמלו על כספם וכחן הדרושים להדבר הזה? אך לא! לא בהם האשם, אם קצרו ידי אנשים אחדים להוציא לפעל דבר גדול כזה הנוגע להעם כלו. אם זה האחרון יִוָתר במנוחתו ולא יתן גם הוא ידי לפעל האנשים אשר התנדבו לעשות למענו, קצרו ידי אנשים אחדים לעשות כדבר הזה לו גם יגדל עשרם עד מאד.

ניסד חברה כזאת אשר תהיה כסניף להחברה הגדולה חברת כי"ח, אשר מטרתה תהיה לקנות קרקעות בארץ ישראל וכל הדברים הנחוצים לחיי עבודת[1] האדמה; לחלק את הקרקעות האלה לבני עמנו היושבים כבר שמה או לאלה מחו"ל אשר יחפצו ללכת שמה; לתת להם הכסף הנחוץ אם אין ידם משגת לעשות דרכם בכספם לבד; ועל הספרות לישא וליתן בהשאלה הזאת – איך ומה נעשה להפיץ הדעה הזאת בכל העם, לתת חשבון נאמן בכל שבוע ושבוע או בכל חדש וחדש, להראות לפני העם מה עשתה החברה במשך הזמן הזה, וכו' וכו'.

אם עשה נעשה הדבר ויכלנו עמוד ותשועת ישראל מהרה תצמח.

ארץ ישראל תהיה המרכז להעם כלו, וגם אלה אשר יהיו בחו"ל ידעו כי "עמם" בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה; גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות ללאומנות בידם כספרות כל עם ועם. אך אז תחדש ספרותנו נעוריה, יען סופריה לא אך מאהבה יעבדוה כי אם על מנת לקבל פרס ולא יהיו נאלצים לכתב בשעה שאינה לא יום ולא לילה כאשר יעשו עתה, – כי נטל עליהם לעבוד למען מצוא מחיתם, יען סופרינו עתה לא יראו ברכה בעמל ידיהם. וחכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פרי ותפרח כאזרח רענן בארצה והיתה לברכה לכל העם.

בזאת תשועת כל העם ואֹשר לאומתנו!

י"ל פינסקר נאום הפתיחה בועידת קטוביץ'

זה כאלפים שנה, שעם ישראל הנהו הסחרן והתגרן שבאומות, המוציא והמביא תוצאות גוי אל גוי ממדינה למדינה וממלכה אל עם אחר. בכל הארץ יצא קו מסחרנו ומוטות כנפיו הגיעו עד קצוות תבל וים רחוקים. אך כל מעשה ומפעל שאינם מעוררים פלא ותמהון אצל עמים אחרים, לעון פלילי נחשבו לבני בית יעקב! בכן גם חריצותנו היתרה במסחר וחרשת המעשה נתנה יד למשנאינו לטפול עלינו חטאים לא נדע שחרם. ... כעם אשר נעקר ממקום גדולו, נדח מעל אדמתו, אבד נירו ועצמיו נפזרו אל כל רוח ופאה לא מצא עוד און בנפשו וחפץ בלבבו לדשן בזעת אפו אדמת ארץ נכריה, אשר היום או מחר תקיא אותו מקרבו וכמו רוח תזרהו. עם ישראל היה לאיש הרוח, בעל חניון או סוחר, סופר ושוקל ועל-יד-זה נתמוטטו גם כחותיו הגופנים וידל מאד!...

עד העת החדשה היו היהודים להחברה האנושית את אשר היו היום חוטי הטעלעגראף וקוי מסלות הברזל. הם היו המוציאים והמביאים, אנשי הביניים והבריח התיכון בין ארצות שונות ועמים רחוקים; המה היו היושבים בערים והסוחרים בארץ לארכה ולרחבה. אולם ברבות הימים ובהשתנות העתים נהפך הגלגל גם על בני עמנו. הערים מתרבות באוכלוסים מיום אל יום, המסחר מתגדר ומתפשט בארץ ומספר אחינו בהערים גם-כן הולך ורב, עד כי צר המקום להשתרע לכל מפלגות החברה. הרבוי המופלג ותוצאותיו, ההתחרות (קאנקורענץ) בכל משלח-יד הם סבת ההתנגדות, ומהם מזון הנפש לשנאת-דת, לקנאת-עם ולכל מדוי האנטיסעמיטיזמוס הרעים כאשר עינינו רואות היום!

העמים העוינים אותנו מביטים על מפעלנו ומעבדנו בשדה המסחר וחרשת-המעשה כעל עמל ואון. עלינו אפוא לעשות דבר לטובת התפתחות כחותינו ולהביא ערך שוה בפעולתנו. נחוץ אפוא להשיב לעבודת האדמה נחלת אבותינו מימי קדם מעט או הרבה מאחינו המדוכאים, אשר עתה יפשעו על פת לחם הקלוקל להחיות נפשות עולליהם העטופים ברעב.

האדמה היא אם כל-חי. כאם רחמניה תחלוץ שדיה לעובדיה ושומריה. לא תבקש חשבונות רבים, רק תשביע ידי חרוצים ותמתיק שנת עובדיה מבלי להפלות בין איש לאיש. זאת האדמה לא תדע את העקמומיות שבלבות בניה, אשר זה משוש דרכם להתמלא איש מחרבן רענו ולצעוק חמס על היהודים שנואי נפשם, אם גם הם כאדם ירהיבו עוז בנפשם להפיק תועלת רבה או מעטה מחוקי חיים ותורת האדם לחברו; ועד כה גברה השנאה, עד כי קיומנו (אוזער דאזיין) היא חטאת לאומנו וישותנו פה על הארץ נחשבה לנו לחטא התמלאות מחורבנה של החברה האנושית...

עם ישראל הוא כביר כח לב ואמיץ רוח. זו כחו לאלהיו משנות אלפים, להיות נצב איתן כסלע בלב ים וכל הרוחות הרעות של האנטיסעמיטים ויתר החשוכים לא יזיזו אותו ממקומו. על עמנו זה נשליך יהבנו כי יבין לפעולתנו היום ויבצע את אשר נחל עתה. עלינו רק להביא הדעת הזאת בקרב העם, אשר כחו חדש עמו וממנו לא יבצר מזמה להוציא הדבר לפעלו. עמנו הנבון ידע וישכיל, כי פעולה בודדת במועדה באין סדרים ומשטרים לא תשיג לעולם את חפצה ומטרתה הנשׂגבה. עלינו גם לדעת, כי גוי שלם לא ישנה פניהו בין לילה ולא יולד לחיים חדשים פעם אחת. אך מה המה ימי שניים ושלשה דורות בחיי עם-עולם? ובמה נחשבו עשרות בשנים לעם עתיק יומין ומלא כח עלומים כעם ישראל? לאשרנו יקל לנו עבודתנו זאת, מפני כי הרעיון הנכבד לחדש רוח נכון בקרב האומה על-ידי עבודת האדמה, כבר עשה לו מסלות בין פנות כל העם כולו ונשוא הוא על כנפי רוח טהור, רוח מלא מאהבת אומנתו ואמונתנו, ונשא בכח דעה נשגבה ומאד נעלה, היא הדעה מישוב ארצנו העתיקה. קולוניזציה היה תהיה מעתה נר לרגלנו ואור לנתיבותנו ובשמה נדגול כל היום. הרעיון הזה כבר יצא מכלל מחשבה לכלל מעשה ויהודי רוסיא, אשר שמם מחולל בפי מוציאי דבה, היו החלוצים הראשונים לכונן בידיהם מושבות לעבודת האדמה, מושבות הנותנים יד לתקוה טובה לעתידות אחינו על הררי ציון, וכל הדברים האלה נעשו במשך שתי שנים. למותר הוא להוכיח, כי חובה קדושה מוטלת עלינו לצאת לישע אחינו אלה העובדים אדמת הקודש בידי חרוצים וביגיעת בשר. אך מחזה מעורר תוגה ועצב הוא לראות, כי על החפץ הנמרץ לעבוד את אדמת הקדש יביטו רבים ברוח קרה ואי-רצון. לעומת זה ירענן את אחינו הזקן רבי משה מונטיפיורי, כי לבו ונפשו אמונים להרעיון הנשגב של עבודת האדמה על-ידי אחינו בארץ הקדושה, באהבת הארץ הזאת שנה במשך מאה שנה ולכל בה חיי רוחו עד היום.

להאספה הזאת נצפן אושר וכבוד להרים דגל הרעיון הנשגב ולשימהו על נס איש התהלה אשר מעודו עד היום הקדוש הונו ואונו להרמת קרן אחינו בני עמו, איש התהלה אשר שמו וזכרו חקוק על לוח לב כל איש ישראל, דור לדור יביע צדקתו ועד דור אחרון יקום שמו לתהלה ולתפארת בית יעקב כולו.

בהתיסדות "אגודת מונטיפיורי" להתפשטות עבודת האדמה בין אחינו בני ישראל ולתכלית ישוב ארץ הקדושה, הננו מציבים יד ושם לאחינו בעל ח היובל, אשר כל עמודי-פאר וכל מצבות-כבוד לא יערכוהו בגדלם ותפארתם ועם זה הננו מניחים גם אבן פנה לבנין עולם, לחדש רוח נכון בקרב האומה, לחלצה מן המצר להסיר מעלנו כלמת גוים וחרפת לאומים. וה' השוכן בציון יהיה עוזר לנו לבצע מעשנו ושכן ישראל שנן ובטח על אדמתו ולא יוסיף לדאבה עוד.

לא זה הדרך! / אחד העם

אחר הרבה שנות־מאה של עוני ושפלות מבחוץ ואמונה ותקוה לרחמי שמים מבפנים, בא בדורנו רעיון חדש ורב תוצאות להוריד לנו משמים את האמונה והתקוה ולעשׂות את שתיהן לכוחות חיים, פועלים: ליסד על ארץ תקותו ועל ישראל אמונתו...

רעיונות היסטוריים כאלה נוצצים פתאום כמו מאליהם, כשהשעה צריכה לכך, מכניעים להם מיד את הלבבות הראויים לכך, ומהם נפוצים והולכים בכל העם מסביב, כניצוץ הזה, שאוחז תחלה בדברים נוחים להתלהב והולך ומתפשט על העצים והאבנים. גם רעיוננו זה נולד ככה, מבלי אשר נדע להגיד בן מי הוא, ומצא לו מַהלכים בין העומדים בתוֶך, כלומר, הללו שמצד אחד כבר נתרופפה אמונתם וכשל כוח סבלנותם לחכות למעשׂי נסים, ומצד אחר עוד לא נתרופף הקשר בינם ובין עמם ועוד לא ותּרו על זכותו להתקיים כעם אחד. 'הלאומיים' הראשונים האלה הרימו את דגלו ויצאו להלחם מלחמתו בקול ענוֹת גבורה. ודבריהם, אשר יצאו מן הלב, נכנסו מעט מעט גם אל לבות רבים מיֶתר בני העם, ומימין ומשׂמאל נוספו עליהם חדשים יום יום, באופן שאפשר היה להאמין, כי לא יארכו הימים ויגיע מספרם לאלפים ולרבבות.

... מה גדול הכאב, כאשר בראשית דרכו יכשל ויפול רעיון מלא כוח עלומים. תקות דור הולך ועזרת דור יבוא! ובזכרנו עוד, כי הוא זה הרעיון העושׂה נפלאות לעינינו בקרב עמים רבים, הלא בהכרח תתעורר בנו השאלה הישנה : מה נשתנינו אנחנו מכל אומה ולשון? או האמנם צדקו אלה מאחינו האומרים, כי כבר חדלנו מהיות גוי ואין אנו מקושרים עוד זה לזה אלא בחבלי הדת בלבד? אך הן האומרים כן אינם יכולים אלא להעיד על עצמם, כי אמנם אין עוד להם ולנו זולת שתוּף הדת ושׂנאת שׂונאינו; בעוד אשר אנחנו, המרגישים בלבנו את לאומיותנו העברית, נשׂחק בצדק לכל הבא להכחיש, באמצעות ראיות חיצוניות, את המורגש לנו בפנימיותנו בלי אמצעי. ואם כן, מדוע זה לא הצליח רעיון התחיה להאחז גם בקרבנו ולעשׂות חַיִל כאשר קוינו?

על השאלה הזאת אנו שומעים שתי תשובות שונות מפי הסופרים בכתבי העת. הללו מאשימים את 'החלוקה' ורבניה וסופריה, והללו – את 'הנדיב הידוע' ומלאכיו ומשרתיו בארץ ישׂראל; הצד השוה שבהם, שאלו ואלו מתאמצים להטיל את האשמה על ראש אנשים ידועים, שאלמלא הם היה ישׂראל נושע תשועת עולמים, ולא נחלקו אלא אם ראובן ושמעון או לוי ויהודה הם המעכבים את הגאולה. אבל תשובות כאלה אינן מספיקות כלל להניח את דעתנו. כי נשוב ונשאל : במה גדול כוחם של איזו אנשים פרטיים, יהיו מי שיהיו, להניח מכשולים על דרך הגוי כולו? ואם לא עלובה היא 'תנועה לאומית' כזו, שהצלחתה תלויה ברחמי נדיב וצדקת משרתיו, שאינה יכולה לעמוד בפני 'החלוקה' האומללה, הנלחמת על קיומה בשארית כוחה?

לא במקרים בודדים איפוא, במעשׂי פלוני או אלמוני, כי אם עמוק מזה עלינו לבקש סבּת כל הרעה. ואם כה נעשׂה, נמצא, כמדומה לי, את הסבּה האמתּית באותו 'הנצחון' עצמו, אשר הגיע אליו הרעיון קודם זמנו באשמת בעליו. כי בחפצם לעשׂות גדולות בלא עת, עזבו את הדרך הארוכה של ההתפתחות הטבעית והורידו לעולם העשׂיה, באמצעים מלאכותיים, רעיון צעיר ורך, בטרם נתבשל כל צרכו, בטרם נתפתחו כוחותיו כראוי, ולפי שדחקו את הקץ, על כן לא עמד טעמם בם ופעלם אין ידים לו...

...הרעיון אשר אנו דנים עליו, אף כי תכליתו לא חדשה היא, אך בהיות אמצעיו רבי־היגיעה ואין ביכלתו להביא מופתים ברורים, שיכריחו את השׂכל להסכם על אמתּוּת משפטיו, – דורש איפוא חזוּק האמונה והתעוררות הרצון בכוח האהבה והחמדה אל התכלית. והאהבה הזאת (כלומר, אהבת היחיד להצלחת הכלל) לא זרה היא אמנם לעמנו, אך למען דעת עד כמה גדול כוחה להוליד את האמונה ואת הרצון הדרושים לחפץ רעיוננו, צריכים אנו להתבונן תחלה על החליפות אשר עברו עליה ועל מצבה עתה.

בכל המצוות והחוקים, הברכות והקללות, אשר שׂמה לפנינו תורת משה, רק תכלית אחת נגד עיניה תמיד : הצלחת כלל האומה בארץ נחלתה, ואל אושר האיש הפרטי לא תשׂים לב. כל איש ישׂראל הוא בעיניה רק אבר אחד מעם ישׂראל, והטוב אשר ישׂיג את הכלל הוא השׂכר למעשׂי הפרט. שלשלת אחת ארוכה מחברת יחד כל הדורות, מימי אברהם יצחק ויעקב עד לקץ הימים ; הברית אשר כרת ה' את האבות שומר הוא לבניהם אחריהם, ואם אבות יאכלו בוסר תקהינה שני הבנים. כי אחד הוא העם בכל דורותיו, והאישים ההולכים ובאים בכל דור אינם אלא כאותם החלקים הקטנים בגוף החי, ההולכים ומתחדשים בכל יום, מבלי לשנות במאומה תכונת האחדות הכללית של הגוף כולו.

אם באמת הגיע בזמן מן הזמנים רגש האהבה הלאומית למדרגה כזו בלב עמנו בכלל, או לא היה זה אלא אידיאל מוסרי בלב חלקו היותר נכבד – קשה להגיד בבירור. אבל זאת נראה ברור, כי אחר החורבן הראשון, אחר שירדה האומה פלאים והצלחת הכלל התמוטטה כל־כך, עד שגם טובי העם לא מצאו עוז בלבבם לקוות עוד ; בעת שישבו זקני ישראל לפני יחזקאל ואמרו : 'נהיה כגויים כמשפחות הארצות', 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו', – בעת ההיא התחילו בני עמנו להתאונן ביותר על גורל האיש הצדיק האובד בצדקו, ונולדו החקירות הידועות על דבר 'צדיק ורע לו', ביחזקאל, קהלת וכמה מזמורי תהלים (ויש אומרים שגם איוב נכתב באותו זמן): ורבים שלא נתקררה דעתם בכל התשובות האלה חרצו משפט, כי 'אך שוא עבוד אלוהים', כי 'לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס' – הוא מעשה אין תכלית לו. כאִלו רק אז, כשהצלחת הכלל לא יכלה עוד להלהיב ולרומם את הלב, זכר פתאום האיש הפרטי, כי מלבד חיי הכלל יש עוד חיים מיוחדים לו לעצמו וכי גם בחייו אלה הוא חפץ עונג ואושר, ואם יצדק, יצדק לו.

מה עשׂו חכמי הדורות ההם? יצאו ודרשו, כי 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא' ; כי האושר אשר היחיד מבקש ינתן לו כאשר יכּנס לטרקלין, ובלבד שיתקין עצמו בפרוזדור. כלומר, תחת התכלית הלאומית, שלא הספיקה עוד, נתנו למצוות הדת תכלית חדשה, פרטית, כצורך זמנם, והוציאו אותן בזה מתחת שלטון הרגש הלאומי.... אך מפני שהחיים המדיניים הלכו ונתדלדלו אז מיום ליום, הלכו החיים הדתיים לעומתם הלוך וגָבוֹר, ואתם התגבּר יותר ויותר גם היסוד הפרטי על הלאומי בנפש אישי העם, עד שגרשהו גם משארית נחלתו : מתקות הגאולה העתידה...

...ככה נהפך לב העם בקרבו. האהבה הלאומית לא היתה עוד אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר, והצלחת הכלל – התכלית העליונה שבני העם מקריבים לה את תכליותיהם הפרטיות ; כי אם להפך : תכלית הכל היא מעתה לכל יחיד הצלחתו הפרטית, הזמנית או הנצחית, והצלחת הכלל אהובה עליו רק במדה שהוא עצמו יש לו חלק בה...

מה היה לנו לעשׂות? על יסוד האמור אין ספק, שצריכים היינו להקדיש ראשית פעולתנו לתחית הלבבות, להגדיל את האהבה לחיי הכלל, להאדיר את התשוקה להצלחתנו, עד שיתעורר הרצון, והפועלים יעשׂו באמונה... העבודה הזאת היא אמנם קשה וארוכה מאד, לא לשנה ולא לעשׂר, ונעשׂית, כאמור למעלה, לא בדבר שׂפתים בלבד, כי אם בכל אותם הדרכים 'שהלבבות נקנים בהם'. יכול להיות על כן, וגם קרוב לודאי, כי באופן הזה לא היינו מספיקים עד כה לעשׂות מעשׂים בארץ ישׂראל, מחסרון כוח למעשׂים טובים ומיתרון זהירות ממעשׂים מקולקלים ; אבל תחת זה היינו משתדלים בּיתר עוז לעשׂות עושׂים בישׂראל, להרחיב מעט מעט ממשלת הרעיון בקרב העם, עד שיקומו לו פועלים אמתיים, שיהיו מוכשרים מכל הצדדים לעסוק בהוצאתו לפעולה.

אך לא כן עשׂוּ נושׂאי דגל רעיוננו. בהיותם גם בעצמם אנשים מישׂראל, שלאומיותם מעורבת בפרטיותם, לא נתנם לבם לנצור תאנה אשר יאכלו אחרים פריה בעת שיעלו כבר עשׂבים בלחייהם המה ; לא היה די להם בעבודת העם, כדי להכין פועלים לעבודת הארץ, אלא רצו לראות בעיניהם זאת האחרונה עצמה ותוצאותיה. ועל כן, בראותם כי לקול קריאתם הראשונה, בשם התכלית הכללית, לא התעורר רצון העם כרגע להתחיל תיכף בעבודה זו, פנו לעזרת תכלית אחרת, פרטית, כחכמינו לפנים, ויצאו לקרוא קריאתם בשם הקיבה הרעבה, הבטוחה למצוא לה תמיד אזנים קשובות. למטרה זו התחילו לפרסם 'ידיעות' טובות, לחשב 'חשבונות' יפים, שמהם יצא ברור לכל, כי כך וכך 'דונם' אדמה, כך וכך בהמות וכלי עבודה, במחיר כך וכך, מספיקים בארץ ישראל למשפחה שלמה לאכול ולשׂבוע ולראות חיים נעימים... לקול הקריאה הזאת נתעוררו באמת אנשים שונים ועלו אל הארץ הטובה לאכול ולשׂבוע ולראות חיים נעימים, ובעלי הרעיון הביטו ונהרו, מבלי לחקור ולדרוש הרבה, מי ומי העולים ולשם מה עולים. האנשים האלה, שרובם לא התעתדו כלל לקבל יסורים באהבה בשביל תכלית כללית, בבואם אל הארץ ובראותם כי נפלו בפח ידיעות וחשבונות דמיוניים, לא נמנעו מאז ועד עתה מלהרבות שאון ומבוכה ומלבקש תכליותיהם הפרטיות בכל האמצעים שבידם, מבלי להבחין בין טוב לרע ומבלי שׂים לב לכבוד הרעיון המחולל... פרטי הדברים הלא ידועים וגלויים לכל.

ומה יפלא עתה, כי רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות ; כי בנין לאומי הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות, בהוָדע לכל העם, כי החשבון לא עלה יפה... לא זה הדרך איפוא. 'המשואות' האלה, אחר שכבר ישנן, אין אנו בני חורין אמנם להבּטל מתקונן ושכלולן כפי יכלתנו. אבל עלינו לזכור עם זה, כי לא מהן תקותנו להצלחת הענין בכלל, כי לב העם הוא היסוד אשר עליו תבּנה הארץ, והעם קרוע ופרוע... נשוב נא על כן אל הדרך אשר עמדנו עליה בתחלה בעת לדת הרעיון, ותחת להוסיף לו עוד 'משואות' חדשות, נשתדל, שישתרש ויתפשט הוא עצמו לרוחב ולעומק, לא בחַיִל ולא בכוח, כי אם ברוח, ואז יבוא יום אשר גם ידינו תעשׂינה תושיה...

'אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב'...

ר"ח אדר"ש תרמ"ט

ישראל בֶּלְקִינְד (1861 – 1929) מייסד תנועת הביל"ויים, מחלוצי העלייה הראשונה. מייסדה של גדרה, המושבה הביל"ויית הראשונה, ומחנך עברי.

בנתיב הביל"ויים / ישראל בלקינד

לעתים קרובות אפשר לשמע את הדעת כי הרעיון של ישוב ארץ-ישראל ויחד אתו חיבת-ציון והציונות נולדו מתוך הפרעות של שנת התרמ"א. הדעה הזאת איננה נכונה כלל וכלל.

אמת, לפרעות האלה היה תפקיד גדול בהתעוררותם הלאומית, אבל הן נתנו לה רק את הדחיפה החיצונית. אבל הקרקע היתה מוכנה מקודם, ומי שאמר כי הפרעות הולידו את תנועתנו הלאומית הוא כאילו אומר שבן-אדם בן שמונים מת מהצטננות, ולולא ההצטננות היה חי לנצח. לא ולא! בן-אדם אשר הגיע לגבורות, כבר כך וכך קרוב קצו. ואם לא מת מסיבה זו -- ימות מסיבה אחרת. מלאך המות מוצא תמיד תירוץ, אומר המשל...

...הציונות איננה הופעה חדשה בדברי ימי עמנו. היא איננה בשום אופן ילידת הפרעות והפוגרומים של הזמן האחרון. היא התמונה המודרנית של הרעיון המשיחי החי בעם ישראל מיום אשר אבדה לו ארצו, מיום אשר בו נשבע: אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. היא פרי חפצו האדיר של עם ישראל לחיות ולהתפתח בתור עם. הפרעות רק החישו את התעוררות העם לתחיה, את התעוררות העם לקום על רגליו ולעשות פעולות ממשיות לגאולתו.

המצב הרגיל של כל גוף אדם בריא היא התנועה והעבודה, ורק עובר הלילה, רק עובר זמן המנוחה והשינה – יקיץ הוא ללכת אל פעלו. אך ישנם אנשים אשר דרוש להם רעש חזק של שעון-מעורר להעיר אותם משנתם, וישנם גם כאלה אשר המעורר הרגיל איננו מספיק לעוררם ולהוציאם מחבלי השינה; צריך שבן אדם אחר יעירם בעזרת ידיו, יטלטלם קצת ואולי יוציאם בחזקה מן המיטה אשר בה ערבה שנתם. התפקיד הזה היה לפרעות של שנת תרמ"א.

תחת השירה המְיַשנת של המתיוונים שבזמננו, נפלה תרדמה חזקה על חלק גדול של עמנו אשר החל לחלום על חיי שלום ושלוה בין הגויים, או יותר נכון, לחלום על נירבָנָה, לאמור: על מנוחה שלמה לנצח בזרועות מות הלאום... ואחרי נדודים ויסורים נוראים במשך חמש-עשרה מאות שנים היו החלומות האלה גם נעימים לחולמיהם. דומה לאיש הטובע, אשר אחרי האבקו עם הגלים הזדונים נכנע סוף-סוף ומוצא נעימות ידועה בחיק המות... היה צריך שכח חזק יעיר את העם מחרבותו ויקראהו לחיים חדשים, למלחמה בעד קיומו ההיסטורי, וזה עשו הפרעות!

בדומה לאור הכהה לפני עלות השחר, נראו סימני התעוררות לאומית גם לפני התקופה החדשה של חבת-ציון וציונות, עוד לפני הפרעות...

תחיתנו הלאומית תלויה בשני מקרים: בשיבה אל ארצנו ובשיבה אל הטבע, אל החיים הטבעים של עובד אדמה. אבל שני העיקרים האלה צריכים להיות מאוחדים יחד למען שיביאו אל מטרתם הרצויה. המים, אשר תפקידם בטבע כל כך גדול, מורכבים משני יסודות: מחמצן וממימן. וכל אחד משני היסודות האלה איננו יכול לעשות את הפעולה אשר עושים המים. רק בהרכבתם יחד הם מולידים את המים, אשר נותנים חיים לכל חי ולכל הצמחים. וכן הוא הדבר גם ביחס לתחיתנו הלאומית. עוד לפני תקופת חבת-ציון התישבו בארץ-ישראל במספר חשוב בני עמנו. כל אחד מהם מצא ספוק רוחני לו לעצמו, לרגשותיו הפרטים, בשבתו בארץ הקדושה, אבל השפעה על כל העם לא היתה להם. וכן גם ביחס לעבודת האדמה. ברוסיה עצמה נמצא מספר יהודים עובדי אדמה הרבה יותר גדול ממספר האכרים בארץ-ישראל. ואם נצרף לסכום אחד את מספרי האכרים היהודיים בגליציה, בארצות-הברית, בארגנטינה, בקנדה וביתר הארצות אשר שם אחינו בשנים האחרונות, ויהיו למחנה גדול. שוב אפשר להגיד כי כל אחד מהאכרים האלה מוצא ספוקו בעבודת האדמה, הנותנת לו את לחם חוקו; אבל ביחס לתחיתנו הלאומית אין לאכרים האלה שום השפעה.

אבל המספר הקטן של האכרים היהודים אשר התישבו בארץ-ישראל היו לחלוצי עמנו בתחיתו הלאומית. הם-הם החיו את לשוננו הלאומית ויעשוה לשפה מדוברת, הם-הם עומדים על משמר תרבותנו הלאומית, הם-הם המשפיעים על בני הגולה ומשיבים אותם אל העבודה המשותפת, במפעל הגדול והקדוש להרים את עמנו מעפר שפלותו ולעשותו לעם חי השואף לחיות ולהתקיים.

לאסוננו מעטים הם המבינים את אמיתות הרעיון הזה, ומפעל התחיה צריך להלחם על שתי החזיתות: מצד אחד נגד אלה החפצים לעשות ישוב גדול בארצנו בלי בסיס חזק של עובדי אדמה, ועוד יותר היתה קשה המלחמה מהצד השני נגד אלה המושכים את בני עמנו לעבודת האדמה בארצות זרות...

מפגש אחת עשרה- ז'בוטינסקי והציונות הרוויזיוניסטית

2010-02-11T11:48:00.000-08:00

"בעיר ההיא ראיתי תוך סחי
פיסה אחת מגויל תורה קרוע.
ניערתי בזהירות מקלף נצחי
את האבק שבו היה זרוע;
ושם כתוב: " ב א ר ץ נ ו כ ר י ה " –
רק שתי מילים מספר עם-הנצח.
בשתי מילים הללו חבויה
היסטוריה של כל פרעות הרצח."

מתוך ההקדמה לתרגום "עיר ההריגה"

על האח (1931)

נאום בועידת הייסוד של הסתדרות העובדים הלאומית

(1934)

למות או לכבוש את ההר (1938)

מפגש עשירי- הציונות הסוציאליסטית

2010-02-11T10:53:00.000-08:00

"...בייחוד צריך היה לפי שעה, כל זמן שאין בקרבנו אחדות עבודה אמיתית, לדאוג לכך 'הפועל הצעיר' שרעיון הלאומי ולא הרעיון הסוציאלי הוא אור לנתיבתו, או בייחוד צרִיכים לדאוג לכך אלה, השואפים לאיחוד העבודה והעומדים על בסיס החיים והיצירה העצמיים בלתי-האמצעיים, על בסיס התביעות האנושיות החיות, הגופניות והנפשיות כאחת, לכל היקפן ועמקן, ולא על בסיסים של תנועות, על בסיסים שונים של תנועות שונות, התנועה הסוציאלית והתנועה הציונית. עומדים אנחנו כעת, בציפייתנו לעלייה גדולה, לפני התחלה של תעשייה במובן האירופי. ייבנו בתי-חרושת לתעשיית דברים שונים, יעבדו בהם פועלים שונים, – מה יהיה יחסנו אנו, החקלאים, אל החזיון הזה בחיינו? האומנם ניתן לו ללכת באותה הדרך האירופית, שהביאה חורבן על כל האנושות? או אולי נשאף להעמידו על התורה הסוציאלית, על מלחמת המעמדות עם ההכרה המעמדית והשנאה המעמדית וכל יתר המצוות המעמדיות התלויות בה? או נעמיד את הכל מבתחילה על הדיקטטורה של הפרוליטריון? או אולי אנחנו, החקלאים, נסתתר בשפריר חביון של העבודה החקלאית והחיים החקלאיים, ויתר העולם כמנהגו ינהג? האם זו הדרך לחיים לאומיים חדשים, מבוקשים? האם אין חובה עלינו לקרב מאתה את פועל העיר, את כל הפועלים, בלי יוצא מן הכלל, אל רעיון העבודה, אל רעיוננו הלאומי, האנושי-הקוסמי?"

שותפות טבעית (לבירור תפקידו של 'המשביר') / א"ד גורדון, תרע"ט (1919)

יצחק טבנקין:

ברל כצנלסון:

לאלתרמן

2010-01-14T13:16:00.000-08:00

אז אמר השטן

נתן אלתרמן (1910-1970)

אז אמר השטן: הנצור הזה

איך אוכל לו?

איתו האומץ וכשרון המעשה

וכלי מלחמה ותושיה עצה לו.

ואמר: לא אטול את כוחו

ולא רסן אשים ומתג

ולא מורך אביא בתוכו

ולא ידיו ארפה כמקדם,

רק זאת אעשה: אכהה מוחו

ושכח שאיתו הצדק.

_ _ _

כך דיבר השטן

וכמו חורו שמים מאימה,

בראותם אותו בקומו,

לבצע המזימה.

מפגש תשיעי: גוש אמונים ושלום עכשיו

2010-01-14T12:46:00.000-08:00

שלום עכשיו

מכתב הקצינים

עמדתנו

גוש אמונים

הרב צבי יהודה הכהן קוק (מכונה גם הרצי"ה) (23 באפריל 1891 - 9 במרץ 1982), רב, ראש ישיבת מרכז הרב וממנהיגיה הרוחניים של הציונות הדתית. בנו ותלמידו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

בשנת ה'תרפ"ג (1923) הקים הראי"ה קוק את ישיבת מרכז הרב. הרב צבי יהודה מונה לשמש כ"מנהל רוחני" בישיבה, והעביר שיעורים בנושאי תנ"ך ואמונה. כמו כן, במשך תקופה מסוימת שימש כאחראי גם על הצד הכלכלי. בין השנים 1933-1929, שנות התבססות המשטר הסובייטי בברית המועצות, עסק גם בפעילות העלאתם לארץ של בחורי ישיבה מרוסיה וליטא.

שנים רבות מחייו הקדיש לחקר, עריכה וסידור כתביו של אביו. לאחר פטירת אביו (1 בספטמבר 1935) התמסר לעבודה זו ביתר שאת, לצד עבודתו החינוכית בישיבה. בשנים אלה נטל הרב צבי יהודה חלק גם בפעילות ציבורית ובמאבק היישוב להקמת המדינה. את הקמת המדינה ראה כ"אתחלתא דגאולה", וביטא דעה זאת בשיעורים ובמאמרים רבים. ב-1951 הוצב במקום ה-119 הסמלי ברשימת הפועל המזרחי לכנסת השנייה.

לאחר פטירת מחליפו של הרב קוק האב, הרב יעקב משה חרל"פ, בשנת 1952, קיבל לידיו הרב צבי יהודה את ראשות הישיבה, תפקיד בו כיהן כשלושים שנה, עד לפטירתו. בהנהגתו הפכה ישיבה זו למרכז תוסס, שמשך אליו צעירים דתיים רבים, בעיקר מתנועת בני עקיבא, וספסלי בית המדרש הלכו ונתרבו. מלבד תלמידיו הישירים, פקדו את ביתו אנשים רבים מהארץ ומחו"ל שראו בו את רבם.היה פעיל בהסדר דחיית השירות הצבאי בצה"ל של תלמידי הישיבות.

לאחר מלחמת ששת הימים העמיד את סוגיית ארץ ישראל השלמה במרכז פעילותו. במסגרת זו הכריז בעל פה וכן בגילויי דעת, במאמרים ובמכתבים ששלח לראשי המדינה, כי הנוסחה "שטחים תמורת שלום" אסורה על פי התורה וכי יש להתנחל בכל רחבי ארץ ישראל. דירבן את תלמידיו למעורבות בחיי המעשה במדינה, וכך הצמיחה ישיבת "מרכז הרב" את מנהיגי תנועת "גוש אמונים", כשהרב צבי יהודה משמש לה מנהיג רוחני. השתתף בעצמו באחת מהעליות לקרקע.

הרב צבי יהודה נלחם רבות על מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, וראה בה את ה"מרא דאתרא" במדינת ישראל. במסגרת זו פעל הן מול הציבור החרדי, כשזלזל ברבנות הראשית לישראל או ברב הראשי לישראל; והן כנגד כל התערבות של בג"ץ בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים של הרבנות.

עודד את פעילות תנועת "אל עמי" להעלאת יהדות רוסיה ותלמידיו היו בין פעיליה המרכזיים. תלמידיו הקימו חלק ניכר של הישיבות הגבוהות הציוניות, ישיבות ההסדר, ואף המכינות הקדם צבאיות הדתיות. נפטר לאחר מחלה ארוכה בחג הפורים, י"ד באדר ה'תשמ"ב ונטמן בבית הקברות בהר הזיתים.

י. חזרנו לנחלת אבותינו.

"נזכיר גם טענות של אנשים: כיבוש; כבשנו; המקומות הכבושים. כל אחד מאיתנו, כאשר נפגש עם חברים מזכיר זאת: כיבוש. אך זהו דבר פשוט: אנחנו לא כבשנו. לא הלכנו לכבוש את תימן וכדומה. אמרתי דברים אלה על יד הכותל המערבי, וחזרתי עליהם, ועוד אחזור עליהם כמה פעמים: "אנחנו חוזרים אל נחלת אבותינו!" כל החלטות אומות העולם לא יועילו. הם דברים בטלים ומבוטלים. זה לא ישתנה. אנחנו חוזרים אל ארץ ישראל הירושה לנו מאבותינו כהגדרת הגמרא. עם קץ הגלות הגיע הזמן שאנו חוזרים אל ירושתנו האלוקית. אין להעלות על הדעת, בין בתוכנו בתוך עם ישראל, בין בתוך אומות העולם, שיש איזו מציאות, איזה כוח, איזה ערך, איזה מצב שיעכבו את סדר התהליך האלוקי הזה, המשיב אותנו לנחלת אבותינו. אין כאן שום כיבוש. לעומת נוסחאות שלהם "האדמה הערבית", "שעל ערבי" - אין אדמה ערבית! יש אדמת ד'! "והאכלתיך נחלת יעקב אביך", "ופרצת ימה וקדמה" בנחלת יעקב אביך. את העובדה הזאת הגויים מוכרחים להכיר, וקודם - אנחנו צריכים להכיר את החזון הזה, "לכו חזו מפעלות ד'".

מסמך היסוד: תנועה לחידוש ההגשמה הציונית

"גוש אמונים קם מתוך מטרה ליצוק בשורה חדשה-ישנה בכלים ובדפוסים קיימים, כדי לשוב ולעורר מחדש להגשמה ציונית מליאה במעשה וברוח... תוך הכרה כי מקור החזון במורשת ישראל ובשורשי היהדות, ותכליתו - הגאולה השלימה לעם ישראל ולעולם כולו".

חנן פורת

מפגש שמיני- המשורר הלאומי

2009-12-26T05:01:00.000-08:00

לקראת יום הולדתו העברי ה-136, למדנו על קורות חייו, יצירתו והגותו של המשורר הלאומי - חיים נחמן ביאליק (9 בינואר 1873 - 4 ביולי 1934 / י' בטבת ה'תרל"ג - כ"א בתמוז ה'תרצ"ד)
ביאליק הוא מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.

ציוני דרך:

1873- נולד באוקראינה.
בגיל 6 התייתם מאביו שהיה בעל בית מרזח.
בגיל 17 – הגיע לישיבת וולז'ין.
1891 – ממקימי האגודה הציונית הסודית 'נצח ישראל' ופרסם בעיתון "המליץ" את "רעיון הישוב".
1892 – נפגש עם אחד העם באודסה. הודפס שירו הראשון "אל הציפור".
1893 – התחתן והחל לעסוק במסחר בעצים.
1897 – כתב את "אכן חציר העם" (לקראת הקונגרס הציוני הראשון).
1901 – ייסד את הוצאת מוריה לספרי לימוד בשפה העברית.
1903 – "על השחיטה" (בעקבות פרעות קישינב).
1907 – השתתף בקונגרסים הציוני ה-8 [וגם ב-11 (1913), 12 (1921) ו-17 (1931)].
1909 – ביקר לראשונה בישראל (כולל סיור מושבות יחד עם ש"י עגנון).
1921 – עבר מאודסה לברלין.
1923 – הקים הוצאת ספרי ילדים שהתפרקה.
1924 – עלה לארץ ישראל וגר בתל אביב.
1934 – נפטר בווינה.

אֶל הַצִפּוֹר
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.
זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?
הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,
מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?
הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ
כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?
הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי,
מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ,
הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים.

הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,
מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?
הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן,
אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?

וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה -
הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם?
הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,
הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?
הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,
אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?
וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?

הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד,
הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? -
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל-אֶרֶץ בָּה מָצְאוּ
אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת!

הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי
כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?
אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי,
אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.

סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל-שִׂיחַ,
וּמַה-לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ?
הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם-קִווּ לְיָמִים,
פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ?

וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -
הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? -
מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ
בָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!

וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה,
מִפִּי מַה-תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ?
מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא-זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי,
רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ.

הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹת

הַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? -

הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת,

לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת?

נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל-הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ!

אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת-אָהֳלִי;

לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם-אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים,

בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי.

אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ,

לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי;

כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת,

כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי;

כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים -

וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי,

שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,

צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!

ניסן, תרנ"א.

אָכֵן חָצִיר הָעָם

כִּי רוּחַ יְיָ נָשְׁבָה בּוֹ... אָכֵן חָצִיר הָעָם.
[ישעיה מ', ז]
אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,
אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;
אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם-מִפֹּה גַּם-מִשָּׁם –
וְלֹא-נָע וְלֹא-זָע וְלֹא-חָרַד הָעָם.
וְלֹא-קָם כָּאֲרִי וְלֹא-נֵעוֹר כַּכְּפִיר,
וְלֹא-חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.
וְלֹא-רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל-הָעָם
מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד-יָם,
בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו בָּנָיו, זֶרַע אֵל חָי,
אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל-קוֹל אֲדֹנָי.
גַּם-לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם-לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם
כָּל-הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.
וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז
נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז.
וּבְלֵב נָבָל וָרָע, וּבִכְלִמּוֹת וָרֹק
יִבֶז דְּבַר אֲדֹנָי, יִפְרָעֵהוּ לִצְחוֹק.

אָכֵן נָבַל הָעָם, מָלֵא נִקְלֶה וָרוֹשׁ,
כֻּלּוֹ רָקָב וּמְסוֹס מִכַּף רֶגֶל עַד-רֹאשׁ!
שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב
רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,
וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,
וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם;

אֲשֶׁר יֵקַר לוֹ שֵׁם כָּל-הַגּוֹי וֵאלֹהָיו
גַּם מֵהוֹן וּמִפָּז – מֵאֱלִילֵי הַשָּׁוְא;
אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא-לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,
שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,
חֶמְלָה גְדוֹלָה כַיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל
שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –
כָּל-זֶה יֶהֱמֶה בַלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,
כָּל-זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,
כָּל-זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:
"קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ יַד-אֵל!"

אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שֹׁאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,
אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חֹק.
אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא,
הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.
לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב
חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?
אוֹ אִם-יוּכַל דְּאֹג מִלְּבַד דַּאֲגַת הַיּוֹם
עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַתְּהֹם?
לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ לַיּוֹם וּלְהִתְנַבּוֹת לְאוֹר,
לִנְטוֹת קַוּוֹ לַקֵּץ, צַוֹּת דָּבָר לַדּוֹר?
הוּא לֹא יִיקַץ אִם-לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט.
הוּא לֹא יָקוּם אִם-לֹא יְקִימֶנוּ הַשֹּׁד.
עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,
גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?
גַּם-בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –
הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?

תרנ"ז.

לפתיחת האוניברסיטה בירושלים

למאמר המלא

קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל-שהם... בטוח אני כי עיני רבבות אלפי ישראל, הנשואות עתה מכל תפוצות הגולה אל ההר הזה, מאירות עתה בזהרי תקוה ונחמה ולבם ובשרם ירננו ברכת תודה לאל חי, ברכת שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. כולם יודעים ומרגישים, כי ברגע זה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו. היום תבוא הבשורה אל כל תפוצות ישראל באשר הם, כי היתד הראשונה לבנין ירושלים של מעלה נתקעה ולא תמוש עוד.

...בגבולותיה של מלכות זו יצרה האומה הישראלית את ראשי קניניה ומוסדותיה הלאומיים, שקֵיְמוה בעוני במשך אלפים שנות נדודים ושמרו על חרותה הפנימית בעבודתה החיצונית, והם הם שהחיוה והגיעוה עד החג הזה, חג פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים. בית-הספר הלאומי בכל צורותיו: החדר, הישיבה, בית-המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד ביין העמים. בימי סער וזעם נמלטנו אל בין כתלי המבצרים האלה ושם ישבנו גם לטשנו את כלי-הזין היחיד שנשאר עוד בידינו, את המוח היהודי, שלא יעלה חלודה. ...והלא כל מתנות טובות שנִתנו להם נִטלו מהם – מה נשתיר להם? זה ספר התורה, שאלמלא היה קַים לישראל לא היו משונים מאומות העולם כלום".
...
אין יהודי בעולם, אשר הגזירה האכזריה "שלא יעסקו ישראל בתורה" לא תחריד את עצמותיו אפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על למוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר. בטרם התפלל האיש היהודי על ספוק צרכיו החמריים ישאל מאלוהיו יום-יום "וחננו מאתך דעה בינה והשכל". ואמותינו הכשרות, בשפכן שיח לפני ה' על הדלקת נרות של שבת, מה היתה תפלתן הראשונה בשעה קדושה זו? " יהי רצון שתאורנה עיני בני בתורה". ומובטחני כי אלו נגלה אלוהים לאחת האמות האלה בחלום, כמו שקרה דבר כזה פעם אחת לשלמה המלך, ושאל אותה בסגנון המקרא, "שאלי מה אתן לך" – היתה אם כזו משיבה גם היא כשלמה בשעתו: "לא אשאל לי לא עושר ולא כבוד, אלא רבונו-של-עולם, יהי רצון שתתן לבני לב להבין בתורה ובחכמה ולדעת בין טוב לרע".

... לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כחה לתת לנו מכל אלה? ...עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים. ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל ויסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומרקבון בצותיה. לפי-שעה יש רק התחלה קטנה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקים שלשה ימים רצופים בלי תורה.
...עממים בני תמול שלשום חושבים באיוולתם להמית בצמא רוחני... אומה זקנה שארבעת אלפים שנות תורה עומדים מאחוריה. עלינו אפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון. ואת הדבר הזה אנו אומרים לעשות בבית אשר נפתחו דלתותיו היום על הר הצופים.
...
ספר דברי הימים, האחרון בכתבי-הקדש, איננו האחרון בדברי ימי ישראל. אל שני חלקיו הקטנים – עוד עתיד להצטרף חלק שלישי, אולי רב וגדול בערכו מן הקודמים. ואם ראשיתו של אותו הספר הוא "אדם שת נח" וסופו הכרזת כורש, שגרמה להביא אחרי שלוש מאות שנה את בשורת הגאולה לעובדי האלילים העתיקים – בלי ספק תהי ראשיתו של החלק השלישי – ההכרזה של בלפור, וסופו בשורה חדשה, בשורת הגאולה לכל המין האנושי.

הספר העברי
למאמר המלא
א
יודעי הספר בישראל עומדים זה כמה משתאים לפני חזיון מוזר: יש לעמנו ספרות עתיקה בת אלפי שנים ורבבות כרכים, שקלטה לתוכה הרבה כחות יצירה של מאות דורות והיא משום כך רבת חליפות וצורות ורבת תוכן; יש לנו ספרות חדשה וצעירה, עשירה אף היא בכשרונות מצוינים; יש לנו גם הרבה דברי ספרות חשובים של יהודים בכמה לשונות נכריות – סוף דבר, יש ויש; ואף-על-פי-כן, אחרי כל העושר הזה, כמעט שאין בידינו להראות לאיש יודע ספר מישראל בן הדור הזה אפילו על סכום מצומצם של ספרים כאלה, שיהיו ראויים להעשות עליו חשובים וחביבים במדה ידועה ושיפנה אליהם למלא נפשו בשעת רעבונו הרוחני.

...אלפי שנה חשבה והרגישה האומה הישראלית כמו שחושב ומרגיש כל חי מדבר; בכל גלגוליה הביעה את רוחה בכמה אופנים וסגנונים ובצורות שונות ומשונות; כמה וכמה אנשי לב עמדו לה, גדולים, בינונים וקטנים, ששאבו ממקור האומה ומרוח קדשה וגם שפכו עליה מרוחם הם. בתוך אלה היו גם ענקים, שבכוחם הרוחני הסיעו את כל מרכבת האומה בבת-אחת למסלה חדשה. וכמה מהפכות רוחניות עברו עליה – מהפכות שהניחו חריצים עמוקים בכל נתיבות חייה ובכל מקצועות ספרותה – היתכן כי כל אלה כאין נגד מה שנוצר על-ידי פלוני ואלמוני משנה פלונית ואילך?

...מה נעשה, איפוא, לאדם מישראל בזמננו, שרוצה להכיר את מעשה היצירה הספרותית של העם העברי במבחר דוגמאותיה מכל הזמנים? כלומר, כיצד מכשירין מצד אחד לשמוש בני-אדם את כל החיוני שבספרותנו הישנה, ובמה, מן הצד השני, נשיג את ההסכמה הלאומית על ספרותנו החדשה?

...כדי להחלץ מן המצוקה הרוחנית, זו האמורה למעלה, אין, לדעתי, אלא דרך אחת, מעין זו שכבר יש לה דוגמה בקורות ספרותנו. כל פעם שנמצאה ספרותנו במצב דומה לשל עכשיו על-כרחה בקשה לה מפלט בדרך זו, ובה עלינו לאחוז גם הפעם. כונתי – אל חזיון הכנוס הספרותי, זה הידוע בקורות ספרותנו בשם "חתימה".

ב
חזיון החתימה נשנה, כידוע, בספרותנו שלש פעמים: חתימת כתבי-הקדש, חתימת המשנה, חתימת התלמוד. כל פעם נתלוה עמו כצל עוד חזיון שני, טפל לו: ה"גניזה". פירושם של חזיונות תאומים אלה הוא בקירוב כך: מתוך החומר הספרותי הישן, שנצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח – נתלקט ונסדר כל החשוב והחביב ביותר לפי דעתו וטעמו של אותו הדור. השאר נשאר מבחוץ מאליו, או כמבטא הקדמוני: "נידון לגניזה" (החיצונים, הברייתות). עבודה זו, שהיתה הולכת ונעשית (לא בבת אחת, כמובן) על ידי חבורה של חכמים מבאי-כח העם ונאמני רוחה – עבודה לאומית גדולה היתה, מלאכת שמים. מלבד שהצילה את העם ממהומה ומפזור הנפש, ומלבד שנתנה לו את היכולת ליהנות מעשרו הרוחני, עוד פִּנתה לו, על ידי שחרור אנרגיה מרובה, את דרך הכניסה לתוך תקופה ספרותית חדשה בת תוכן אחר ובת צורות חדשות.

כי הנה כל זמן שלא תעָשה בתוך הישן עבודת הבירור – אי-אפשר שיהא לב העם ואישיו פנוי כלו לקליטתם הגמורה של ערכים ספרותיים חדשים, וכל שכן ליצירתם. רק לאחר שהאילן משיר את פירותיו הישנים הוא מתחיל לגדל חדשים. כל חתימה מכרזת נעילה על תקופה ישנה, ובאותה שעה היא מבשרת פתיחה של תקופה חדשה. ולא עוד, אלא שהתמצית המעולה של הישן, לאחר שהיא עוברת בשלום דרך האויר החדש ויוצאת משם צרופה, היא גופה נעשית קרקע לגידולים חדשים, ממציאה להם לחלוחית ויניקה ומסַיַעת לצמיחתם ולפריחתם.

...החכמים בעלי אותה ה"חתימה" – עיקר עבודתם היתה בחיוב, בהצלת הפליטה החיונית, כלומה באסיפה, בלקוט ובסדור של כל הטוב והמעולה, החיוני והשלם שנברא בספרות עד ימיהם ושהיה משוקע פעמים בתוך הרבה פסולת. הם היו מתכוונים רק לברור את הבר, ואם הרוח ישא מאליו את המוץ – ישאנו. ואפילו גניזה מדעת, כשהיא מכוונת כנגד הריק והתפל בספרות, יפה היא לזו כזמירה לאילן; הגזע מוסיף על-ידי זה כח ומרבה ענפים חדשים ושרשים חזקים. ואם תאמר, מי יכריע בדבר? מי הוא זה הבורר והבוחר? – דעת העם וטעמו, או כמבטא הקדמוני: ”רוח הקדש" של האומה.

"בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, יחזקאל וכו'" – בקשו ולא גנזו. למה? החיים לא גנזו. לא היתה להם איפוא לאותם החכמים שישבו בעליה דרך אחרת, אלא ל"דרוש" אותם הספרים ולהכניסם. וכך נכנסו אפילו אל הקאנון הדתי ספרים כאלה, שתכנם מתנגד תכלית נגוד לכל דעותיהם ומחשבותיהם של בעלי הקאנון עצמם בימים ההם...

...אותו ה"כנוס", ה"סדור", או קראו לו שם כרצונכם – שיֵעשה על-ידי חבורה של חכמי הדור וסופריו המעולים, צריך לכלול בתוכו, כאמור, את מיטב היצירות הספרותיות של כל הדורות מבראשית ועד היום. ובהיות כל החומר מלוקט ומסודר על-פי תכנית קבועה מראש לפי שיטה ודעה יסודית אחת ולשם כונה גדולה לאומית אחת – ממילא תהא רוח אחת עליונה מרחפת על-פני כל אותה העבודה ופריה מתחלתם ועד סופם. הגיא שבין הספרות הישנה והחדשה יסתם על-ידי כך מאליו, ולא תהא לנו מעתה אלא ספרות עברית אחת. בפרטיה תתפצל אמנם לתקופותיה, למדרגותיה, לגוניה וכו' וכו' – אבל בעיקרה תהא כולה אחת וקדושתה הלאומית אחת ושמה אחד: הספרות העברית.

בארונו של העברי היודע ספר יעמדו מעתה שוב כמה כרכים חשובים, ש"ס חדש, שתבוא בהם התמצית הנבחרת של פרי המחשבה והרגש העבריים בכל הדורות, והרוה בהם לכל עת מצוא את צמאונו הרוחני ואת צמאון בניו. הספר העברי ישוב לכבודו הראשון – להיות לצורך גמור וגם לתכשיט לכל בית ישראל. הלב העברי ידבק במקורו והקשר שבין המחשבה העברית ובין הספרות יתחדש. ומי יודע, אולי ישובו גם רחוקים ומרוחקים ובקשו נתיבות אל הבאר אשר שתו ממנה הם ואבותיהם. אל נא ימצאוה סתומה בעפר ובצרורות.

מפגש שביעי- המפץ הציוני: 1967

2009-12-26T04:08:00.000-08:00

במפגש זה למדנו על צמיחתם וגוויעתם של שני הזרמים המרכזיים בציונות בעשורים האחרונים: תנועת השלום מול תנועת ארץ ישראל השלמה.

"שיח לוחמים": יומני 67'

"פה ושם בארץ ישראל":

ישראל הראל מול עמוס עוז 1982

מות הימין מול מות השמאל- בין 1993 ל-2008

ישראל אלדד עכשו !

למאמר המלא

סביבות :מהי הרגשתך הבוקר, יומיים לאחר לחיצת הידיים רבין-ערפאת על מדשאת הבית הלבן והחתימה על הסכם ההכרה ההדדית שלנו עם אש"ף?
אלדד: ...במישור הפוליטי אני חש תחושה של תבוסה. לו היתה זו רק תחושה אישית שלי של תבוסת הקו הפוליטי שבו בחרתי ועל-פיו לחמתי מאז הצטרפותי כנער לתנועה הציונית - מילא... זו דרכם של החיים הפוליטיים. אך התחושה הזאת נוקבת הרבה יותר, חודרת הרבה יותר, היא של תבוסת הציונות.

...תבוסה טוטאלית, היסטורית... קו כשלון אחד עובר מקמפ דיויד - מדריד - אוסלו - ושינגטון... כניעתו של בגין בקמפ דיויד היא אם הכניעות שבאו אחריה - וכניעת שלשום!
'ההכרה ההדדית' היא אסון חיי אני הרוס עד היסוד. על 'הכרה הדדית' יכולות להכריז שתי מדינות ריבוניות... החרפה הזאת העם היהודי בן שלושת אלפי השנים, שאלמלי היה קיים לא היתה ירושלים, לא היתה נצרות ולא איסלם, זכה להכרתו של ארגון המרצחים אש"ף... אני מתהלך בתחושה של השפלה, של בזיון ממש...
... אני חושש מאד שזוהי תבוסה ... דומה שבתוך-תוכו של הצם היהודי יש גורם, יסוד מהותי, שבגללו התחולל חרבן בית ראשון ובגללו התחולל חרבן בית שני... יסוד של קיום א- ממלכתי; של הישרדות מיעוט נשלט; של גלותיות מהותית. אותו נס היסטורי-פילוסופי של הישרדות גלותית דרך כאלפיים שנות גלות, דרך רדיפות, גירושים, פרעות, פוגרומים ושואה. כושר היסטורי של הישרדות גלותית.

"בגלל מדינת-ישראל שכחנו את ארץ-ישראל"... ואפילו בן-גוריון אמר באחד מרגעי המשבר: "...לא באנו הנה כדי לעשות שלום, או כדי להיות דמוקרטיה..." לא אותם אנחנו שרים בהמנון 'התקוה'... אלא כדי "...להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים"... המהלכים האחרונים הם בגידה בציון ובגידה בארץ-ישראל. התרחש בקע, קרע, בין ארץ-ישראל לבין מדינת-ישראל, המרחפת קרעים קרעים מעליה... לא רק נסיגה צבאית, אלא נסיגה לאומית, אשר חוששני, תהפך למנוסה...

רחביה, ירושלים, 15.9.93

נולד בחטא ומת בשקר / גדעון לוי

למאמר המלא
מחנה השלום הישראלי נולד בחטא ומת בשקר. הוא נולד כבנו החוקי והמתחייב של חטא הכיבוש ומת כבנו הלא חוקי והלא מתחייב של שקר ה"אין פרטנר". בין ספטמבר 1967 לאוקטובר 2000 עברו עליו 33 שנים של מאבק עיקש ואמיץ של מעטים מול רבים, "בוגדים" מול "פטריוטים", "עוכרי ישראל" מול "אוהביה" - דוד מול גוליית, מאבק שלא הוליד הרבה, צריך עכשיו להודות בכאב...
הוא נולד במודעה קטנה, גילוי דעת שעליו היו חתומים בסך הכל תריסר אישים, מרביתם אלמוניים לציבור הרחב, ומת בנפיחה עלובה, כשאיש לא מבכה אותו עוד ...תריסר חברי תנועת "מצפן", מוקצים, נרדפים ומנודים, פירסמו כשלושה חודשים אחרי תום מלחמת ששת הימים, בעיצומה של האורגיה הלאומנית והחינגה הדתית שפקדה אותנו אז, את הקריאה הראשונה: "נצא מהשטחים הכבושים מיד!" כל מה שנאמר במודעה, על אודות הכיבוש המשחית והטרור שייוולד ממנו, על הדיכוי ועל שנהפוך ל"עם של רוצחים ונרצחים", הוא כיום נחלת הרבים, הזרם מרכזי, הקונסנסוס הנעים והחמים.
רק שקר אחד גדול יותר מזה שהפיץ בהצלחה אהוד ברק בשלהי קמפ דייוויד על אודות ה"אין פרטנר": השקר שיש לנו מחנה שלום. כמה נעים להשלות עצמנו שיש, כמה מדכא לדעת שאין. אין שמאל, רק חול וחול. כשההפגנה היחידה בעיר היא על גובה שכר הלימוד של הסטודנטים, כשהשיח היחיד בעיר ובכפר הוא על "האח הגדול" והצעקה הגדולה היא רק כנגד ה"שחיתות הגדולה", זו של נקודות הנוסע המתמיד של אולמרט ולא זו על הפלשתינאי הכלוא, המדמם, הננגס והנבעט, שאין לו ולו יום אחד נורמלי בחייו, כי אז אנו יודעים: אין עוד מחנה שלום בישראל 2008.
...את המונח "שמאל" ואת צמד המלים "מחנה השלום" צריך עכשיו להוציא ממילון המונחים העברי שלנו. אין לנו עוד זכות לעשות בהם שימוש. שום שימוש.

מפגש שישי- ראשית הציונות הדתית

2009-12-23T13:11:00.000-08:00

במפגש זה למדנו להכיר את ההתפתחויות ההיסטוריות שהביאו לפריצת הזרם הדתי-לאומי בציונות מתוך עיון בכתבי הוגיו הראשונים:

למצגת - כאן.

הרב ריינס

מסורת בידינו, שהגאולה העתידה תהיה גאולה כללית לכלל ישראל, כי אז יהיה קיבוץ גדול מכל מקומות פזוריהם, ואז תהיה גם עת ההשתלמות הכללית וכל העמים יתאחדו בדעותיהם לקרוא בשם ה' אחד ובני ישראל יהיו אז המרכז היחידי סביבו יתרכזו ויתאחדו כולם כי יתנהו ה' עליון לגויי הארץ, ועל עניינים כאלה אינם מקווים גם מחוללי התנועה הזאת, כי גם אם ההצלחה תעמוד לימינם ויוציאו את מחשבתם על אופן היותר טוב ומועיל, אז יהיה מקום רק בעד חלק גדול מהאומה ויהיה תחת חסות שלטון המדינה, בהסכם כל הממשלות, ומה רחוק מצב כזה מהמצב המקוּוה מהגאולה העתידה, ומה דמות תערכו לרעיון כזה עם רעיון הגאולה, כי גם אם יוציאו כל מחשבותם לפועלם הלא ישאר עוד מקום למפעלים גדולים וכבירים בעד האומה, אשר הם יכולים לצאת רק בעת הגאולה הנסית המקווה ומעשיהם עתה אינם נוגעים בגבול נחלת הגאולה מאומה.

ואחרי שהרעיון הזה איננו נושא עליו שום אות ותו מרעיון הגאולה, ואין לו שום נגיעה לכל דבר המתייחס לעניינהּ, והיא רק השתדלות בעד הטבת המצב החומרי של האומה ובעד הרמת קרנה בכבוד, הלא לעוון גדול יֵחשב לכל מי שיניע להניא אותם מדעתם, ולהניח להם מכשולים על דרכם זו, כי הלא השתדלות כזאת היא מן ההשתדלות היותר רצויות והמותאמות עם דרכי התורה, ובכל זמן גלותנו לא נמנעו טובי עמנו, גדוליו וחסידיו לעסוק בעד ישראל בהשתדלות כאלה בכל עת מצוא.

מודעת זאת כי עיקרי האמצעים בימים מקדם מממציאי תנועות כאלה מהבטחת ישע ופורקן, היה קדושה, פרישות, הזדככות הגוף, קבלת סיגופים וסִבלוּת מכאובים ועינויים, כי כל מי שרצה להופיע לעיני העם בתור מושיע ראה להתבודד במדברות, ביערות, בנקרי צורים וטבל את בשרו כמה פעמים ביום במי מקוה, והתעטף כל היום בטלית ותפילין והגה בתורת ה' ועינה בצום נפשו וקיבל עליו סיגופים והתגלגל על השלג בימי החורף, ובימי הקיץ התגלגל בין נמלים והיה בשרו לברות למלתעותיהם, וגילה חידושי תורה שנתגלה לו, וזיקוקין דנורא יצא מפיו בעת שגילה לפני שומעי דבריו רזא דרזין, וגילה כמה עתידות והראה אותות ומופתים לפקוד עקרות, לרפא חולים, ואחרי כל אלה החלו להאמין בו ובדבריו. ופה אנו רואים כי איש מדיני שלא התבודד במדברות וביערים ולא התקדש לטבול את בשרו, איננו מעוטר בטלית ותפילין, איננו הוגה בתורת ה', לא עינה בצום נפשו לא התגלגל בשלג ולא שכב בין הנמלים, ובכל זאת הצליח בידו לעשות רושם גדול להפנות אליו חלק גדול מבני עמנו ולתת אמון בדבריו ובהבטחותיו, האין זה דברי פלא, האין ראוי לשית לב לזה? ואולם באמת יש לראות שהדבר פשוט מאוד, כל אלה שהופיעו בתור מושיעים בימים מקדם ובישרו ישועות ונחמות לישראל כיוונו על ישועה רוחנית, כי הם בקדושתם ישפכו שיחם להקדוש ברוך הוא ויעוררו רחמים על ישראל לעשות על ידם ניסים ונפלאות לשלוח להם גואל ומושיע או שהם בעצמם ברוב דביקותם להקדוש ברוך הוא ובשפע קדושתם וטהרתם יזכו שעל ידם תבוא הישועה. ולזאת, להגיע למטרתם נוטל עליהם להראות הצטיינותם בקדושה ובטהרה ואיך שהם קשורים ודבוקים בהקדוש ברוך הוא, ועל כן עשו כל הדברים המסוגלים להעיד על קדושתם וטהרתם ועל דבקותם להקדוש ברוך הוא. אולם פה בא אלינו האיש הזה לבשר ישועה פשוטה, איננו מכוין על הגאולה הכללית, ורק שהראה כי יש דרך להטיב מצב ישראל ולהרים קרנו בכבוד להשתדל לחפש מקום מקלט בטוח באוהל הורים, וכל זה הראה בדברים הבנויים על יסודי ידיעת חכמת המדינה ואשר נחשוב כי בזה שמן חלקו, ועל כן מצאו דבריו מסילות בלב העם הנענה והנדכא השואף לישועה ובשרו כמה לחצרות בית ה' לראות שם באור החיים!

( ספר אור חדש על ציון , ), שער י', פרק ב' , 278)

למה נכחד, ולב כולנו דווה מאוד וכואב מאוד על הידיעות שהודיענו מנהלנו הנעלה, כי רחוקים אנחנו מתקוותנו בארץ אבות. עיני מי מאתנו לא זלגו דמעות מלוחות ורוח מי מאיתנו לא נעכר?! ובכל זאת הסכֵּם הסכמנו לההצעה האפריקנית, מפני ששמנו לב לצורכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ - וצרכי העם ההולך ומתקלקל גם בחומר וגם ברוח דורשים מקלט בטוח בכל מקום שהוא - ומפני שבטחוננו גדול גם בעמנו, גם בהציונית וגם במנהיגנו הנעלה, כי את ציון עד העולם לא ישכחו ותמיד יקדישו לבניינה ושיבת שבותה את מבחר כוחותיהם. ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון.

( The Minutes of the Zionist General Council: The Uganda Controversy , מכתב לתאודור הרצל, כ' בכסלו תרס"ד, 1903 , 180)

מהעניין הנכבד של 'ישוב ארץ ישראל' אשר הוא עתה מהעניינים הראשיים, ובאמת הוא נוגע בנפש האומה, ובכל זה גורלו כגורל כל העניינים היקרים והמעולים המביאים ריב ומדון וגורמים שינויי דעות וכתות שונות ומפלגות מיוחדות, וסיבת שינויי הדעות בהעניין הזה, הוא: כי שניהם הפריזו על המידה כי שניהם יצאו במערכות המלחמה וכלי זינם בידיהם, כי הנלהבים מרעיון הנ"ל לא הסתפקו לברר מעלת העניין מצד עצמו, רק ראו להטיף בזה נטפי הגאולה ואגלי הישועה. עד כי מקצת מהם בחמימותם ובהתלהבותם העמידו את קץ הגאולה על נקודה זו, וגזרו אומר כי כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא ביישובה של ארץ ישראל, והרבו להטות גם כמה מקראות ומאמרי חז"ל לדעתם, ומובן הדבר כי בזה נתנו יד לעורר ריב ומדון אחרי כי התערבו בדרך אשר לא להם, והתירו לעצמם לדבר מעניין רם ונשגב ואשר אנחנו כולנו מאמינים כי כימי צאתינו ממצרים יראה לנו הקדוש ברוך הוא נפלאות וניסים בעניינים אשר למעלה מדעתנו ונעלה מעל גבולי הטבע, ואולם מה עשו החולקים כמשל הנודע מזה ששפך מי הרחצה עם הילד, כי לא הסתפקו לבטל דעתם בנוגע להגאולה האלוהית, רק ראו לקלוע חיצים לירות בלב העניין... אומנם באמת שניהם צודקים מצד וחייבים מצד, כי הגאולה כשלעצמה היא נעלה מכל עניין טבעי והשתדלות אנושי, ורק בהררי הנס והפלא יסודתה; ובכל זה יש לחיבת הארץ, שהשתדלות היישוב היא מסימניה המובהקים המעידים על אהבתו של העוסק אליה, יחס גדול עם עניין הגאולה ורק שהיחס הוא כיחס המחשבה אל המעשה; שמגדרי היחס הוא שבזה שהאדם מצדו חושב לעשות, ומשתדל בכל מיני ההשתדלות להגיע אל המעשה, נחשב לפניו כאילו עשאה. ואחרי שנתבאר דשלוש אלה, שהם עמודי הגאולה ויסודה, אי אפשר שיתקיימו בפועל, על כן יש למצער להשתדל לרדוף אחריהם, כי כמו עשיית המעשה בפועל נחשבת בזה לקיום הטוב המוסרי, שגורם ומסבב את מציאות הטוב הטבעי, כן ההשתדלות והרדיפה אחריהם, בעת שמסיבה שאינה תלויה בעם ישראל אינם יכולים להתקיים בפועל, נחשבות מעין קיום הטוב המוסרי, שכוחו וסגולתו לסבב מציאות הטוב המקוּוה. וכל אלו השלושה נכללים בכלל הכלול של אהבת הארץ וחיבתה. - ומובן דמוטל על כל איש נלבב להראות אותות וציוּנים בפועל על אהבתו לארצנו הקדושה, וההשתדלות ביישוב ארצנו הקדושה היא אחד מהאותות והמופתים המעידים על רגשי קדושת אהבת הארץ אשר בלבו; ובזכות האהבה הקדושה והטהורה הזאת, יש לקוות שנזכה להגאולה בפועל. אבל כל עוד שבפועל אין אנו מראים שום השתדלות להרחבת הישוב, הוא אות ברור שנחסרו רגשות החיים, כי כמו שדפיקת הדופק ותנועתו מעידות על מציאות החיים, כך ההשתדלות והפעולות בנוגע ליישוב ארץ הקודש, היא דפיקת הדופק בגוף האומה הישראלי, ועדות היא כי לבו ער לציון ותוכו רצוף אהבה לארץ אבותיו, והעדר ההשתדלות היא קרירות וקרישות הדם ומנוחת הדופק, שמזה יש לדעת כי מתו וגוועו כל כוחות החיים הרוחניים בקרבו, ושבק חיים לכל חי ומנוחתו אי-כבוד.

( בית המדרש : מקדש לתורה ולחכמת ישראל , 'ארחות ישראל' ('מאמר מדעי ותולדי') , 69 - 70)

הרב קוק

בפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל ז"ל, כ' תמוז תרס"ד

ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגדון. חז"ל אמרו שיונתן בן עוזיאל תרגם נביאים ונזדעזעה ארץ ישראל ד"מ פרסה על ת"פ... והנה חז"ל אמרו שהספד זה יהיה על משיח בן יוסף שנהרג, וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור הגיים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכח החיים שבר לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא הענין המתיחד לישראל עצמם, שע"ז נאמר "ד' בדד ינחנו ובגויים לא יתחשב", מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש. והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף בעת שג"כ כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומ"מ ידע כח קדושתו...

והנה תכלית בחירת מלכות בי"ד היה שיהיו ב' הכחות נכללים כאחד, ולא די שלא יהיו סותרים זה את זה כ"א עוד עוזרים זל"ז...ולולא שגרמו עוונות, וישראל מאסו במלכות בי"ד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כח יוסף בפ"ע, ויהודה בפ"ע, היה הכל מאוחד בכח אחד ע"י עץ יהודה שהיה כולל ג"כ כחו של יוסף, "ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקכ אשר אהב סלה",וע"י קיבוץ ב' הכחות יחדיו היו שניהם מתעלים, הכח החמרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ בכח חיים מלא ואדיר כדי לגלות הודו ותפארתו על ישראל, עד שקרני הודו היו מאירים ג"כ על העולם כולו, וכמו שיהיה לע"ל, "והיה שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד", לא מלחמה בין שני כחות מתנגדים כ"א מנוחה שלמה, שהוא הכבוד היותר עליון ונשא, אמנם, עוונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד וכל אחד מן הכחות השנים, שהיו ראויים להתאחד דוקא, התחיל להתפתח בפ"ע, כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני הענינים בעונותינו הרבים...

הנה מתנערים באומה כחות לכל צד, וכמו שהכחות המגבירות את הרוחניות הם מכשירים למדת משיח בן דוד, שהתעודה התכליתית היא עיקרו ויסודו, כי באמת מרכז החיים הוא ההתעלות הרוחנית, אלא שא"א שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הקנינים החמריים הנדרשים לאומה שלמה ומשוכללת כן ההתנערות לבקש חוזק לאומי, חמרי, ויתר מכשירי החיים הכלליים הם הכשרת משיח בן יוסף, וכשהם משמשים בערבוביא מצרת הגלות ומקוצר הדעות ופיזור הכוחות, הם חבלי משיח, הכוללים חבלי שני משיחים,,אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחו, שתי העקבות של תרין משיחין.

והנה כ"ז שמתדמה, מפני הפירוד השורר בגלות, שב' הכוחות הם באמת נפרדים זה מזה, עד שמי שנחלץ והגביר את הצד הכללי באומה נעשה בעונותינו הרבים צר ואויב לתורה ולקיום המצוות, וכל דרכי הקדושה המיוחדים לסגולת ישראל הפרטית, וכן מי ששם מגמתו ליסוד ההתיחדות הישראלית נעשה ע"י זה עצמו מנגד ומפריע לכל תיקון חומרי כללי, שעי"ז מעבר מזה נעשה פרצים, ומעבר מזה מתגלה חולשה ועצבות ודכאות לב. אמנם אחרי הנסיון האחרון של סיבת מניעת הקיום של משיח בית יוסף, יתבוננו הכל שבאמת אין כאן כחות מתנגדות, ושראוי להכניס הכל בחוברת אחת ולסדר דרכי האומה, באופן שכל שכלול כללי יהיה בסיס לשכלול הישראלי המיוחד, ותהיה ההכרה בחסרון ההצטרפות משני הצדדים בין מן הנוטים אחרי החומריות והכלליות, בין מהנוטים אחרי הרוחניות והפרטיות.

והנה, בתור עקבא דמשיח בית יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כ"א בסיס ליסודו המיוחד, וע"כ צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור צדיקים וחכמי תורה, ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון. ע"כ ראוי לנו לשים אל לב להשתדל לנטית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה,

ע"כ תהיה תועלת המרירות שראוי ג"כ למי שנוכל לחשבו בתור עקבא למשיח בן יוסף, מצד השפעתו על החפץ הגדול הכללי של תחית האומה במובן החומרי והכללי, מ"מ אם לא היה כח זה נעזב, לא מצד התגברות ההפקרות ושנאת התורה בעונותינו הרבים, עד שמתגרשים יראי ד' וחושבי שמו מנחלת התנועה, ולעומת זה מחסרון אומץ הלב לבקש שכל כח שהוא מצד עצמו טוב יתחזק, ואם חסר לו השלמתו הרוחנית, עלינו להשתדל על התרבות אור הדעת ויראת ד' במעלה רמה, עד שיוכל לכבוש ביותר כח חיים אדיר ולהבנות ממנו, אז יתקים בנו מקרא שכתוב "ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי" כי הכנת התשובה הלא צריכה להיות מצדנו, ואין התשובה מתקימת באמת, כ"א כשהכחות המצויות באומה ושאפשר להם להיות נמצאים, יהיו בכל תקפם, ועם עז החיים יהיו מוסבים אל הטוב, ואז נהיה מוכשרים לחפץ העליון להיות "עטרת תפארת ביד ד'" וצניף מלוכה בכף אלקים".

הרב טייכטל / "אם הבנים שמחה"

הרב סולובייצ'יק

מפגש חמישי- הזכות על ארץ ישראל

2009-10-31T04:36:00.000-07:00

במפגש זה דנו בתוקף טענותיה של התנועה הציונית לזכות על הארץ.

האם תביעותיה מוצדקות? מוסריות?
ואיך זה קשור לפרשת השבוע?

" אנו נושאים עינינו לציון, ורק לציון לבדה, לא בבחירה חפשית, כי אם בהכרח טבעי. מפני שאנו מאמינים באמונה שלמה, כי אך שם, בכח הרגש ההיסטורי, המקשר את העם והארץ, יחזק ויטהר רוחנו ויתעוררו כל כחותינו הפנימיים, עד שנוכל להתגבר על המכשולים העצומים המונחים על דרך מפעל לאומי כזה, שבא להפוך משורש דרכי-חייו והלך-נפשו של עם, אשר נעקר מן האדמה לפני אלפי שנה ואשר הורגל במשך הרבה דורות לשאת עיניו לזרים ולשעבד להם רוחו. " אחד העם, הבוכים (1909?)

"אינני מתאר לעצמי אדם שלם שאינו קשור בהוויתו כחברה או כיחיד למקום, לארץ המהווים חלק מהותי מעברו ....ואילו בעם היהודי יש יחוד שבו הוא שונה משאר העמים: מולדת היא הבטחה, ייעוד הנמסר לו, שעליו להגשימו, מחוץ למקום הולדתו הפיסי. "לך לך!" , את המולדת המובטחת עליו לכבוש, לא צבאית, אלא מוסרית בדרך של התערות, של יצירה, של התמזגות עם טבעה המיוחד, תוך יצירת הרבדים של הוויתו. גבולותיה של המולדת הזאת היו תמיד נזילים ומעורפלים. אנו רואים אותה מתרחבת ומצטמצמת על פי מידת יכולתו של עמנו לקיימה בחיוניותו ויצירתו"

יעקב חזן

במהלך המפגש התעמתנו עם טקסטים של הוגים שונים המנמקים את זכותו של העם היהודי על א"י:

דוד בן גוריון


"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה. ... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי "להקים מחדש את ביתו הלאומי". ...
זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה...
המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב- 1917 או ב- 1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם ארץ ישראל ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי - ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו. ...
ואני רוצה לבאר מדוע דווקא בארץ ישראל. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ - עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אחר כך, ואין כל תביעה וכל זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו אנו על ארץ ישראל מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה - ראשית: ארץ ישראל היא הארץ היחידה בעולם, שהיהודים - בתור אומה או גזע ולא בתור יחידים - יכולים לראותה כארצם, כארץ מולדתם ההיסטורית. שנית: אין עם או גזע אחר בעולם - ואני מדגיש 'עם' ולא סתם 'אוכלוסים' או 'חלק של עם' - הרואה בארץ זו את ארץ מולדתו היחידה. כל תושבי ארץ ישראל בלי הבדל הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שוות בארץ, לא רק בתור אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה, כלומר - זכותם באה להם באשר הם תושבים בארץ. ולנו הזכות על ארץ ישראל בתור יהודים, בתור בני ישראל, בין אם כולנו נמצאים כבר בארץ ובין אם עוד לא כולנו כאן. ... אנו בני העם העברי וזו ארץ מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת. "
( במערכה , עדות בפני הוועדה המלכותית ('ועדת פיל'), 7.1.1937; א' , 77 - 79)

"אפשר לעקור לב יהודי, אבל שום כוח לא יעקור ארץ ישראל, וארץ ישראל כולה, מתוך הלב היהודי. שלמותה של המולדת וזכותנו המלאה למולדת חרותה לא רק בלבנו. ספר הספרים המקודש גם למאות מיליונים לא-יהודים עֵד נצח הוא לקשר בל-יינתק שבין עם ישראל וארץ ישראל. ואם דור מתכחשים ניסה למחוק שם ציון מתפילתו ומלבו, באו בניהם אחריהם והחזירו העטרה לישנה. "
( במערכה , מנאום בקונגרס הציוני ה- 20 בציריך, 7.8.1937; א' , 238)

חיים ויצמן

"הנני שולח לו אחד מרעיוני, למען יראה, וזה הוא על דבר חברת חובבי ציון וירושלים אשר בארצנו . מה רם ומה נשגב הרעיון אשר על לב אחינו בני ישראל לייסד את החברה חובבי ציון, מאשר כי על ידי זאת נוכל להציל את אחינו הנדחים והמדוכאים והמפוזרים בכל קצווי העולם ואין להם מקום לתקוע יתדם בם, וכולם יכו אותנו והעברי למשא על כל העמים ועל כל מלכי אייראפע בכלל ועל מלך רוסיא בפרט וזו יוכל להיות 'אתחלתא דגאולה'... עלינו להחזיק את החברה הזאת כי בינו את אשר לפניכם וראו את הרעה הנשקפת עלינו, לכן עלינו החובה מוטלת לייסד מקום אנה ננוסה לעזרה. כי באמריקע, אשר שם תשלוט ההשכלה, יכו אותנו, ובכל מדינות אפריקא בכלל ובמדינת מאראקא בפרט יכו אותנו ולא יחמלו עלינו. נשאה נס ציונה ונשוב אל אמנו הראשונה אשר על ברכיה נולדנו. כי למה נביט על רחמי מלכי אייראפע כי ירחמונו ויתנו לנו מקום מנוחה. לשווא! כולם גמרו אומר: עברי בן מוות, אך אנגליא היא תרחמנו בכל זאת. סוף דבר ציונה! עברים - ציונה! נלכה"
( חיים וייצמן - הנשיא הראשון : מבחר איגרות ונאומים , ממכתב למורו לעברית שלמה צבי סוקולובסקי, קיץ 1885; , 7)

על עבר הירדן המזרחי:
"ארץ ישראל נערפה. בכל זאת מאמין אנכי כי היהודים יעברו את הירדן, אף אם הכרזת בלפור לא תעבור אותו, כי היא זכותנו זכות שנתנה לנו בהכרזה שקדמה להכרזת בלפור באלפי שנים. את הזכות הזאת נקנה רק בעבודה, בעמל וביגיעה - ובאומץ לב. באמונתכם בשליחותנו ובמסירותכם תיהפך הזכות הזאת מהלכה למעשה. "
( דברים : נאומים, מאמרים ומכתבים בארבעה כרכים , נאום ביוהנסברג, אפריל 1932; , ד' , 694)

זאב ז'בוטינסקי

"לפני בואנו לארץ ישראל לא היינו עם ולא היינו קיימים. על אדמת ארץ ישראל נוצר, משִברי עמים שונים, העם העברי. על אדמת ארץ ישראל גדלנו, עליה היינו לאזרחים; בייצרנו את אמונת האל האחד נשמנו אל קרבנו את רוחות הארץ, ובהיאבקנו לעצמאות ולשלטון אפף אותנו אווירה והזין את גופנו הדגן שצמח על אדמתה. בארץ ישראל התפתחו רעיונות נביאינו, ובארץ ישראל הושמע לראשונה 'שיר השירים'. כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו - איננו עברי. ישראל וארץ ישראל - חד הן, שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ, וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על ייחודנו זה שנוצר בארץ ישראל."
( כתבים , 'ציונות וארץ ישראל', ייברייסקאיה ז'יזן, 1904; כרך 'כתבים ציוניים ראשונים' , 123 - 124)

"מהו הייחוד הלאומי היהודי; מה בעצם, מציירים אנו לעצמנו באומרנו 'יהודי אמיתי', באותם רגעים נדירים כשאנו מבטאים מילים אלו לא מתוך בושה אלא מתוך גאווה. כלום זה אותו טיפוס של יהודי בו אנו נתקלים על כל צעד ושעל? - הכל מבינים שלא; שהרי יהודי זה, בן דורנו, מכוסה משקע עבה של השפעות מן התקופה הארוכה של אכילת לחם זרים תחת קורת גג נוכרית, ומשקע זה אף חדר אל נשמתו פנימה, - ואילו אנחנו מבקשים דווקא אותו גרעין טהור של הייחוד הלאומי. ... אותו גרעין הייחוד הלאומי... נולד לא בנכר אלא לפני היות הנכר. כלומר - בארץ ישראל. כל אשר כיסה את גופנו ואת נפשנו בדורות התפוצה אינו יכול להיכלל בייחודנו הלאומי, כשם שצלקת של פצע או אדמומית שנותרה מסטירת לחי אינן יכולות להיחשב כתווי פנים. כל התווים החדשים, שאולי נתווספו לנו אחרי שגלינו מציון, מהווים שכבות נוכריות, לא יהודיות. אכן הגרעין האמיתי של ייחודנו הלאומי הוא פרי טהור של ארץ ישראל. ...
ואולם, התפתחותו הבלתי מופרעת של ייחודנו הארצישראלי לא תיתכן אלא על אותה קרקע ובאותה סביבה טבעית, שבהן נוצר אי פעם אותו הייחוד. אקלים אחר, צומח אחר, הרים אחרים, יסלפו בהכרח את הגוף והנפש שנוצרו על ידי האקלים, הצומח וההרים של ארץ ישראל; שהרי הגוף הגזעי והנפש הגזעית אינם אלא תולדה משילוב מסוים של גורמי הטבע, ולטעת ייחוד גזעי מסוים בסביבה טבעית אחרת פירוש הדבר - לחרוץ את דינו לפשיטת צורה וללבישת צורה חדשה, נוכרית. ... ומכיוון שאין לתאר בשום פנים את התפתחותו המקורית של ייחוד ארצישראלי זה מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל, מוכרחה דרכה של התנועה העממית להוביל לארץ ישראל, ויהי מה."
( כתבים , 'ציונות וארץ ישראל', ייברייסקאיה ז'יזן, 1904; כתבים, כרך 'כתבים ציוניים ראשונים' , 122 - 125)

דב בר בורוכוב

"רק אדם המשולל כל רגש השתתפות בצערם של המוני העם המתענים, הרעבים והנרדפים מסוגל להוקיר את ארץ ישראל בלי יהודים יותר מאשר את היהודים בלי ארץ ישראל. אבל כשם שהוויכוחים הללו הביאו אחדים לידי שנאת ציון, כן טיפחו ברוחם של אחרים את הדביקות בציון כשיגעון לדבר אחד. "דווקא הקברים שבארץ ישראל, אבניה דווקא" - כך היא סיסמת הצד הקיצוני השני, הגובל באחד-העמיות הריאקציונית, האוייבת בנפש לכל עבודה מעשית ויצירה. אין ספק כי הפלשתינומניה היא צרת אופק יותר ומסוכנת יותר משנאת ציון. אימת ההסתלקות המוחלטת מן המכוֹרה הקדומה, אשר כל החוויות הלאומיות של האיש היהודי ספוגות אהבה אליה, האימה הזאת מחווירה בכל זאת לעומת הייאוש לאין-גבול והאימה המקיפה את המוני העם היהודי, הנמקים ברעב, במצוקה, בפחד...
ניתן לנו לשער את גאולת העם, תחיית התרבות והתפתחותה גם מחוץ לארץ ישראל, ניתן לשער את תחיית העם גם בתנאים כאלה, אשר כל תרבותו הקודמת תיעלם כליל, ואיזו תרבות אחרת שהיא תבוא במקומה. שאלה אחרת היא אם רצוי הדבר, אולם ניתן להעלותו על הדעת. מחבר המאמר הזה לא שוכנע בהוכחותיהם של רבים מחבריו, הטוענים כי תרבות ישראל אי-אפשר לה שתתפתח באיזה מקום אחר, מחוץ לארץ ישראל...
וכלום אפשר לומר שהתרבות העברית לא התקדמה אף כדי צעד אחד במשך אלף השנים וחצי האלף, מאז חתימת התלמוד? אילו אמרנו כך, והייתה זו הערכה נמוכה מדי של פירות חיי הגלות. איש לא יערוב לנו, שאף בארץ ישראל לא יהא לחץ של איזו תרבות זרה - הלא היה זמן שגם בארץ ישראל ריחפה עלינו סכנת ההתייוונות. "
( כתבים , 'לשאלת ציון וטריטוריה', 1905, א' , 20 - 22)

"אנוסים על פי הבידול מבחוץ, אין אנו יכולים לאהוב שום דבר הקשור בגלות; הגלות כולה שנואה עלינו, בשלמותה, כמשהו זר, הכפוי עלינו בעל כורחנו. הארץ שאנו גרים בה, אשר בה מרוכזים כל האינטרסים שלנו בהווה, מאבדת עניינה בשבילנו, בה במידה שעם הארץ דוחק אותנו ביתר מרץ מכל תחומי החיים הכלכליים, האזרחיים והתרבותיים. שלא מדעת היא נעשית לנו זרה, ושלא מדעת עולה ותופסת את מקומה - ארצנו אנו; אי אפשר לנו שלא לאהוב את מולדתנו אנו, כיוון שאין נותנים לנו למצוא הרגשת מולדת בגולה. גם התרבות המקפת אותנו פוסקת לעורר בנו אהבה, כיוון שמרחיקים אותנו ממנה, ועל כן אנו דבקים ביתר עוז בתרבותנו אנו. והוא הדבר המתחולל גם ביחסנו לעם: משאנו נתקלים ביחס עויין מצד עמים אחרים, אי אפשר לנו שלא לאהוב את עמנו, את אופיו, את הליכותיו ואת לשונו. "

( כתבים , 'לשאלת ציון וטריטוריה', 1905, א' , 70)
"רוצים אנו לשוב למולדת העתיקה לא משום שעתיקה היא, רוצים אנו בתחיית הלשון והתרבות העברית לא משום שהן עתיקות, משום שהן בנות דורות רבים מאוד... ואולם דבר ברור הוא, שכולנו אוהבים את ארץ ישראל ואת התרבות ואת העם, שציון יקרה לנו; יקרה היא לא משום שהיא מסורת, אלא משום שהיא שלנו. הריני חוזר ואומר: מבדלים אותנו מחיי עם הארץ בגלות, והדבר גורם, שהגלות נעשית זרה לנו, אנו מתחילים להגות איבה לה, אנו נעשים אדישים - לעמיה, לתרבויותיה, ללשונותיה, למולדותיה. על כן אנו מתקשרים אל מה שאנו מרגישים כקרוב לנו, כיוון שכל אשר מסביבנו - הוא זר. ומאחר שהאהבה לציון, כפי שהעלה הניתוח שלנו, היא תגובה פסיכולוגית לבידול הבא מבחוץ, ההולך וגובר, הרי שהאהבה הזאת שוב אינה סנטימנט ולא מסורת, אלא תוצאה ריאלית של תנאי ההווה הריאליים. "

( כתבים , 'לשאלת ציון וטריטוריה', 1905, א' , 90)

הראי"ה קוק

"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת הקיום החומרי או אפילו הרוחני שלה. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאוּתהּ. ומתוך כך, אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חיבתהּ, בשום השכלה רציונלית אנושית, כי אם ברוח ה' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, ששולחת היא את קוויה בצבעים טבעיים בכל האורחות של ההרגשה הבריאה, ומַזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המידה של רוח הקדוּשה העליונה, הממלאת חיים ונועם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית. "
   ( שמונה קבצים , ג,(קובץ ז', יג) [1915 - 1916] , קכא)

"אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסוּר ונאמן למחשבותיו, הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו בחוץ לארץ כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקודש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים. "
( אורות , 'ארץ ישראל', ד, , י)

"מגמתנו היא תמיד מכוּונת לא רק להיגאל מתוך מיצרים, לא אך להתרפאות ממכות ולהינצל ממדווים, לא רק לצאת ממסגרות העוני וממחשכי העיוורון. לא השקיקה השלילית לבדה. היא מדכאה את הנפש, ואינה נותנת סיפוק לחיים. ...
ולארץ ישראל הננו באים, ולגאולה אנו מייחלים, ולפדוּת נשמה אנו עורגים, לא להינצל מכבלי הגלות ולא להימלט מכיעורי מכאוביה המנבלים. לא, ליותר מזה באין ערוך! לשם החשפת האורה כולה, לשם הזרמת זרמי חיי-עד ממקור קודש הקודשים, ממקור ישראל, ממקור נשמתו העליונה, ממקור אהבת עונג צור עולמים, אשר מאיר הוא לנו בקרני הוד ארץ חמדה, ארץ הקודש, ארץ החיים וארץ האורה. "

( אורות הראיה : פרקים אישיים - כלל-ישראליים , {קבצים מכתב יד קדשו, ריב ('פנקס ירושלים' תרצ"ג, ז)}[1933] , סג)

"הפוליטיקה שלנו בארץ ישראל מוכרחת היא להיות נסעדת על יסוד התוכן הקדוש. באופן אחר לא יבינו אותנו האומות ומנהיגיהן... היום דברתי אודות זה ארוכות עם הרברט סמואל מלונדון, וכמה אדם מדינאי גדול כזה מקשיב לשיח צדק זה, וכמוהו הנם כל המדינאים הגדולים שבאומות העולם, ככה הבליטה תשובתו של המלך אלי, על ברכתי אשר שלחתי לו. וככה אמר לי מר סמואל בשם לויד ג'ורג', שהוא מבין את הצדק של תנועת התחייה הלאומית רק על פי היסוד של קדושת התנ"ך; ואנשי החול שלנו הם טרודים בפוליטיקה חילונית, ואין בידם להבליט את הערך של קדושתה של התחייה הלאומית, וזאת היא חובתנו הנאמנה. "
( אגרות הראיה , איגרת לרב זלמן פינס [1920]; ד, איגרת אכב , מח - מט)

"חיבת הארץ מחולקת לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארץ הקודש בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאוד לרצות אבניה ולחונן עפרה, כדי לקיים המצוות התלויות בארץ, ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארץ הקודש, ומשתדל ביישובה ובדירתה, בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא גם כן דבר טוב ונשגב, ובכל זאת לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליון שבחיבת הארץ. ...
כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק ליישב ארץ הקודש אפילו לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בוא תבוא על ידי חיבור עם ה' בארץ ה'. על כן, מי שיש לו קורבה יתירה לארץ הקודש, אפילו במדרגה הנמוכה, יש בזה לחזקו ולאמצו, ולהקדימו לברכה ממי שמתאחר ומתרחק, ואף על פי שבתוך הלב יהיה המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מכל מקום יישוב הארץ וחיבתה בפועל הוא דבר נשגב. "
( עולת ראיה , א, , שעה)

בנימין זאב הרצל

"...הנבחר בפלשתינה או בארגנטינה? האגודה תבחר בארץ, אשר יתנו לה ואשר עליה יסכימו רוב בני עמנו. האגודה תברר את שתי אלה.
ארגנטינה היא אחת הארצות הדשנות והפוריות בעולם, ארץ רחבת-ידים, שאנשים בה מעט ואקלימה ממוצע.  ממשלת-העם בארגנטינה תתן לנו בחפץ-לב כברת ארץ להיאחז בה.  אמנם, הגרת היהודים שעד כה – לא היתה שם לרצון; חובתנו היא לברר לממשלת ארגנטינא את ההבדל היסודי, שבין הגרתנו עד כה ובין הגרתנו החדשה.
פלשתינא היא ארץ-מולדתנו ההיסטורית, שלא משה מזכרוננו.  די לנו לקרא בשמה, בכדי שיתעורר כל העם בחרדת-קדש נאדרה.  לוּ חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת, כי עתה היינו נכונים להביא סדרים גמורים בעניני אוצרותיה של תוגרמא.  לאירופא נהיה שם כחומה בצורה נגד אזיה; אנחנו נעמוד שם על המשמר להגן בעד התרבות מפני הפראות.  בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו.  בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים נבקש תחבולה על-פי משפטי העמים, כי יבדלו מתוך אחוזתנו.  אנחנו נשמור על המקומות הקדושים ההם, ובקיומנו נהיה אחראים על מלוי חובתנו הזאת.  משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה סימן ואות על שאלת היהודים, שנפתרה אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים."

(המאמר נדפס בהעתון "Jewish Chronicle" מיום 17/1 1896 בשם “A Solution to the Jewish Question”(


ישראל זנגוויל
"החוש הממלכתי של חכמי ישראל, שלא נפגם אפילו על ידי נפילת מדינתם, גילה, שארץ ישראל ניתנת להטלטל ממקום למקום. וכך הצליחו להשפיע על ידי התקנת רשת של מוסדות, שארץ ישראל תחיה בעם ישראל, אם עם ישראל אינו יכול לחיות בארץ ישראל. האמונה, שעם זה הוא העם הנבחר, שחובות גדולות מוטלות עליו וייעוד גדול צפוי לו, הייתה אותה ארץ הקודש, שבה חי והתנועע היהודי ושבה נתרקמה הווייתו. ארץ רוחנית מחוסנת היא בפני התקפה על ידי כוח גשמי; ארץ ממשית, אף אם לא נכבשה על ידי זרים, הריהי עלולה לאבד את המהות הרוחנית שלה, שהיא היא - עצמותה האמתית. ...
תמורה כבירה עברה על היהודי בשעה שהחליף את ארץ ישראל, מקדשה וקורבנותיה במולדת הרוחנית של התורה, המשנה והתלמוד - אותן האנציקלופדיות של חוק וספרות, שערבוביה שוררת בהן, ששלטו בחיים במשך הרבה מאות שנים ושמרכזן נמצא קודם לכן בירושלים, ואחר כך - בבבל; משום שבאותה מלכות מחוסרת תחומים, שהייתה נחלתו של ישראל, התחלפה המטרופולין ביחד עם מקום ישיבתם של מלכי המחשבה. הנה נמצאת חצר המלכות של המחשבה בירושלים, והנה היא שוכנת בבבל; פעם היא נמצאת במצרים, ופעם - בספרד; היא עוברת במשך הדורות לפולניה, לאמסטרדם; אפשר, שהיא עתידה לעבור אפילו לאמסטרדם החדשה (לניו-יורק)...
הרדיפות מסייעות לעתים קרובות לשמירה על הקיום. הגזע היהודי נתלכד ונתגבש לא על-ידי הרדיפות בלבד, אלא אף על ידי אמונה משותפת, טקסים משותפים, מנהגים משותפים בענייני אכילה ושתיה, משפטים קדומים משותפים, אפילו לשון משותפת - העברית בבית הכנסת, ועל ידי שמירת השבת. כל מקום, שהיהודי נדד אליו, היה מוצא בו את אחיו, שהיו משותפים עמו ממאה בחינות שונות דקות מן הדקות. בכל מקום היה משמיע את סיסמת ה"קשר" המקסמת של האחווה; בכל מקום ומקום נמצא בביתו. זו הייתה ארץ-ישראל הרוחנית. "
( הדרך לעצמאות , 'הגיטו', סוף שנות ה- 90' למאה ה- 19 , 4 - 32)