מפגש שש עשרה- הציונות והחרדים- התנגשות הכרחית?

מפגש חמש עשרה- משה שרת- יונה בטרם עת?

מפגש ארבע עשרה- בן גוריון כאיש חזון ומדינאי

מתוך נצח ישראל:

:

מפגש שלוש עשרה- אחד העם והציונות הרוחנית

אחד העם

משה / השילוח, שבט תרס"ד, 1904

אמרתי, כי 'היוצר – בצלמו יוצר'. ואמנם, בתמונה זו של משה הגשים רוח עמנו את מיטב עצמוּתו. יפה אמרו המקובלים : 'אתערותא דמשה בכל דרא ודרא'. באמת ניצוץ של 'משה' הולך ומאיר מתוך החשכה בחיי עמנו בכל הדורות, ואין הדבר צריך לראיות ארוכות, אלא די לנו לפתוח רק 'סדר התפלה', בשביל לראות כמעט בכל עמוּד ועמוּד, שהשאיפה הפנימית להתגשמות האידיאל הנבואי בכל היקפו העולמי לא עזבה את עמנו אף בתקופות היותר אכזריות, עם היותו הוא עצמו נתון בסכנה ונודד מארץ לארץ מפני רודפיו. חיי הוה לא היו לו לישׂראל מעולם. תמיד היה שרוי בצער ומלא כעס ותמרורים על הרעה והרשעה שבהוה. אבל תמיד היה מלא עם זה תקוות מזהירות ואמונה עמוקה בנצחון הטוב והצדק לעתיד, וסמוכים לתקוָתו ואמונתו היה מבקש ומוצא תמיד בחזיונות העבר, שבהם ראה מהרהורי לבו ועמל לקשטם בכל מיני קשוטים, בשביל לעשׂותם מעין 'אַספּקלריא של העתיד'. אפילו הלשון העברית, לבושו של רוח ישׂראל, אין בה 'הוה', אלא 'עבר' ו'עתיד' בלבד. ולחנם נחלקו הדעות ונתרחקו לקצוות בנוגע לתכוּנתו היסודית של רוח עמנו : אם היא אוֹפּטימיסמוס או פּסימיסמוס. באמת זה וזה יש בו, אלא שהפּסימיסמוס שבו מתיחס אל ההוה, והאוֹפּטימיסמוס – אל העתיד. כך היו הנביאים, וכך הוא גם עם־הנביאים.

רק תקופה אחת קצרה היתה לו לישׂראל בעת החדשה, שעיפה נפשו מרוב עמל ותלאה והתחיל משתוקק להוה : להתענג על חיי השעה, ככל העמים, ולבלתי בקש מן החיים יותר ממה שיוכלו לתת. ומכיון שנתעוררה בו תשוקה זו והיתה לו לאידיאל, מיד נראתה גם בה – עם כל התנגדותה בעיקרה להרוח הנבואי – אותה התּכוּנה הנבואית : לרדוף אחר האידיאל עד קצהו האחרון ושלא לחוס על שום דבר המעכּב את השׂגתו. לא חסו בני התקופה ההיא על העתיד הגדול – שבּו שגו אבותיהם מדור דור – ועקרוהו מלבם בבת אחת, כשנראה להם צורך לעקרו בשביל השׂגת האידיאל של ההוה. ואחר העתיד נמשך בהכרח גם העבר, שכל עיקרו לא היה אלא 'אספּקלריא של העתיד'... וסופו של דבר היה, כידוע, שגם ההוה לא הושׂג, ומכל עמלה של אותה העת, שרצתה להחריב עולם ולבנות עולם,  נשאר רק החורבן לבדו  והרגש המר  של אבּוּד־כוח לבטלה. – אבל כל זה היה רק מקרה עובר, מעין 'התעלפות' ואָבדן ההכּרה העצמית לשעה קלה. אין ה'נבואה' מסתלקת אלא לזמן, ואחר כך היא חוזרת ותוקפת את נושׂאה ומושלת בו בעל כרחו. גם העם הנבואי חזר והכּיר את עצמו בעל כרחו, ואנו רואים 'אתערותא דמשה' שוב בוקעת ועולה, ואותו הרוח, שקרא לו למשה לפני אלפי שנה ושלחהו לתעודתו שלא מרצונו, – הוא חוזר וקורא גם עתה לדור אחרון :

'והעולה על רוחכם היה לא תהיה, אשר אתם אומרים נהיה כגוים. חי אני, אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם'...

כהן ונביא / הפרדס, תרנ"ג, 1894

ונביאי־הצדק האלה, שהתנשׂאו ברוחם על גבולות עמים ומדינות והטיפו למשפט וצדקה בכל המין האנושי, לא חדלו מצד אחר להשאר אמנם גם בנים לעמם ישׂראל ; אף הם ראו בו את העם הנבחר, ומדי דבּרם בו יכול השומע להאמין, שאין להם בעולמם אלא אותו בלבד. אבל נטיתם לצד אחד, לצד אותו האידיאל הכללי, הראתה פעולתה גם על 'לאומיותם', באופן שגם היא אינה אלא כעין המשך מרעיונם היסודי. כי אם כל תוקף אמונתם בנצחונו של הצדק המוחלט, הנה מה שישׂאו עיניהם פעם בפעם אל 'קץ הימים' – יעיד עליהם כי 'רוח־הקדש' שבלבם לחשה להם לפעמים, מה רבה ומה קשה עוד העבודה הדרושה לבני אדם עד שיגיעו לידי כך, וכי בעבודה כזו אי אפשר להסתפק בעובדים יחידים ונפרדים, המתמכרים אליה איש איש בפני עצמו, במקומות ובזמנים שונים ובהפסקות בינתים ; אלא שצריך שתמָצא לה חברה אחת שלמה, אשר מדור לדור, בלי הפסק, תהיה 'נושׂא תמידי מיוחד' לכוח הצדק לעומת כל שאר הכוחות השולטים בעולם ; אשר מרצונה הטוב תקבל עליה את ה'עבדות' הזאת, להשאר עד עולם תחת הממשלה המוחלטת של רעיון יחידי ולהמצא בעבוּרו במצב מלחמה תמידית עם מנהגו של עולם. ואת המשׂרה הזאת, הגדולה ונשׂגבה, אך לא יפה ומכובדה, ראו הנביאים (כדרכם תמיד לראות את חפצם הפנימי כאִלו כבר ישנוֹ במציאוּת בעולם החיצוני) על שכם אומתם הקטנה, באהבתם אותה. האידיאל הלאומי שלהם היה לא 'ממלכת כהנים', כי אם – 'מי יתן כל עם ה' נביאים', שיהיה העם כולו גם הוא לכוח מקורי, כוח הצדק, בתוך ההרמוֹניא המורכבת של החיים האנושיים בכלל, כמו שכך היו הם, הנביאים עצמם, בתוך החיים הלאומיים שלו בפרט.

החיים  /  1889

ישנם בתוכנו לאומיים אמיתיים, המאמינים בתחיית עמנו בלב שלם ונכונים באמת להביא קורבן, לא אך דבר שפתיים, כי אם חלק נכבד מאהבת עצמם וכבודם, ממנוחתם ונכסיהם. ... לו התחברו האנשים האלה באשר הם שם לאגודה אחת ואיש את אחיו יעזרו לפעול על רוח העם כאשר עם לבבם, כי עתה מי יודע אם לא צלחה להם ברבות הימים לתת את רוחם בו ולהשיב לו את התכונות המוסריות אשר בלעדיהן לא ייכון עם? ומי יודע אם לא התעורר אז החפץ בלב כל העם כאיש אחד להתנער מעפר ולשוב ולחיות חיי כבוד ושלווה בארץ אבותינו? ...

אגודה כזאת תשא אומנם נפשה גם היא אל המטרה העליונה: - אל ארץ אבותינו. בשבע עיניים תביט ותתבונן אל כל הנעשה בה, ובזהירות ומתינות תשתדל לתקן את אשר עיוותו אחרים שמה, ולעשות גם בעצמה מעשים שלמים ומתוקנים בהיות לאל ידה. בכל זאת, לפי שיודעת היא, כי למען עשות גדולות בארץ צריך שיהיה הדוֹר ראוי לכך, לכן לא אל הארץ בלבד תשים לב, כי אם גם אל העם, לא אך לבנות תהי מגמתה, כי אם גם לנטוע, לא רק בכוח ידים, כי אם גם ברוח. תחילת כל עליה לקנות לה לבבות ולחבב את שמה ותעודתה על הבריות באמצעים מוסריים. כלומר, להרחיב את מובן 'הלאומיות' ולעשותה למושג נעלה ונשגב, לאידיאל מוסרי, אשר במרכזו - אהבת ישראל, ובהיקפו כל מידה טובה וכל תכונה נכבדה; להפשיט מעל התואר 'לאומי' את צורתו החומרית אשר לו עתה - שכל הרוצה ליטול את השם הזה משתתף בפרוטתו לקופה ידועה ונוטל - ולהרימו למדרגת תואר מוסרי נכבד ואהוב בעיני העם, אשר לא כל אדם זוכה לו ואשר יחייב את בעליו לשמור מכל משמר את כבוד הדגל אשר הוא נושא, לבל יחולל על ידו או על ידי אחרים.- לאט-לאט תוכל להגדיל את חוג פעולתה, לשים עינה על חינוך הדור הבא, להשיב לנו את בנינו ובנותינו הנתונים לעם אחר, ובכלל - לתקן כל הצריך תיקון. עד אשר... יצמח מתחתינו ויעלה על במת החיים הדור אשר אנחנו מבקשים: דור אשר לא יכרע לבעלים ועפר שונאיו לא ילחך, אשר בעמו יתפאר, בכבודו יתיימר ובשמו ישָבעַ, אשר לבו יחם בקרבו ולא ייתן דמי לו וגם חוכמתו תעמוד לו לכלכל דבריו במשפט ולדעת עת לכל חפץ - הוא יושיע את ישראל; הוא ישא נס ציונה ועשה והצליח.

דברי שלום / המליץ, תרנ"ד, 1894

אין אנו מרגישים בלבנו שום נטייה לעסוק בענייני הדת ותיקונה, וכל שכן שרחוקים אנו מכל הרהור לערבב שאלת הדת בחיבת-ציון, וכל מגמתנו היא רק שלא יערבבו גם אחרים שתי פרשיות אלו. אך לא זו בלבד, אלא שאני בעצמי אינני מאמין כלל לא בתועלתו ולא באפשרותו של תיקון הדת בדרך מלאכותית. כל האומר לתקן את הדת הרי הוא בעיניי כאילו אומר לקרר את האש, כלומר שני הפכים בנושא אחד. הדת היא דת כל זמן שבעליה מאמינים במקורה האלוהי, בעוד שרעיון התיקון יוכל לעלות על הלב רק אחר שאבדה אמונה זו, והשׂכל האנושי לא יירא עוד מגשת אל הקודש ומלראות בו מגרעות הדורשות תיקון בידי אדם. ... וזו היא שגיאתם של המתקנים העבריים בארצות המערב, שהם חושבים באמת לתקן, כלומר, להניח בקדושתה את הדת בכללה עם ספרותה הקדמונית ולבטל עם זה מדעתם מצוות ידועות, מפני שאינן מתאימות לצורכי הזמן. ובזה הם סותרים עצמם באופן זר ומתמיה, ואין להתפלא אם תיקוניהם מביאים לידי ביטול הדת בכלל, אחר שבאמת מושג התיקון כולל כבר בתוכו מושג הכפירה, והבא לתקן אין לו מה לתקן עוד.

עם כל התנגדותי לתיקון הדת, אני מאמין בהתפתחות הדת. התיקון הוא דבר מלאכותי, הנעשה לעיני הכל, בזמן מוגבל, על ידי אנשים פרטיים, מרצונם הטוב, לתכלית רצויה להם; וההתפתחות היא דבר טבעי, הנעשה באופן בלתי מורגש, לאט-לאט, על ידי מהלך החיים הכלליים, בלי כוונת מכַוון, רק מִסיבות מכריחות. מציאוּת התיקונים תלויה איפוא ברצון בעלי הדת, ועל כן יש בזה מקום לשאלה מעשית: אם לעשות תיקונים או לחדול; אבל מציאות ההתפתחות אינה תלויה ברצון, ועל כן אינה נותנת מקום אלא לשאלה עיונית: אם ישנה או איננה. ...

מדינת היהודים וצרת היהודים / השילוח, טבת תרנ"ח, 1898

סוד קיומו של עמנו הוא – כמו שהשתדלתי להראות במקום אחר– מה שעוד בימי קדם למדוהו הנביאים לכבּד רק את הכוח הרוחני ולבלתי הבט "ביראת הרוממות" על כוח הזרוע.  כי על כן לא הגיע, כיתר עמי הקדם, ל"התבּטלות ישותו" מפני אויביו החזקים ממנו.  כל זמן שנאמן הוא להיסוד הזה, יש לו בסיס נכון בחיים.  כי בכוח רוחני לא נופל הוא משאר העמים ואין לו סבּה להתבטל.

 אבל רעיון מדיני שאינו נשען על הקולטורא הלאומית מסוגל להסב לב העם מאחרי הכוח הרוחני שבּו ולהוליד בקרבו נטיה לבקש "כבודו" בהשׂגת כוח גשמי וממשלה מדינית, ועל ידי זה יפּסק החוט המקשרו עם העבר וישָמט הבּסיס ההיסטורי מתחתיו.  אין צריך לאמור, כי אם לא יצא הרעיון אל הפועל יהיו תוצאותיו מעציבות מאד, כי ישאר העם קרח מכאן ומכאן.  אך גם בצאתו לפעולה באותו המצב המוסרי שאנו בו עתה, שלא רק העם, כי אם רוחו מפוזר ומפורד, – תהיה היהדות בסכנה גדולה. 

כמעט כל גדולי העם, שהשׂכלתם ומעמדם בחברה מכשירים אותם לעמוד בראש המדינה, הם אנשים הרחוקים מן היהדות ברוחם ואין להם כל מושׂג נכון מעצמוּתה וערכּה.  אנשים כאלה, גם אם יהיו בנים נאמנים למדינתם וחפצים בהצלחתה, יראו בהכרח את ההצלחה הזאת באותה הקולטורא הנכרית שהם עצמם מלאים רוחה, ובאמצעות השפּעה מוסרית או גם ביד חזקה ישתדלו לנטוע אותה במדינה, באופן שמדינת היהודים תהיה לבסוף מדינת אשכנזים או צרפתים מזרע היהודים. 

תחייה ובריאה  / השילוח, אב תרנ"ח, 1898

...גאותו הלאומית של היהודי המאמין היא גאות עבד שרבו מקרבו לעבודתו, נותן דבריו בפיו ועושה חפציו על ידו; וזו של הלאומי החפשי בדעותיו – גאות בן־חורין המכיר את הכח שבנפשו פנימה, מביט בנחת רוח על מפעלו הגדול לשעבר ומאמין בעצמו גם לעתיד...

שני מיני היהודים האלה, אע"פ שיוצאים הם מתוך „התחלות ראשונות“ הרחוקות זו מזו כשתי הקצוות, מגיעים איפוא לבסוף גם שניהם לרגש אחד וחפץ אחד: רגש אהבה וכבוד לקניני העם הרוחניים וחפץ התחיה הלאומית על יסוד הקשר ההיסטורי שבין „קוב"ה ואורייתא וישראל“, קשר ששניהם מודים בו ושניהם חפצים בו, ואינם מחולקים אלא בהשקפתם העיונית על אופן הויתו והתפתחותו, על שאלת מוקדם ומאוחר בשלשלת הסבות והמסובבים... המחלוקת הזאת, בכל גודל ערכה הדתי, אינה מולידה פירוד יסודי ביניהם בדבר תכונת העבודה הלאומית. תחיה, לא בריאה, היא המטרה הרצויה לשניהם; אוחזים הם אלו ואלו בחוט הארוך של העבר ההיסטורי ואינם מבקשים אלא לטוותו הלאה בתנאים יותר נוחים ומסוגלים לזה.  אם יהיה ה„המשך“ עד סוף כל הדורות דומה בתכונתו למה שקדם לו, כמו שחושבים המאמינים, או כי לאט לאט, בהתפתחותו החפשית באוירא דארץ ישראל, תשתלם צורתו ויתגלו כל קוי־אורה שהאפילו עליהם עד כה ענני הגלות הארוכה, כמו שחושבים האחרים, – זו היא שאלה שאפשר להניח פתרונה לעתיד לבוא, ובינתים ישתתפו יחד בעבודה ויציירו להם את פריה כל אחד לפי חפצו.

לא אלה הם איפוא היהודים שקובלים אנו עליהם בשביל „התנכרותם לקניני האומה הרוחניים“, כי אם – יהודים ממיןשלישי, שנולדו בעת האחרונה על ברכי ה„מדינה“ ושבאמת תהום עמוק מפריד בינם ובין האחרים, המאמינים והבלתי מאמינים יחדו.

אלו היהודים החדשים מלאכים בני־יומם הם, שעלו פתאום מ„נהר די־נור“ של האנטיסמיטיסמוס והתחילו מיד „לאמר שירה“ בקול רעש גדול, מבלי לשהות שעה אחת תחלה בשביל להתבונן על העולם שבאו לתוכו, לדעת מה טיבו וטיב בריותיו ומה הן ה„שירות“ שנשמעו בו לפניהם, – כאלו לא היה הכל מסביב להם אלא תהו ובהו, חומר היולי שעדיין לא לבש שום צורה מימיו... הם מעבירים בקולמוס על העבר, רואים אותו כאלו אינו ומתחילים חיי האומה מהיום, משנבראו הם ונשמע קולם.  רגש היסטורי אין בלבם ואינם מוצאים חפץ בו.  לא לתחית העם הקדמון הם שואפים, כי אם לבריאת עם חדש, עם נכרי, מן השברים המפוזרים של החומר הקדמון.  אוהבים הם את בני עמם, אחיהם בצרה, אבל אינם יודעים ואינם אוהבים את עמם, את נשמתו ההיסטורית „וכל קניני הרוח אשר לו“. –

נגד יהודים כאלה אני חייבין להזדיין בכל כחנו.  לא בשביל „להבדילם מכלל העם ולאמור להם: צאו מן המחנה!“ – חלילה! כל הבא אל המחנה אחינו הוא, ואין אומרים לו: צא! – אבל לא כל הבא אל המחנה נותנים לו להוליך אותה בדרך שלבו חפץ...

המאמרים המלאים בפרויקט בן יהודה : http://benyehuda.org/ginzberg/

מפגש שתיים עשרה- הוגי העלייה הראשונה

שאלה לוהטה / אליעזר בן-יהודה

פאריז, י"ג אדר, תרל"ט

...מה היא סיבת מפלתנו הנוראה והריסת ממלכתנו?

הסיבה הקרובה היו הרומיים אשר גברו עלינו ויגרשונו ממולדתנו; אך הסיבה הרחוקה המה חיי לאמנו בכלל, חיי עבודת האדמה בלי עבדים ובלי אנשי חיל תמיד, אשר למדו ידיהם לקרב, – חיי שקט, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, בעת אשר אריות טורפים סבוהו מכל צד, בעת אשר כל העמים חיו אך על חרבם וקשתם, אשר כל ישעם וחפצם היה לרשת ארצות לא להם. גם לרעיון הלאֹמות סבה קרובה ורחוקה; רוח המאה האחרונה בכלל, רוח החירות, רוח התקוממות הנכנעים על מכניעיהם, הרוח אשר הולידה את ההתקוממות הצרפתית בשנת 1789, – הרוח הזאת יצרה גם את רעיון הלאמות ותרקמהו בתהו...

... אם באמת הצדקה לכל עם ולאום להגן על לאומותו ולסוכך עליה לבל ימח שמה מתחת השמים, הלא אז גם לנו העברים (כה ישפט שכל ישר של כל בן תמותה) הצדקה הזאת; כי מדוע יגרע חלקנו מחלק כל העמים? במה נופלים אנחנו מהם? אך אהה! לא כל אשר ייטיב בעיני השכל הישר ייטב גם בעיני הפילוסופיה, וגם הפעם נגזר גם עלינו כי ביחוס אל השאלה הזאת תתנגד הפילוסופיה לשכל כל בן-תמותה. "כבר חדלה העברית מהיות עם" – תשים בפי כהניה, – "כבר נאספה לאמות העברים, ורק דת היהודית והמאמינים בה רק המה נשארו בארץ, ולכן להתבולל עם אחיהם בני מֹלדתם, רק זה הוא אֹשר מאמיני בדת היהדות בהעתיד"...

...ומה איפוא גדר הלאמות?

...זשון סטוארט מילל יאמר כדברים האלה: "הלאמות תציץ בלבב האנשים, רגש המַטֶה אותם להשתתף יחד במפעליהם הם מאשר עם אנשים אחרים, הנותן חפץ לחיות תחת ממשלה אחת וכי הממשלה הזאת תהי מביניהם המה. הרגש הלאמי יוכל להיוולד על ידי סיבות שונות. יש אשר הוא פעולת אחדות המשפחה והמטה ויש אשר אחדות השפה והדת יולידוהו, אך הסבה היותר חזקה היא: אחדות הקורות בזמן העבר, ומזאת תולד אחדות הזכרונות, גאוה והשפלות – אשר מעשה אחד בהעבר ישמח את כלם ומעשה אחד ימלא את לה כלם יגון!"

ולנו העברים – אף כי מפזרים הננו בכל קצוי ארץ – האין לנו כל אלה? האם לא יאחדנו כלנו רגש אחד, רגש קדוש וטהור, רגש נשא ונשגב להיות כלנו ערבים זה בזה? האם לא ממקור אחד חצבנו, האם לא אמונה אחת לנו? וקֹרות עמנו מהעבר, האם לא יקרות הנה לכלנו יחד? האם לא נתגאה כלנו באנשי הרוח אשר יצאו מקרבנו לכבוד ולתפארת? האם לא תדכה בעפר נפש כלנו בקראנו דברי ימי עמנו בימי הבינים? ומדוע איפוא נעשק התקוה לשוב ולחיות חיי לאום בארצנו השוממה, האבלה על בניה אשר נדחו ממנה לארצות רחוקות זה אלפים שנה? ומדוע לא נעשה גם אנחנו ככל העמים, למקטן ועד גדול, ומדוע לא נעשה גם אנו דבר להגן על לאמותנו לבל תאבד ותכחד מן הארץ?...

...לא חדש הוא הרעיון הזה ולא לגלות חדשות ונצורות באתי במאמרי הפעם. כבר ראו חכמי התלמוד כי אך בזאת תשועת ישראל... כי ידעו חכמינו רוח העם אשר אליו ידברו ויבינו כי רק במשחם את הרעיון הזה בצבע הדת ורוחה יפיחו בקרבו, – רק אז ימצא לו הרעיון מהלכים בין בני עמנו...

כבר עמדו חברות אחדות אשר מטרתם היא ישוב ארץ ישראל; גם חברתנו המהוללה, חברת כי"ח, גם היא יסדה בסביבות העיר יפו בית ספר לעבודת האדמה ומושבה בשם "מקוה ישראל"; גם אדוננו סיר משה מונטיפיורי, אשר כל בני עמנו יעריצו ויקדישו את שמו, – גם אדוננו משה רבות עשה בדבר הזה ועוד ידו נטויה לעשות מבלי שום לב לעת זקנתו. אך כל אלה לא עשו תושיה ותולדות כל מפעליהם ומעשיהם יחד אך קלות הערך הנה, אשר אין לאל ידיהן לרפא את מכת עמנו ולהעלות ארוכה לו.

ומדוע? האם לא באמונה עשו גדולינו אלה את מעשיהם? האם חמלו על כספם וכחן הדרושים להדבר הזה? אך לא! לא בהם האשם, אם קצרו ידי אנשים אחדים להוציא לפעל דבר גדול כזה הנוגע להעם כלו. אם זה האחרון יִוָתר במנוחתו ולא יתן גם הוא ידי לפעל האנשים אשר התנדבו לעשות למענו, קצרו ידי אנשים אחדים לעשות כדבר הזה לו גם יגדל עשרם עד מאד.

ניסד חברה כזאת אשר תהיה כסניף להחברה הגדולה חברת כי"ח, אשר מטרתה תהיה לקנות קרקעות בארץ ישראל וכל הדברים הנחוצים לחיי עבודת[1] האדמה; לחלק את הקרקעות האלה לבני עמנו היושבים כבר שמה או לאלה מחו"ל אשר יחפצו ללכת שמה; לתת להם הכסף הנחוץ אם אין ידם משגת לעשות דרכם בכספם לבד; ועל הספרות לישא וליתן בהשאלה הזאת – איך ומה נעשה להפיץ הדעה הזאת בכל העם, לתת חשבון נאמן בכל שבוע ושבוע או בכל חדש וחדש, להראות לפני העם מה עשתה החברה במשך הזמן הזה, וכו' וכו'.

אם עשה נעשה הדבר ויכלנו עמוד ותשועת ישראל מהרה תצמח.

ארץ ישראל תהיה המרכז להעם כלו, וגם אלה אשר יהיו בחו"ל ידעו כי "עמם" בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה; גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות ללאומנות בידם כספרות כל עם ועם. אך אז תחדש ספרותנו נעוריה, יען סופריה לא אך מאהבה יעבדוה כי אם על מנת לקבל פרס ולא יהיו נאלצים לכתב בשעה שאינה לא יום ולא לילה כאשר יעשו עתה, – כי נטל עליהם לעבוד למען מצוא מחיתם, יען סופרינו עתה לא יראו ברכה בעמל ידיהם. וחכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פרי ותפרח כאזרח רענן בארצה והיתה לברכה לכל העם.

בזאת תשועת כל העם ואֹשר לאומתנו!

י"ל פינסקר נאום הפתיחה בועידת קטוביץ'

זה כאלפים שנה, שעם ישראל הנהו הסחרן והתגרן שבאומות, המוציא והמביא תוצאות גוי אל גוי ממדינה למדינה וממלכה אל עם אחר. בכל הארץ יצא קו מסחרנו ומוטות כנפיו הגיעו עד קצוות תבל וים רחוקים. אך כל מעשה ומפעל שאינם מעוררים פלא ותמהון אצל עמים אחרים, לעון פלילי נחשבו לבני בית יעקב! בכן גם חריצותנו היתרה במסחר וחרשת המעשה נתנה יד למשנאינו לטפול עלינו חטאים לא נדע שחרם. ... כעם אשר נעקר ממקום גדולו, נדח מעל אדמתו, אבד נירו ועצמיו נפזרו אל כל רוח ופאה לא מצא עוד און בנפשו וחפץ בלבבו לדשן בזעת אפו אדמת ארץ נכריה, אשר היום או מחר תקיא אותו מקרבו וכמו רוח תזרהו. עם ישראל היה לאיש הרוח, בעל חניון או סוחר, סופר ושוקל ועל-יד-זה נתמוטטו גם כחותיו הגופנים וידל מאד!...

עד העת החדשה היו היהודים להחברה האנושית את אשר היו היום חוטי הטעלעגראף וקוי מסלות הברזל. הם היו המוציאים והמביאים, אנשי הביניים והבריח התיכון בין ארצות שונות ועמים רחוקים; המה היו היושבים בערים והסוחרים בארץ לארכה ולרחבה. אולם ברבות הימים ובהשתנות העתים נהפך הגלגל גם על בני עמנו. הערים מתרבות באוכלוסים מיום אל יום, המסחר מתגדר ומתפשט בארץ ומספר אחינו בהערים גם-כן הולך ורב, עד כי צר המקום להשתרע לכל מפלגות החברה. הרבוי המופלג ותוצאותיו, ההתחרות (קאנקורענץ) בכל משלח-יד הם סבת ההתנגדות, ומהם מזון הנפש לשנאת-דת, לקנאת-עם ולכל מדוי האנטיסעמיטיזמוס הרעים כאשר עינינו רואות היום!

העמים העוינים אותנו מביטים על מפעלנו ומעבדנו בשדה המסחר וחרשת-המעשה כעל עמל ואון. עלינו אפוא לעשות דבר לטובת התפתחות כחותינו ולהביא ערך שוה בפעולתנו. נחוץ אפוא להשיב לעבודת האדמה נחלת אבותינו מימי קדם מעט או הרבה מאחינו המדוכאים, אשר עתה יפשעו על פת לחם הקלוקל להחיות נפשות עולליהם העטופים ברעב.

האדמה היא אם כל-חי. כאם רחמניה תחלוץ שדיה לעובדיה ושומריה. לא תבקש חשבונות רבים, רק תשביע ידי חרוצים ותמתיק שנת עובדיה מבלי להפלות בין איש לאיש. זאת האדמה לא תדע את העקמומיות שבלבות בניה, אשר זה משוש דרכם להתמלא איש מחרבן רענו ולצעוק חמס על היהודים שנואי נפשם, אם גם הם כאדם ירהיבו עוז בנפשם להפיק תועלת רבה או מעטה מחוקי חיים ותורת האדם לחברו; ועד כה גברה השנאה, עד כי קיומנו (אוזער דאזיין) היא חטאת לאומנו וישותנו פה על הארץ נחשבה לנו לחטא התמלאות מחורבנה של החברה האנושית...

עם ישראל הוא כביר כח לב ואמיץ רוח. זו כחו לאלהיו משנות אלפים, להיות נצב איתן כסלע בלב ים וכל הרוחות הרעות של האנטיסעמיטים ויתר החשוכים לא יזיזו אותו ממקומו. על עמנו זה נשליך יהבנו כי יבין לפעולתנו היום ויבצע את אשר נחל עתה. עלינו רק להביא הדעת הזאת בקרב העם, אשר כחו חדש עמו וממנו לא יבצר מזמה להוציא הדבר לפעלו. עמנו הנבון ידע וישכיל, כי פעולה בודדת במועדה באין סדרים ומשטרים לא תשיג לעולם את חפצה ומטרתה הנשׂגבה. עלינו גם לדעת, כי גוי שלם לא ישנה פניהו בין לילה ולא יולד לחיים חדשים פעם אחת. אך מה המה ימי שניים ושלשה דורות בחיי עם-עולם? ובמה נחשבו עשרות בשנים לעם עתיק יומין ומלא כח עלומים כעם ישראל? לאשרנו יקל לנו עבודתנו זאת, מפני כי הרעיון הנכבד לחדש רוח נכון בקרב האומה על-ידי עבודת האדמה, כבר עשה לו מסלות בין פנות כל העם כולו ונשוא הוא על כנפי רוח טהור, רוח מלא מאהבת אומנתו ואמונתנו, ונשא בכח דעה נשגבה ומאד נעלה, היא הדעה מישוב ארצנו העתיקה. קולוניזציה היה תהיה מעתה נר לרגלנו ואור לנתיבותנו ובשמה נדגול כל היום. הרעיון הזה כבר יצא מכלל מחשבה לכלל מעשה ויהודי רוסיא, אשר שמם מחולל בפי מוציאי דבה, היו החלוצים הראשונים לכונן בידיהם מושבות לעבודת האדמה, מושבות הנותנים יד לתקוה טובה לעתידות אחינו על הררי ציון, וכל הדברים האלה נעשו במשך שתי שנים. למותר הוא להוכיח, כי חובה קדושה מוטלת עלינו לצאת לישע אחינו אלה העובדים אדמת הקודש בידי חרוצים וביגיעת בשר. אך מחזה מעורר תוגה ועצב הוא לראות, כי על החפץ הנמרץ לעבוד את אדמת הקדש יביטו רבים ברוח קרה ואי-רצון. לעומת זה ירענן את אחינו הזקן רבי משה מונטיפיורי, כי לבו ונפשו אמונים להרעיון הנשגב של עבודת האדמה על-ידי אחינו בארץ הקדושה, באהבת הארץ הזאת שנה במשך מאה שנה ולכל בה חיי רוחו עד היום.

להאספה הזאת נצפן אושר וכבוד להרים דגל הרעיון הנשגב ולשימהו על נס איש התהלה אשר מעודו עד היום הקדוש הונו ואונו להרמת קרן אחינו בני עמו, איש התהלה אשר שמו וזכרו חקוק על לוח לב כל איש ישראל, דור לדור יביע צדקתו ועד דור אחרון יקום שמו לתהלה ולתפארת בית יעקב כולו.

בהתיסדות "אגודת מונטיפיורי" להתפשטות עבודת האדמה בין אחינו בני ישראל ולתכלית ישוב ארץ הקדושה, הננו מציבים יד ושם לאחינו בעל ח היובל, אשר כל עמודי-פאר וכל מצבות-כבוד לא יערכוהו בגדלם ותפארתם ועם זה הננו מניחים גם אבן פנה לבנין עולם, לחדש רוח נכון בקרב האומה, לחלצה מן המצר להסיר מעלנו כלמת גוים וחרפת לאומים. וה' השוכן בציון יהיה עוזר לנו לבצע מעשנו ושכן ישראל שנן ובטח על אדמתו ולא יוסיף לדאבה עוד.

לא זה הדרך! / אחד העם

אחר הרבה שנות־מאה של עוני ושפלות מבחוץ ואמונה ותקוה לרחמי שמים מבפנים, בא בדורנו רעיון חדש ורב תוצאות להוריד לנו משמים את האמונה והתקוה ולעשׂות את שתיהן לכוחות חיים, פועלים: ליסד על ארץ תקותו ועל ישראל אמונתו...

רעיונות היסטוריים כאלה נוצצים פתאום כמו מאליהם, כשהשעה צריכה לכך, מכניעים להם מיד את הלבבות הראויים לכך, ומהם נפוצים והולכים בכל העם מסביב, כניצוץ הזה, שאוחז תחלה בדברים נוחים להתלהב והולך ומתפשט על העצים והאבנים. גם רעיוננו זה נולד ככה, מבלי אשר נדע להגיד בן מי הוא, ומצא לו מַהלכים בין העומדים בתוֶך, כלומר, הללו שמצד אחד כבר נתרופפה אמונתם וכשל כוח סבלנותם לחכות למעשׂי נסים, ומצד אחר עוד לא נתרופף הקשר בינם ובין עמם ועוד לא ותּרו על זכותו להתקיים כעם אחד. 'הלאומיים' הראשונים האלה הרימו את דגלו ויצאו להלחם מלחמתו בקול ענוֹת גבורה. ודבריהם, אשר יצאו מן הלב, נכנסו מעט מעט גם אל לבות רבים מיֶתר בני העם, ומימין ומשׂמאל נוספו עליהם חדשים יום יום, באופן שאפשר היה להאמין, כי לא יארכו הימים ויגיע מספרם לאלפים ולרבבות.

... מה גדול הכאב, כאשר בראשית דרכו יכשל ויפול רעיון מלא כוח עלומים. תקות דור הולך ועזרת דור יבוא! ובזכרנו עוד, כי הוא זה הרעיון העושׂה נפלאות לעינינו בקרב עמים רבים, הלא בהכרח תתעורר בנו השאלה הישנה : מה נשתנינו אנחנו מכל אומה ולשון? או האמנם צדקו אלה מאחינו האומרים, כי כבר חדלנו מהיות גוי ואין אנו מקושרים עוד זה לזה אלא בחבלי הדת בלבד? אך הן האומרים כן אינם יכולים אלא להעיד על עצמם, כי אמנם אין עוד להם ולנו זולת שתוּף הדת ושׂנאת שׂונאינו; בעוד אשר אנחנו, המרגישים בלבנו את לאומיותנו העברית, נשׂחק בצדק לכל הבא להכחיש, באמצעות ראיות חיצוניות, את המורגש לנו בפנימיותנו בלי אמצעי. ואם כן, מדוע זה לא הצליח רעיון התחיה להאחז גם בקרבנו ולעשׂות חַיִל כאשר קוינו?

על השאלה הזאת אנו שומעים שתי תשובות שונות מפי הסופרים בכתבי העת. הללו מאשימים את 'החלוקה' ורבניה וסופריה, והללו – את 'הנדיב הידוע' ומלאכיו ומשרתיו בארץ ישׂראל; הצד השוה שבהם, שאלו ואלו מתאמצים להטיל את האשמה על ראש אנשים ידועים, שאלמלא הם היה ישׂראל נושע תשועת עולמים, ולא נחלקו אלא אם ראובן ושמעון או לוי ויהודה הם המעכבים את הגאולה. אבל תשובות כאלה אינן מספיקות כלל להניח את דעתנו. כי נשוב ונשאל : במה גדול כוחם של איזו אנשים פרטיים, יהיו מי שיהיו, להניח מכשולים על דרך הגוי כולו? ואם לא עלובה היא 'תנועה לאומית' כזו, שהצלחתה תלויה ברחמי נדיב וצדקת משרתיו, שאינה יכולה לעמוד בפני 'החלוקה' האומללה, הנלחמת על קיומה בשארית כוחה?

לא במקרים בודדים איפוא, במעשׂי פלוני או אלמוני, כי אם עמוק מזה עלינו לבקש סבּת כל הרעה. ואם כה נעשׂה, נמצא, כמדומה לי, את הסבּה האמתּית באותו 'הנצחון' עצמו, אשר הגיע אליו הרעיון קודם זמנו באשמת בעליו. כי בחפצם לעשׂות גדולות בלא עת, עזבו את הדרך הארוכה של ההתפתחות הטבעית והורידו לעולם העשׂיה, באמצעים מלאכותיים, רעיון צעיר ורך, בטרם נתבשל כל צרכו, בטרם נתפתחו כוחותיו כראוי, ולפי שדחקו את הקץ, על כן לא עמד טעמם בם ופעלם אין ידים לו...

...הרעיון אשר אנו דנים עליו, אף כי תכליתו לא חדשה היא, אך בהיות אמצעיו רבי־היגיעה ואין ביכלתו להביא מופתים ברורים, שיכריחו את השׂכל להסכם על אמתּוּת משפטיו, – דורש איפוא חזוּק האמונה והתעוררות הרצון בכוח האהבה והחמדה אל התכלית. והאהבה הזאת (כלומר, אהבת היחיד להצלחת הכלל) לא זרה היא אמנם לעמנו, אך למען דעת עד כמה גדול כוחה להוליד את האמונה ואת הרצון הדרושים לחפץ רעיוננו, צריכים אנו להתבונן תחלה על החליפות אשר עברו עליה ועל מצבה עתה.

בכל המצוות והחוקים, הברכות והקללות, אשר שׂמה לפנינו תורת משה, רק תכלית אחת נגד עיניה תמיד : הצלחת כלל האומה בארץ נחלתה, ואל אושר האיש הפרטי לא תשׂים לב. כל איש ישׂראל הוא בעיניה רק אבר אחד מעם ישׂראל, והטוב אשר ישׂיג את הכלל הוא השׂכר למעשׂי הפרט. שלשלת אחת ארוכה מחברת יחד כל הדורות, מימי אברהם יצחק ויעקב עד לקץ הימים ; הברית אשר כרת ה' את האבות שומר הוא לבניהם אחריהם, ואם אבות יאכלו  בוסר תקהינה שני הבנים. כי אחד הוא העם בכל דורותיו, והאישים ההולכים ובאים בכל דור אינם אלא כאותם החלקים הקטנים בגוף החי, ההולכים ומתחדשים בכל יום, מבלי לשנות במאומה תכונת האחדות הכללית של הגוף כולו.

אם באמת הגיע בזמן מן הזמנים רגש האהבה הלאומית למדרגה כזו בלב עמנו בכלל, או לא היה זה אלא אידיאל מוסרי בלב חלקו היותר נכבד – קשה להגיד בבירור. אבל זאת נראה ברור, כי אחר החורבן הראשון, אחר שירדה האומה פלאים והצלחת הכלל התמוטטה כל־כך, עד שגם טובי העם לא מצאו עוז בלבבם לקוות עוד ; בעת שישבו זקני ישראל לפני יחזקאל ואמרו : 'נהיה כגויים כמשפחות הארצות', 'יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו', – בעת ההיא התחילו בני עמנו להתאונן ביותר על גורל האיש הצדיק האובד בצדקו, ונולדו החקירות הידועות על דבר 'צדיק ורע לו', ביחזקאל, קהלת וכמה מזמורי תהלים (ויש אומרים שגם איוב נכתב באותו זמן): ורבים שלא נתקררה דעתם בכל התשובות האלה חרצו משפט, כי 'אך שוא עבוד אלוהים', כי 'לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס' – הוא מעשה אין תכלית לו. כאִלו רק אז, כשהצלחת הכלל לא יכלה עוד להלהיב ולרומם את הלב, זכר פתאום האיש הפרטי, כי מלבד חיי הכלל יש עוד חיים מיוחדים לו לעצמו וכי גם בחייו אלה הוא חפץ עונג ואושר, ואם יצדק, יצדק לו.

מה עשׂו חכמי הדורות ההם? יצאו ודרשו, כי 'העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא' ; כי האושר אשר היחיד מבקש ינתן לו כאשר יכּנס לטרקלין, ובלבד שיתקין עצמו בפרוזדור. כלומר, תחת התכלית הלאומית, שלא הספיקה עוד, נתנו למצוות הדת תכלית חדשה, פרטית, כצורך זמנם, והוציאו אותן בזה מתחת שלטון הרגש הלאומי.... אך מפני שהחיים המדיניים הלכו ונתדלדלו אז מיום ליום, הלכו החיים הדתיים לעומתם הלוך וגָבוֹר, ואתם התגבּר יותר ויותר גם היסוד הפרטי על הלאומי בנפש אישי העם, עד שגרשהו גם משארית נחלתו : מתקות הגאולה העתידה...

...ככה נהפך לב העם בקרבו. האהבה הלאומית לא היתה עוד אהבה טהורה שאינה תלויה בדבר, והצלחת הכלל – התכלית העליונה שבני העם מקריבים לה את תכליותיהם הפרטיות ; כי אם להפך : תכלית הכל היא מעתה לכל יחיד הצלחתו הפרטית, הזמנית או הנצחית, והצלחת הכלל אהובה עליו רק במדה שהוא עצמו יש לו חלק בה...

מה היה לנו לעשׂות? על יסוד האמור אין ספק, שצריכים היינו להקדיש ראשית פעולתנו לתחית הלבבות, להגדיל את האהבה לחיי הכלל, להאדיר את התשוקה להצלחתנו, עד שיתעורר הרצון, והפועלים יעשׂו באמונה... העבודה הזאת היא אמנם קשה וארוכה מאד, לא לשנה ולא לעשׂר, ונעשׂית, כאמור למעלה, לא בדבר שׂפתים בלבד, כי אם בכל אותם הדרכים 'שהלבבות נקנים בהם'. יכול להיות על כן, וגם קרוב לודאי, כי באופן הזה לא היינו מספיקים עד כה לעשׂות מעשׂים בארץ ישׂראל, מחסרון כוח למעשׂים טובים ומיתרון זהירות ממעשׂים מקולקלים ; אבל תחת זה היינו משתדלים בּיתר עוז לעשׂות עושׂים בישׂראל, להרחיב מעט מעט ממשלת הרעיון בקרב העם, עד שיקומו לו פועלים אמתיים, שיהיו מוכשרים מכל הצדדים לעסוק בהוצאתו לפעולה.

אך לא כן עשׂוּ נושׂאי דגל רעיוננו. בהיותם גם בעצמם אנשים מישׂראל, שלאומיותם מעורבת בפרטיותם, לא נתנם לבם לנצור תאנה אשר יאכלו אחרים פריה בעת שיעלו כבר עשׂבים בלחייהם המה ; לא היה די להם בעבודת העם, כדי להכין פועלים לעבודת הארץ, אלא רצו לראות בעיניהם זאת האחרונה עצמה ותוצאותיה. ועל כן, בראותם כי לקול קריאתם הראשונה, בשם התכלית הכללית, לא התעורר רצון העם כרגע להתחיל תיכף בעבודה זו, פנו לעזרת תכלית אחרת, פרטית, כחכמינו לפנים, ויצאו לקרוא קריאתם בשם הקיבה הרעבה, הבטוחה למצוא לה תמיד אזנים קשובות. למטרה זו התחילו לפרסם 'ידיעות' טובות, לחשב 'חשבונות' יפים, שמהם יצא ברור לכל, כי כך וכך 'דונם' אדמה, כך וכך בהמות וכלי עבודה, במחיר כך וכך, מספיקים בארץ ישראל למשפחה שלמה לאכול ולשׂבוע ולראות חיים נעימים... לקול הקריאה הזאת נתעוררו באמת אנשים שונים ועלו אל הארץ הטובה לאכול ולשׂבוע ולראות חיים נעימים, ובעלי הרעיון הביטו ונהרו, מבלי לחקור ולדרוש הרבה, מי ומי העולים ולשם מה עולים. האנשים האלה, שרובם לא התעתדו כלל לקבל יסורים באהבה בשביל תכלית כללית, בבואם אל הארץ ובראותם כי נפלו בפח ידיעות וחשבונות דמיוניים, לא נמנעו מאז ועד עתה מלהרבות שאון ומבוכה ומלבקש תכליותיהם הפרטיות בכל האמצעים שבידם, מבלי להבחין בין טוב לרע ומבלי שׂים לב לכבוד הרעיון המחולל... פרטי הדברים הלא ידועים וגלויים לכל.

ומה יפלא עתה, כי רעיון גדול כזה, בלבשו צורה פחותה כזו, לא יוכל עוד לקחת לבבות ; כי בנין לאומי הנוסד על החשבון היפה ואהבת האדם לנפשו – ישוב ויפול למשואות, בהוָדע לכל העם, כי החשבון לא עלה יפה... לא זה הדרך איפוא. 'המשואות' האלה, אחר שכבר ישנן, אין אנו בני חורין אמנם להבּטל מתקונן ושכלולן כפי יכלתנו. אבל עלינו לזכור עם זה, כי לא מהן תקותנו להצלחת הענין בכלל, כי לב העם הוא היסוד אשר עליו תבּנה הארץ, והעם קרוע ופרוע... נשוב נא על כן אל הדרך אשר עמדנו עליה בתחלה בעת לדת הרעיון, ותחת להוסיף לו עוד 'משואות' חדשות, נשתדל, שישתרש ויתפשט הוא עצמו לרוחב ולעומק, לא בחַיִל ולא בכוח, כי אם ברוח, ואז יבוא יום אשר גם ידינו תעשׂינה תושיה...

'אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב'...

ר"ח אדר"ש תרמ"ט

ישראל בֶּלְקִינְד (1861 – 1929) מייסד תנועת הביל"ויים, מחלוצי העלייה הראשונה. מייסדה של גדרה, המושבה הביל"ויית הראשונה, ומחנך עברי.

בנתיב הביל"ויים / ישראל בלקינד

לעתים קרובות אפשר לשמע את הדעת כי הרעיון של ישוב ארץ-ישראל ויחד אתו חיבת-ציון והציונות נולדו מתוך הפרעות של שנת התרמ"א. הדעה הזאת איננה נכונה כלל וכלל.

אמת, לפרעות האלה היה תפקיד גדול בהתעוררותם הלאומית, אבל הן נתנו לה רק את הדחיפה החיצונית. אבל הקרקע היתה מוכנה מקודם, ומי שאמר כי הפרעות הולידו את תנועתנו הלאומית הוא כאילו אומר שבן-אדם בן שמונים מת מהצטננות, ולולא ההצטננות היה חי לנצח. לא ולא! בן-אדם אשר הגיע לגבורות, כבר כך וכך קרוב קצו. ואם לא מת מסיבה זו -- ימות מסיבה אחרת. מלאך המות מוצא תמיד תירוץ, אומר המשל...

...הציונות איננה הופעה חדשה בדברי ימי עמנו. היא איננה בשום אופן ילידת הפרעות והפוגרומים של הזמן האחרון. היא התמונה המודרנית של הרעיון המשיחי החי בעם ישראל מיום אשר אבדה לו ארצו, מיום אשר בו נשבע: אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. היא פרי חפצו האדיר של עם ישראל לחיות ולהתפתח בתור עם. הפרעות רק החישו את התעוררות העם לתחיה, את התעוררות העם לקום על רגליו ולעשות פעולות ממשיות לגאולתו.

המצב הרגיל של כל גוף אדם בריא היא התנועה והעבודה, ורק עובר הלילה, רק עובר זמן המנוחה והשינה – יקיץ הוא ללכת אל פעלו. אך ישנם אנשים אשר דרוש להם רעש חזק של שעון-מעורר להעיר אותם משנתם, וישנם גם כאלה אשר המעורר הרגיל איננו מספיק לעוררם ולהוציאם מחבלי השינה; צריך שבן אדם אחר יעירם בעזרת ידיו, יטלטלם קצת ואולי יוציאם בחזקה מן המיטה אשר בה ערבה שנתם. התפקיד הזה היה לפרעות של שנת תרמ"א.

תחת השירה המְיַשנת של המתיוונים שבזמננו, נפלה תרדמה חזקה על חלק גדול של עמנו אשר החל לחלום על חיי שלום ושלוה בין הגויים, או יותר נכון, לחלום על נירבָנָה, לאמור: על מנוחה שלמה לנצח בזרועות מות הלאום...  ואחרי נדודים ויסורים נוראים במשך חמש-עשרה מאות שנים היו החלומות האלה גם נעימים לחולמיהם. דומה לאיש הטובע, אשר אחרי האבקו עם הגלים הזדונים נכנע סוף-סוף ומוצא נעימות ידועה בחיק המות... היה צריך שכח חזק יעיר את העם מחרבותו ויקראהו לחיים חדשים, למלחמה בעד קיומו ההיסטורי, וזה עשו הפרעות!

בדומה לאור הכהה לפני עלות השחר, נראו סימני התעוררות לאומית גם לפני התקופה החדשה של חבת-ציון וציונות, עוד לפני הפרעות...

תחיתנו הלאומית תלויה בשני מקרים: בשיבה אל ארצנו ובשיבה אל הטבע, אל החיים הטבעים של עובד אדמה. אבל שני העיקרים האלה צריכים להיות מאוחדים יחד למען שיביאו אל מטרתם הרצויה. המים, אשר תפקידם בטבע כל כך גדול, מורכבים משני יסודות: מחמצן וממימן. וכל אחד משני היסודות האלה איננו יכול לעשות את הפעולה אשר עושים המים. רק בהרכבתם יחד הם מולידים את המים, אשר נותנים חיים לכל חי ולכל הצמחים. וכן הוא הדבר גם ביחס לתחיתנו הלאומית. עוד לפני תקופת חבת-ציון התישבו בארץ-ישראל במספר חשוב בני עמנו. כל אחד מהם מצא ספוק רוחני לו לעצמו, לרגשותיו הפרטים, בשבתו בארץ הקדושה, אבל השפעה על כל העם לא היתה להם. וכן גם ביחס לעבודת האדמה. ברוסיה עצמה נמצא מספר יהודים עובדי אדמה הרבה יותר גדול ממספר האכרים בארץ-ישראל. ואם נצרף לסכום אחד את מספרי האכרים היהודיים בגליציה, בארצות-הברית, בארגנטינה, בקנדה וביתר הארצות אשר שם אחינו בשנים האחרונות, ויהיו למחנה גדול. שוב אפשר להגיד כי כל אחד מהאכרים האלה מוצא ספוקו בעבודת האדמה, הנותנת לו את לחם חוקו; אבל ביחס לתחיתנו הלאומית אין לאכרים האלה שום השפעה.

אבל המספר הקטן של האכרים היהודים אשר התישבו בארץ-ישראל היו לחלוצי עמנו בתחיתו הלאומית. הם-הם החיו את לשוננו הלאומית ויעשוה לשפה מדוברת, הם-הם עומדים על משמר תרבותנו הלאומית, הם-הם המשפיעים על בני הגולה ומשיבים אותם אל העבודה המשותפת, במפעל הגדול והקדוש להרים את עמנו מעפר שפלותו ולעשותו לעם חי השואף לחיות ולהתקיים.

לאסוננו מעטים הם המבינים את אמיתות הרעיון הזה, ומפעל התחיה צריך להלחם על שתי החזיתות: מצד אחד נגד אלה החפצים לעשות ישוב גדול בארצנו בלי בסיס חזק של עובדי אדמה, ועוד יותר היתה קשה המלחמה מהצד השני נגד אלה המושכים את בני עמנו לעבודת האדמה בארצות זרות...

מפגש אחת עשרה- ז'בוטינסקי והציונות הרוויזיוניסטית

"בעיר ההיא ראיתי תוך סחי
פיסה אחת מגויל תורה קרוע.
ניערתי בזהירות מקלף נצחי
את האבק שבו היה זרוע;
ושם כתוב: " ב א ר ץ נ ו כ ר י ה " –
רק שתי מילים מספר עם-הנצח.
בשתי מילים הללו חבויה
היסטוריה של כל פרעות הרצח."


מתוך ההקדמה לתרגום "עיר ההריגה"


          על האח (1931) 
 

          נאום בועידת הייסוד של הסתדרות העובדים הלאומית      

      (1934)

   

 למות או לכבוש את ההר (1938)

מפגש עשירי- הציונות הסוציאליסטית

"...בייחוד צריך היה לפי שעה, כל זמן שאין בקרבנו אחדות עבודה אמיתית, לדאוג לכך 'הפועל הצעיר' שרעיון הלאומי ולא הרעיון הסוציאלי הוא אור לנתיבתו, או בייחוד צרִיכים לדאוג לכך אלה, השואפים לאיחוד העבודה והעומדים על בסיס החיים והיצירה העצמיים בלתי-האמצעיים, על בסיס התביעות האנושיות החיות, הגופניות והנפשיות כאחת, לכל היקפן ועמקן, ולא על בסיסים של תנועות, על בסיסים שונים של תנועות שונות, התנועה הסוציאלית והתנועה הציונית.  עומדים אנחנו כעת, בציפייתנו לעלייה גדולה, לפני התחלה של תעשייה במובן האירופי.  ייבנו בתי-חרושת לתעשיית דברים שונים, יעבדו בהם פועלים שונים, – מה יהיה יחסנו אנו, החקלאים, אל החזיון הזה בחיינו?  האומנם ניתן לו ללכת באותה הדרך האירופית, שהביאה חורבן על כל האנושות?  או אולי נשאף להעמידו על התורה הסוציאלית, על מלחמת המעמדות עם ההכרה המעמדית והשנאה המעמדית וכל יתר המצוות המעמדיות התלויות בה?  או נעמיד את הכל מבתחילה על הדיקטטורה של הפרוליטריון?  או אולי אנחנו, החקלאים, נסתתר בשפריר חביון של העבודה החקלאית והחיים החקלאיים, ויתר העולם כמנהגו ינהג?  האם זו הדרך לחיים לאומיים חדשים, מבוקשים?  האם אין חובה עלינו לקרב מאתה את פועל העיר, את כל הפועלים, בלי יוצא מן הכלל, אל רעיון העבודה, אל רעיוננו הלאומי, האנושי-הקוסמי?"

שותפות טבעית (לבירור תפקידו של 'המשביר') /  א"ד גורדון, תרע"ט (1919)

יצחק טבנקין:

ברל כצנלסון: