לקראת יום הולדתו העברי ה-136, למדנו על קורות חייו, יצירתו והגותו של המשורר הלאומי - חיים נחמן ביאליק (9 בינואר 1873 - 4 ביולי 1934 / י' בטבת ה'תרל"ג - כ"א בתמוז ה'תרצ"ד)
ביאליק הוא מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.
ציוני דרך:
1873- נולד באוקראינה.
בגיל 6 התייתם מאביו שהיה בעל בית מרזח.
בגיל 17 – הגיע לישיבת וולז'ין.
1891 – ממקימי האגודה הציונית הסודית 'נצח ישראל' ופרסם בעיתון "המליץ" את "רעיון הישוב".
1892 – נפגש עם אחד העם באודסה. הודפס שירו הראשון "אל הציפור".
1893 – התחתן והחל לעסוק במסחר בעצים.
1897 – כתב את "אכן חציר העם" (לקראת הקונגרס הציוני הראשון).
1901 – ייסד את הוצאת מוריה לספרי לימוד בשפה העברית.
1903 – "על השחיטה" (בעקבות פרעות קישינב).
1907 – השתתף בקונגרסים הציוני ה-8 [וגם ב-11 (1913), 12 (1921) ו-17 (1931)].
1909 – ביקר לראשונה בישראל (כולל סיור מושבות יחד עם ש"י עגנון).
1921 – עבר מאודסה לברלין.
1923 – הקים הוצאת ספרי ילדים שהתפרקה.
1924 – עלה לארץ ישראל וגר בתל אביב.
1934 – נפטר בווינה.
אֶל הַצִפּוֹר
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.
זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?
הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,
מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?
הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ
כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?
הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי,
מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ,
הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים.
הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,
מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?
הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן,
אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?
וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה -
הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם?
הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,
הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?
הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,
אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?
וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?
הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד,
הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? -
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל-אֶרֶץ בָּה מָצְאוּ
אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת!
הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי
כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?
אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי,
אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.
סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל-שִׂיחַ,
וּמַה-לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ?
הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם-קִווּ לְיָמִים,
פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ?
וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -
הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? -
מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ
בָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!
וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה,
מִפִּי מַה-תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ?
מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא-זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי,
רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ.
אָכֵן חָצִיר הָעָם
כִּי רוּחַ יְיָ נָשְׁבָה בּוֹ... אָכֵן חָצִיר הָעָם.
[ישעיה מ', ז]
אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,
אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;
אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם-מִפֹּה גַּם-מִשָּׁם –
וְלֹא-נָע וְלֹא-זָע וְלֹא-חָרַד הָעָם.
וְלֹא-קָם כָּאֲרִי וְלֹא-נֵעוֹר כַּכְּפִיר,
וְלֹא-חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.
וְלֹא-רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל-הָעָם
מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד-יָם,
בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו בָּנָיו, זֶרַע אֵל חָי,
אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל-קוֹל אֲדֹנָי.
גַּם-לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם-לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם
כָּל-הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.
וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז
נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז.
וּבְלֵב נָבָל וָרָע, וּבִכְלִמּוֹת וָרֹק
יִבֶז דְּבַר אֲדֹנָי, יִפְרָעֵהוּ לִצְחוֹק.
אָכֵן נָבַל הָעָם, מָלֵא נִקְלֶה וָרוֹשׁ,
כֻּלּוֹ רָקָב וּמְסוֹס מִכַּף רֶגֶל עַד-רֹאשׁ!
שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב
רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,
וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,
וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם;
אֲשֶׁר יֵקַר לוֹ שֵׁם כָּל-הַגּוֹי וֵאלֹהָיו
גַּם מֵהוֹן וּמִפָּז – מֵאֱלִילֵי הַשָּׁוְא;
אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא-לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,
שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,
חֶמְלָה גְדוֹלָה כַיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל
שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –
כָּל-זֶה יֶהֱמֶה בַלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,
כָּל-זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,
כָּל-זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:
"קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ יַד-אֵל!"
אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שֹׁאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,
אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חֹק.
אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא,
הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.
לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב
חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?
אוֹ אִם-יוּכַל דְּאֹג מִלְּבַד דַּאֲגַת הַיּוֹם
עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַתְּהֹם?
לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ לַיּוֹם וּלְהִתְנַבּוֹת לְאוֹר,
לִנְטוֹת קַוּוֹ לַקֵּץ, צַוֹּת דָּבָר לַדּוֹר?
הוּא לֹא יִיקַץ אִם-לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט.
הוּא לֹא יָקוּם אִם-לֹא יְקִימֶנוּ הַשֹּׁד.
עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,
גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?
גַּם-בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –
הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?
תרנ"ז.
לפתיחת האוניברסיטה בירושלים
למאמר המלא
קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל-שהם... בטוח אני כי עיני רבבות אלפי ישראל, הנשואות עתה מכל תפוצות הגולה אל ההר הזה, מאירות עתה בזהרי תקוה ונחמה ולבם ובשרם ירננו ברכת תודה לאל חי, ברכת שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. כולם יודעים ומרגישים, כי ברגע זה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו. היום תבוא הבשורה אל כל תפוצות ישראל באשר הם, כי היתד הראשונה לבנין ירושלים של מעלה נתקעה ולא תמוש עוד.
...בגבולותיה של מלכות זו יצרה האומה הישראלית את ראשי קניניה ומוסדותיה הלאומיים, שקֵיְמוה בעוני במשך אלפים שנות נדודים ושמרו על חרותה הפנימית בעבודתה החיצונית, והם הם שהחיוה והגיעוה עד החג הזה, חג פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים. בית-הספר הלאומי בכל צורותיו: החדר, הישיבה, בית-המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד ביין העמים. בימי סער וזעם נמלטנו אל בין כתלי המבצרים האלה ושם ישבנו גם לטשנו את כלי-הזין היחיד שנשאר עוד בידינו, את המוח היהודי, שלא יעלה חלודה. ...והלא כל מתנות טובות שנִתנו להם נִטלו מהם – מה נשתיר להם? זה ספר התורה, שאלמלא היה קַים לישראל לא היו משונים מאומות העולם כלום".
...
אין יהודי בעולם, אשר הגזירה האכזריה "שלא יעסקו ישראל בתורה" לא תחריד את עצמותיו אפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על למוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר. בטרם התפלל האיש היהודי על ספוק צרכיו החמריים ישאל מאלוהיו יום-יום "וחננו מאתך דעה בינה והשכל". ואמותינו הכשרות, בשפכן שיח לפני ה' על הדלקת נרות של שבת, מה היתה תפלתן הראשונה בשעה קדושה זו? " יהי רצון שתאורנה עיני בני בתורה". ומובטחני כי אלו נגלה אלוהים לאחת האמות האלה בחלום, כמו שקרה דבר כזה פעם אחת לשלמה המלך, ושאל אותה בסגנון המקרא, "שאלי מה אתן לך" – היתה אם כזו משיבה גם היא כשלמה בשעתו: "לא אשאל לי לא עושר ולא כבוד, אלא רבונו-של-עולם, יהי רצון שתתן לבני לב להבין בתורה ובחכמה ולדעת בין טוב לרע".
... לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כחה לתת לנו מכל אלה? ...עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים. ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל ויסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומרקבון בצותיה. לפי-שעה יש רק התחלה קטנה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקים שלשה ימים רצופים בלי תורה.
...עממים בני תמול שלשום חושבים באיוולתם להמית בצמא רוחני... אומה זקנה שארבעת אלפים שנות תורה עומדים מאחוריה. עלינו אפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון. ואת הדבר הזה אנו אומרים לעשות בבית אשר נפתחו דלתותיו היום על הר הצופים.
...
ספר דברי הימים, האחרון בכתבי-הקדש, איננו האחרון בדברי ימי ישראל. אל שני חלקיו הקטנים – עוד עתיד להצטרף חלק שלישי, אולי רב וגדול בערכו מן הקודמים. ואם ראשיתו של אותו הספר הוא "אדם שת נח" וסופו הכרזת כורש, שגרמה להביא אחרי שלוש מאות שנה את בשורת הגאולה לעובדי האלילים העתיקים – בלי ספק תהי ראשיתו של החלק השלישי – ההכרזה של בלפור, וסופו בשורה חדשה, בשורת הגאולה לכל המין האנושי.
הספר העברי
למאמר המלא
א
יודעי הספר בישראל עומדים זה כמה משתאים לפני חזיון מוזר: יש לעמנו ספרות עתיקה בת אלפי שנים ורבבות כרכים, שקלטה לתוכה הרבה כחות יצירה של מאות דורות והיא משום כך רבת חליפות וצורות ורבת תוכן; יש לנו ספרות חדשה וצעירה, עשירה אף היא בכשרונות מצוינים; יש לנו גם הרבה דברי ספרות חשובים של יהודים בכמה לשונות נכריות – סוף דבר, יש ויש; ואף-על-פי-כן, אחרי כל העושר הזה, כמעט שאין בידינו להראות לאיש יודע ספר מישראל בן הדור הזה אפילו על סכום מצומצם של ספרים כאלה, שיהיו ראויים להעשות עליו חשובים וחביבים במדה ידועה ושיפנה אליהם למלא נפשו בשעת רעבונו הרוחני.
...אלפי שנה חשבה והרגישה האומה הישראלית כמו שחושב ומרגיש כל חי מדבר; בכל גלגוליה הביעה את רוחה בכמה אופנים וסגנונים ובצורות שונות ומשונות; כמה וכמה אנשי לב עמדו לה, גדולים, בינונים וקטנים, ששאבו ממקור האומה ומרוח קדשה וגם שפכו עליה מרוחם הם. בתוך אלה היו גם ענקים, שבכוחם הרוחני הסיעו את כל מרכבת האומה בבת-אחת למסלה חדשה. וכמה מהפכות רוחניות עברו עליה – מהפכות שהניחו חריצים עמוקים בכל נתיבות חייה ובכל מקצועות ספרותה – היתכן כי כל אלה כאין נגד מה שנוצר על-ידי פלוני ואלמוני משנה פלונית ואילך?
...מה נעשה, איפוא, לאדם מישראל בזמננו, שרוצה להכיר את מעשה היצירה הספרותית של העם העברי במבחר דוגמאותיה מכל הזמנים? כלומר, כיצד מכשירין מצד אחד לשמוש בני-אדם את כל החיוני שבספרותנו הישנה, ובמה, מן הצד השני, נשיג את ההסכמה הלאומית על ספרותנו החדשה?
...כדי להחלץ מן המצוקה הרוחנית, זו האמורה למעלה, אין, לדעתי, אלא דרך אחת, מעין זו שכבר יש לה דוגמה בקורות ספרותנו. כל פעם שנמצאה ספרותנו במצב דומה לשל עכשיו על-כרחה בקשה לה מפלט בדרך זו, ובה עלינו לאחוז גם הפעם. כונתי – אל חזיון הכנוס הספרותי, זה הידוע בקורות ספרותנו בשם "חתימה".
ב
חזיון החתימה נשנה, כידוע, בספרותנו שלש פעמים: חתימת כתבי-הקדש, חתימת המשנה, חתימת התלמוד. כל פעם נתלוה עמו כצל עוד חזיון שני, טפל לו: ה"גניזה". פירושם של חזיונות תאומים אלה הוא בקירוב כך: מתוך החומר הספרותי הישן, שנצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח – נתלקט ונסדר כל החשוב והחביב ביותר לפי דעתו וטעמו של אותו הדור. השאר נשאר מבחוץ מאליו, או כמבטא הקדמוני: "נידון לגניזה" (החיצונים, הברייתות). עבודה זו, שהיתה הולכת ונעשית (לא בבת אחת, כמובן) על ידי חבורה של חכמים מבאי-כח העם ונאמני רוחה – עבודה לאומית גדולה היתה, מלאכת שמים. מלבד שהצילה את העם ממהומה ומפזור הנפש, ומלבד שנתנה לו את היכולת ליהנות מעשרו הרוחני, עוד פִּנתה לו, על ידי שחרור אנרגיה מרובה, את דרך הכניסה לתוך תקופה ספרותית חדשה בת תוכן אחר ובת צורות חדשות.
כי הנה כל זמן שלא תעָשה בתוך הישן עבודת הבירור – אי-אפשר שיהא לב העם ואישיו פנוי כלו לקליטתם הגמורה של ערכים ספרותיים חדשים, וכל שכן ליצירתם. רק לאחר שהאילן משיר את פירותיו הישנים הוא מתחיל לגדל חדשים. כל חתימה מכרזת נעילה על תקופה ישנה, ובאותה שעה היא מבשרת פתיחה של תקופה חדשה. ולא עוד, אלא שהתמצית המעולה של הישן, לאחר שהיא עוברת בשלום דרך האויר החדש ויוצאת משם צרופה, היא גופה נעשית קרקע לגידולים חדשים, ממציאה להם לחלוחית ויניקה ומסַיַעת לצמיחתם ולפריחתם.
...החכמים בעלי אותה ה"חתימה" – עיקר עבודתם היתה בחיוב, בהצלת הפליטה החיונית, כלומה באסיפה, בלקוט ובסדור של כל הטוב והמעולה, החיוני והשלם שנברא בספרות עד ימיהם ושהיה משוקע פעמים בתוך הרבה פסולת. הם היו מתכוונים רק לברור את הבר, ואם הרוח ישא מאליו את המוץ – ישאנו. ואפילו גניזה מדעת, כשהיא מכוונת כנגד הריק והתפל בספרות, יפה היא לזו כזמירה לאילן; הגזע מוסיף על-ידי זה כח ומרבה ענפים חדשים ושרשים חזקים. ואם תאמר, מי יכריע בדבר? מי הוא זה הבורר והבוחר? – דעת העם וטעמו, או כמבטא הקדמוני: ”רוח הקדש" של האומה.
"בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, יחזקאל וכו'" – בקשו ולא גנזו. למה? החיים לא גנזו. לא היתה להם איפוא לאותם החכמים שישבו בעליה דרך אחרת, אלא ל"דרוש" אותם הספרים ולהכניסם. וכך נכנסו אפילו אל הקאנון הדתי ספרים כאלה, שתכנם מתנגד תכלית נגוד לכל דעותיהם ומחשבותיהם של בעלי הקאנון עצמם בימים ההם...
...אותו ה"כנוס", ה"סדור", או קראו לו שם כרצונכם – שיֵעשה על-ידי חבורה של חכמי הדור וסופריו המעולים, צריך לכלול בתוכו, כאמור, את מיטב היצירות הספרותיות של כל הדורות מבראשית ועד היום. ובהיות כל החומר מלוקט ומסודר על-פי תכנית קבועה מראש לפי שיטה ודעה יסודית אחת ולשם כונה גדולה לאומית אחת – ממילא תהא רוח אחת עליונה מרחפת על-פני כל אותה העבודה ופריה מתחלתם ועד סופם. הגיא שבין הספרות הישנה והחדשה יסתם על-ידי כך מאליו, ולא תהא לנו מעתה אלא ספרות עברית אחת. בפרטיה תתפצל אמנם לתקופותיה, למדרגותיה, לגוניה וכו' וכו' – אבל בעיקרה תהא כולה אחת וקדושתה הלאומית אחת ושמה אחד: הספרות העברית.
בארונו של העברי היודע ספר יעמדו מעתה שוב כמה כרכים חשובים, ש"ס חדש, שתבוא בהם התמצית הנבחרת של פרי המחשבה והרגש העבריים בכל הדורות, והרוה בהם לכל עת מצוא את צמאונו הרוחני ואת צמאון בניו. הספר העברי ישוב לכבודו הראשון – להיות לצורך גמור וגם לתכשיט לכל בית ישראל. הלב העברי ידבק במקורו והקשר שבין המחשבה העברית ובין הספרות יתחדש. ומי יודע, אולי ישובו גם רחוקים ומרוחקים ובקשו נתיבות אל הבאר אשר שתו ממנה הם ואבותיהם. אל נא ימצאוה סתומה בעפר ובצרורות.
ביאליק הוא מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.
ציוני דרך:
1873- נולד באוקראינה.
בגיל 6 התייתם מאביו שהיה בעל בית מרזח.
בגיל 17 – הגיע לישיבת וולז'ין.
1891 – ממקימי האגודה הציונית הסודית 'נצח ישראל' ופרסם בעיתון "המליץ" את "רעיון הישוב".
1892 – נפגש עם אחד העם באודסה. הודפס שירו הראשון "אל הציפור".
1893 – התחתן והחל לעסוק במסחר בעצים.
1897 – כתב את "אכן חציר העם" (לקראת הקונגרס הציוני הראשון).
1901 – ייסד את הוצאת מוריה לספרי לימוד בשפה העברית.
1903 – "על השחיטה" (בעקבות פרעות קישינב).
1907 – השתתף בקונגרסים הציוני ה-8 [וגם ב-11 (1913), 12 (1921) ו-17 (1931)].
1909 – ביקר לראשונה בישראל (כולל סיור מושבות יחד עם ש"י עגנון).
1921 – עבר מאודסה לברלין.
1923 – הקים הוצאת ספרי ילדים שהתפרקה.
1924 – עלה לארץ ישראל וגר בתל אביב.
1934 – נפטר בווינה.
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.
זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?
הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,
מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?
הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ
כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?
הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי,
מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ,
הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים.
הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,
מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?
הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן,
אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?
וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה -
הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם?
הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,
הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?
הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,
אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?
וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?
הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד,
הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? -
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל-אֶרֶץ בָּה מָצְאוּ
אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת!
הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי
כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?
אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי,
אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.
סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל-שִׂיחַ,
וּמַה-לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ?
הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם-קִווּ לְיָמִים,
פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ?
וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -
הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? -
מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ
בָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!
וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה,
מִפִּי מַה-תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ?
מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא-זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי,
רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ.
הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹת
הַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? -
הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת,
לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת?נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל-הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ!
אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת-אָהֳלִי;
לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם-אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים,
בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי.
אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ,
לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי;
כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת,
כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי;
כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים -
וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי,שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!
ניסן, תרנ"א.
אָכֵן חָצִיר הָעָם
כִּי רוּחַ יְיָ נָשְׁבָה בּוֹ... אָכֵן חָצִיר הָעָם.
[ישעיה מ', ז]
אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,
אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;
אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם-מִפֹּה גַּם-מִשָּׁם –
וְלֹא-נָע וְלֹא-זָע וְלֹא-חָרַד הָעָם.
וְלֹא-קָם כָּאֲרִי וְלֹא-נֵעוֹר כַּכְּפִיר,
וְלֹא-חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.
וְלֹא-רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל-הָעָם
מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד-יָם,
בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו בָּנָיו, זֶרַע אֵל חָי,
אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל-קוֹל אֲדֹנָי.
גַּם-לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם-לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם
כָּל-הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.
וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז
נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז.
וּבְלֵב נָבָל וָרָע, וּבִכְלִמּוֹת וָרֹק
יִבֶז דְּבַר אֲדֹנָי, יִפְרָעֵהוּ לִצְחוֹק.
אָכֵן נָבַל הָעָם, מָלֵא נִקְלֶה וָרוֹשׁ,
כֻּלּוֹ רָקָב וּמְסוֹס מִכַּף רֶגֶל עַד-רֹאשׁ!
שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב
רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,
וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,
וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם;
אֲשֶׁר יֵקַר לוֹ שֵׁם כָּל-הַגּוֹי וֵאלֹהָיו
גַּם מֵהוֹן וּמִפָּז – מֵאֱלִילֵי הַשָּׁוְא;
אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא-לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,
שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,
חֶמְלָה גְדוֹלָה כַיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל
שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –
כָּל-זֶה יֶהֱמֶה בַלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,
כָּל-זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,
כָּל-זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:
"קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ יַד-אֵל!"
אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שֹׁאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,
אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חֹק.
אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא,
הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.
לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב
חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?
אוֹ אִם-יוּכַל דְּאֹג מִלְּבַד דַּאֲגַת הַיּוֹם
עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַתְּהֹם?
לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ לַיּוֹם וּלְהִתְנַבּוֹת לְאוֹר,
לִנְטוֹת קַוּוֹ לַקֵּץ, צַוֹּת דָּבָר לַדּוֹר?
הוּא לֹא יִיקַץ אִם-לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט.
הוּא לֹא יָקוּם אִם-לֹא יְקִימֶנוּ הַשֹּׁד.
עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,
גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?
גַּם-בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –
הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?
תרנ"ז.לפתיחת האוניברסיטה בירושלים
למאמר המלא
קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל-שהם... בטוח אני כי עיני רבבות אלפי ישראל, הנשואות עתה מכל תפוצות הגולה אל ההר הזה, מאירות עתה בזהרי תקוה ונחמה ולבם ובשרם ירננו ברכת תודה לאל חי, ברכת שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. כולם יודעים ומרגישים, כי ברגע זה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו. היום תבוא הבשורה אל כל תפוצות ישראל באשר הם, כי היתד הראשונה לבנין ירושלים של מעלה נתקעה ולא תמוש עוד.
...בגבולותיה של מלכות זו יצרה האומה הישראלית את ראשי קניניה ומוסדותיה הלאומיים, שקֵיְמוה בעוני במשך אלפים שנות נדודים ושמרו על חרותה הפנימית בעבודתה החיצונית, והם הם שהחיוה והגיעוה עד החג הזה, חג פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים. בית-הספר הלאומי בכל צורותיו: החדר, הישיבה, בית-המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד ביין העמים. בימי סער וזעם נמלטנו אל בין כתלי המבצרים האלה ושם ישבנו גם לטשנו את כלי-הזין היחיד שנשאר עוד בידינו, את המוח היהודי, שלא יעלה חלודה. ...והלא כל מתנות טובות שנִתנו להם נִטלו מהם – מה נשתיר להם? זה ספר התורה, שאלמלא היה קַים לישראל לא היו משונים מאומות העולם כלום".
...
אין יהודי בעולם, אשר הגזירה האכזריה "שלא יעסקו ישראל בתורה" לא תחריד את עצמותיו אפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על למוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר. בטרם התפלל האיש היהודי על ספוק צרכיו החמריים ישאל מאלוהיו יום-יום "וחננו מאתך דעה בינה והשכל". ואמותינו הכשרות, בשפכן שיח לפני ה' על הדלקת נרות של שבת, מה היתה תפלתן הראשונה בשעה קדושה זו? " יהי רצון שתאורנה עיני בני בתורה". ומובטחני כי אלו נגלה אלוהים לאחת האמות האלה בחלום, כמו שקרה דבר כזה פעם אחת לשלמה המלך, ושאל אותה בסגנון המקרא, "שאלי מה אתן לך" – היתה אם כזו משיבה גם היא כשלמה בשעתו: "לא אשאל לי לא עושר ולא כבוד, אלא רבונו-של-עולם, יהי רצון שתתן לבני לב להבין בתורה ובחכמה ולדעת בין טוב לרע".
... לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כחה לתת לנו מכל אלה? ...עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים. ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל ויסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומרקבון בצותיה. לפי-שעה יש רק התחלה קטנה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקים שלשה ימים רצופים בלי תורה.
...עממים בני תמול שלשום חושבים באיוולתם להמית בצמא רוחני... אומה זקנה שארבעת אלפים שנות תורה עומדים מאחוריה. עלינו אפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון. ואת הדבר הזה אנו אומרים לעשות בבית אשר נפתחו דלתותיו היום על הר הצופים.
...
ספר דברי הימים, האחרון בכתבי-הקדש, איננו האחרון בדברי ימי ישראל. אל שני חלקיו הקטנים – עוד עתיד להצטרף חלק שלישי, אולי רב וגדול בערכו מן הקודמים. ואם ראשיתו של אותו הספר הוא "אדם שת נח" וסופו הכרזת כורש, שגרמה להביא אחרי שלוש מאות שנה את בשורת הגאולה לעובדי האלילים העתיקים – בלי ספק תהי ראשיתו של החלק השלישי – ההכרזה של בלפור, וסופו בשורה חדשה, בשורת הגאולה לכל המין האנושי.
הספר העברי
למאמר המלא
א
יודעי הספר בישראל עומדים זה כמה משתאים לפני חזיון מוזר: יש לעמנו ספרות עתיקה בת אלפי שנים ורבבות כרכים, שקלטה לתוכה הרבה כחות יצירה של מאות דורות והיא משום כך רבת חליפות וצורות ורבת תוכן; יש לנו ספרות חדשה וצעירה, עשירה אף היא בכשרונות מצוינים; יש לנו גם הרבה דברי ספרות חשובים של יהודים בכמה לשונות נכריות – סוף דבר, יש ויש; ואף-על-פי-כן, אחרי כל העושר הזה, כמעט שאין בידינו להראות לאיש יודע ספר מישראל בן הדור הזה אפילו על סכום מצומצם של ספרים כאלה, שיהיו ראויים להעשות עליו חשובים וחביבים במדה ידועה ושיפנה אליהם למלא נפשו בשעת רעבונו הרוחני.
...אלפי שנה חשבה והרגישה האומה הישראלית כמו שחושב ומרגיש כל חי מדבר; בכל גלגוליה הביעה את רוחה בכמה אופנים וסגנונים ובצורות שונות ומשונות; כמה וכמה אנשי לב עמדו לה, גדולים, בינונים וקטנים, ששאבו ממקור האומה ומרוח קדשה וגם שפכו עליה מרוחם הם. בתוך אלה היו גם ענקים, שבכוחם הרוחני הסיעו את כל מרכבת האומה בבת-אחת למסלה חדשה. וכמה מהפכות רוחניות עברו עליה – מהפכות שהניחו חריצים עמוקים בכל נתיבות חייה ובכל מקצועות ספרותה – היתכן כי כל אלה כאין נגד מה שנוצר על-ידי פלוני ואלמוני משנה פלונית ואילך?
...מה נעשה, איפוא, לאדם מישראל בזמננו, שרוצה להכיר את מעשה היצירה הספרותית של העם העברי במבחר דוגמאותיה מכל הזמנים? כלומר, כיצד מכשירין מצד אחד לשמוש בני-אדם את כל החיוני שבספרותנו הישנה, ובמה, מן הצד השני, נשיג את ההסכמה הלאומית על ספרותנו החדשה?
...כדי להחלץ מן המצוקה הרוחנית, זו האמורה למעלה, אין, לדעתי, אלא דרך אחת, מעין זו שכבר יש לה דוגמה בקורות ספרותנו. כל פעם שנמצאה ספרותנו במצב דומה לשל עכשיו על-כרחה בקשה לה מפלט בדרך זו, ובה עלינו לאחוז גם הפעם. כונתי – אל חזיון הכנוס הספרותי, זה הידוע בקורות ספרותנו בשם "חתימה".
ב
חזיון החתימה נשנה, כידוע, בספרותנו שלש פעמים: חתימת כתבי-הקדש, חתימת המשנה, חתימת התלמוד. כל פעם נתלוה עמו כצל עוד חזיון שני, טפל לו: ה"גניזה". פירושם של חזיונות תאומים אלה הוא בקירוב כך: מתוך החומר הספרותי הישן, שנצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח – נתלקט ונסדר כל החשוב והחביב ביותר לפי דעתו וטעמו של אותו הדור. השאר נשאר מבחוץ מאליו, או כמבטא הקדמוני: "נידון לגניזה" (החיצונים, הברייתות). עבודה זו, שהיתה הולכת ונעשית (לא בבת אחת, כמובן) על ידי חבורה של חכמים מבאי-כח העם ונאמני רוחה – עבודה לאומית גדולה היתה, מלאכת שמים. מלבד שהצילה את העם ממהומה ומפזור הנפש, ומלבד שנתנה לו את היכולת ליהנות מעשרו הרוחני, עוד פִּנתה לו, על ידי שחרור אנרגיה מרובה, את דרך הכניסה לתוך תקופה ספרותית חדשה בת תוכן אחר ובת צורות חדשות.
כי הנה כל זמן שלא תעָשה בתוך הישן עבודת הבירור – אי-אפשר שיהא לב העם ואישיו פנוי כלו לקליטתם הגמורה של ערכים ספרותיים חדשים, וכל שכן ליצירתם. רק לאחר שהאילן משיר את פירותיו הישנים הוא מתחיל לגדל חדשים. כל חתימה מכרזת נעילה על תקופה ישנה, ובאותה שעה היא מבשרת פתיחה של תקופה חדשה. ולא עוד, אלא שהתמצית המעולה של הישן, לאחר שהיא עוברת בשלום דרך האויר החדש ויוצאת משם צרופה, היא גופה נעשית קרקע לגידולים חדשים, ממציאה להם לחלוחית ויניקה ומסַיַעת לצמיחתם ולפריחתם.
...החכמים בעלי אותה ה"חתימה" – עיקר עבודתם היתה בחיוב, בהצלת הפליטה החיונית, כלומה באסיפה, בלקוט ובסדור של כל הטוב והמעולה, החיוני והשלם שנברא בספרות עד ימיהם ושהיה משוקע פעמים בתוך הרבה פסולת. הם היו מתכוונים רק לברור את הבר, ואם הרוח ישא מאליו את המוץ – ישאנו. ואפילו גניזה מדעת, כשהיא מכוונת כנגד הריק והתפל בספרות, יפה היא לזו כזמירה לאילן; הגזע מוסיף על-ידי זה כח ומרבה ענפים חדשים ושרשים חזקים. ואם תאמר, מי יכריע בדבר? מי הוא זה הבורר והבוחר? – דעת העם וטעמו, או כמבטא הקדמוני: ”רוח הקדש" של האומה.
"בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, יחזקאל וכו'" – בקשו ולא גנזו. למה? החיים לא גנזו. לא היתה להם איפוא לאותם החכמים שישבו בעליה דרך אחרת, אלא ל"דרוש" אותם הספרים ולהכניסם. וכך נכנסו אפילו אל הקאנון הדתי ספרים כאלה, שתכנם מתנגד תכלית נגוד לכל דעותיהם ומחשבותיהם של בעלי הקאנון עצמם בימים ההם...
...אותו ה"כנוס", ה"סדור", או קראו לו שם כרצונכם – שיֵעשה על-ידי חבורה של חכמי הדור וסופריו המעולים, צריך לכלול בתוכו, כאמור, את מיטב היצירות הספרותיות של כל הדורות מבראשית ועד היום. ובהיות כל החומר מלוקט ומסודר על-פי תכנית קבועה מראש לפי שיטה ודעה יסודית אחת ולשם כונה גדולה לאומית אחת – ממילא תהא רוח אחת עליונה מרחפת על-פני כל אותה העבודה ופריה מתחלתם ועד סופם. הגיא שבין הספרות הישנה והחדשה יסתם על-ידי כך מאליו, ולא תהא לנו מעתה אלא ספרות עברית אחת. בפרטיה תתפצל אמנם לתקופותיה, למדרגותיה, לגוניה וכו' וכו' – אבל בעיקרה תהא כולה אחת וקדושתה הלאומית אחת ושמה אחד: הספרות העברית.
בארונו של העברי היודע ספר יעמדו מעתה שוב כמה כרכים חשובים, ש"ס חדש, שתבוא בהם התמצית הנבחרת של פרי המחשבה והרגש העבריים בכל הדורות, והרוה בהם לכל עת מצוא את צמאונו הרוחני ואת צמאון בניו. הספר העברי ישוב לכבודו הראשון – להיות לצורך גמור וגם לתכשיט לכל בית ישראל. הלב העברי ידבק במקורו והקשר שבין המחשבה העברית ובין הספרות יתחדש. ומי יודע, אולי ישובו גם רחוקים ומרוחקים ובקשו נתיבות אל הבאר אשר שתו ממנה הם ואבותיהם. אל נא ימצאוה סתומה בעפר ובצרורות.
