יום שבת, 26 בדצמבר 2009

מפגש שמיני- המשורר הלאומי

לקראת יום הולדתו העברי ה-136, למדנו על קורות חייו, יצירתו והגותו של המשורר הלאומי - חיים נחמן ביאליק (9 בינואר 1873 - 4 ביולי 1934 / י' בטבת ה'תרל"ג - כ"א בתמוז ה'תרצ"ד)
ביאליק הוא מגדולי המשוררים העבריים בעת החדשה, מסאי, סופר, מתרגם ועורך שהשפיע רבות על התרבות היהודית המודרנית. ביאליק זכה לתואר "המשורר הלאומי" לא רק בזכות איכותה של שירתו, אלא גם בזכות תגובתו השירית לאירועים בעלי חשיבות לאומית.

ציוני דרך:

1873- נולד באוקראינה.
בגיל 6 התייתם מאביו שהיה בעל בית מרזח.
בגיל 17 – הגיע לישיבת וולז'ין.
1891 – ממקימי האגודה הציונית הסודית 'נצח ישראל' ופרסם בעיתון "המליץ" את "רעיון הישוב".
1892 – נפגש עם אחד העם באודסה. הודפס שירו הראשון "אל הציפור".
1893 – התחתן והחל לעסוק במסחר בעצים.
1897 – כתב את "אכן חציר העם" (לקראת הקונגרס הציוני הראשון).
1901 – ייסד את הוצאת מוריה לספרי לימוד בשפה העברית.
1903 – "על השחיטה" (בעקבות פרעות קישינב).
1907 – השתתף בקונגרסים הציוני ה-8 [וגם ב-11 (1913), 12 (1921) ו-17 (1931)].
1909 – ביקר לראשונה בישראל (כולל סיור מושבות יחד עם ש"י עגנון).
1921 – עבר מאודסה לברלין.
1923 – הקים הוצאת ספרי ילדים שהתפרקה.
1924 – עלה לארץ ישראל וגר בתל אביב.
1934 – נפטר בווינה.



אֶל הַצִפּוֹר
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפֹּרָה נֶחְמֶדֶת,
מֵאַרְצוֹת הַחֹם אֶל-חַלּוֹנִי -
אֶל קוֹלֵךְ כִּי עָרֵב מַה-נַּפְשִׁי כָלָתָה
בַּחֹרֶף בְּעָזְבֵךְ מְעוֹנִי.
זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
מֵאֶרֶץ מֶרְחַקִּים נִפְלָאוֹת,
הֲגַם שָׁם בָּאָרֶץ הַחַמָּה, הַיָּפָה,
תִּרְבֶּינָה הָרָעוֹת, הַתְּלָאוֹת?
הֲתִשְׂאִי לִי שָׁלוֹם מֵאַחַי בְּצִיּוֹן,
מֵאַחַי הָרְחוֹקִים הַקְּרוֹבִים?
הוֹי מְאֻשָּׁרִים! הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ
כִּי אֶסְבֹּל, הוֹי אֶסְבֹּל מַכְאוֹבִים?
הֲיֵדְעוּ יָדֹעַ מָה רַבּוּ פֹה שֹטְנַי,
מָה רַבִּים, הוֹי רַבִּים לִי קָמִים?
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, נִפְלָאוֹת מֵאֶרֶץ,
הָאָבִיב בָּהּ יִנְוֶה עוֹלָמִים.

הֲתִשְׂאִי לִי שָלוֹם מִזִּמְרַת הָאָרֶץ,
מֵעֵמֶק, מִגַּיְא, מֵרֹאשׁ הָרִים?
הֲרִחַם, הֲנִחַם אֱלוֹהַּ אֶת-צִיּוֹן,
אִם עוֹדָהּ עֲזוּבָה לִקְבָרִים?

וְעֵמֶק הַשָּׁרוֹן וְגִבְעַת הַלְּבוֹנָה -
הֲיִתְּנוּ אֶת-מֹרָם, אֶת-נִרְדָּם?
הַהֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ הַשָּׂב בַּיְּעָרִים,
הַלְבָנוֹן הַיָּשֵׁן, הַנִּרְדָּם?
הֲיֵרֵד כִּפְנִינִים הַטַּל עַל הַר חֶרְמוֹן,
אִם יֵרֵד וְיִפֹּל כִּדְמָעוֹת?
וּמַה-שְּׁלוֹם הַיַּרְדֵּן וּמֵימָיו הַבְּהִירִים?
וּשְׁלוֹם כָּל-הֶהָרִים, הַגְּבָעוֹת?

הֲסָר מֵעֲלֵיהֶם הֶעָנָן הַכָּבֵד,
הַפֹּרֵשׂ עֲלָטָה, צַלְמָוֶת? -
זַמְּרִי, צִפּוֹרִי, עַל-אֶרֶץ בָּה מָצְאוּ
אֲבוֹתַי הַחַיִּים, הַמָּוֶת!

הַאִם-עוֹד לֹא-נָבְלוּ הַפְּרָחִים שָׁתַלְתִּי
כַּאֲשֶׁר נָבַלְתִּי אָנֹכִי?
אֶזְכְּרָה יָמִּים כְּמוֹהֶם פָּרַחְתִּי,
אַךְ עַתָּה זָקַנְתִּי, סָר כֹּחִי.

סַפְּרִי, צִפּוֹרִי, סוֹד שִׂיחַ כָּל-שִׂיחַ,
וּמַה-לָּךְ טַרְפֵּיהֶם לָחָשׁוּ?
הֲבִשְּׂרוּ נִחוּמִים אִם-קִווּ לְיָמִים,
פִּרְיָמוֹ כַּלְּבָנוֹן יִרְעָשׁוּ?

וְאַחַי הָעֹבְדִים, הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה -
הֲקָצְרוּ בְרִנָּה הָעֹמֶר? -
מִי יִתֶּן-לִי אֵבֶר וְעַפְתִּי אֶל-אֶרֶץ
בָּה יָנֵץ הַשָּׁקֵד, הַתֹּמֶר!

וַאֲנִי מָה אֲסַפֵּר לָךְ, צִפּוֹר נֶחְמָדָה,
מִפִּי מַה-תְּקַוִּי לִשְׁמֹעַ?
מִכְּנַף אֶרֶץ קָרָה לֹא-זְמִירוֹת תִּשְׁמָעִי,
רַק קִינִים, רַק הֶגֶה וָנֹהַּ.

הַאֲסַפֵּר הַתְּלָאוֹת, שֶׁכְּבָר הֵן בְּאַרְצוֹת
הַחַיִּים נִשְׁמָעוֹת, מוּדָעוֹת? -
הוֹי, מִסְפָּר מִי יִמְנֶה לַצָּרוֹת הָעֹבְרוֹת,
לְצָרוֹת מִתְרַגְּשׁוֹת וּבָאוֹת?

נוּדִי, צִפּוֹרִי, אֶל-הָרֵךְ, מִדְבָּרֵךְ!
אֻשַּׁרְתְּ, כִּי עָזַבְתְּ אֶת-אָהֳלִי;
לוּ עִמִּי שָׁכַנְתְּ, אָז גַּם-אַתְּ, כְּנַף רְנָנִים,
בָּכִית, מַר בָּכִית לְגוֹרָלִי.

אַךְ לֹא בְכִי וּדְמָעוֹת לִי גֵהָה יֵיטִיבוּ,
לֹא אֵלֶּה יְרַפְּאוּ מַכָּתִי;
כְּבָר עֵינַי עָשֵׁשׁוּ, מִלֵּאתִי נֹאד דְּמָעוֹת,
כְּבָר הֻכְּתָה כָּעֵשֶׂב לִבָּתִי;

כְּבָר כָּלוּ הַדְּמָעוֹת, כְּבָר כָּלוּ הַקִּצִּים -
וְלֹא הֵקִיץ הַקֵּץ עַל-יְגוֹנִי,
שָׁלוֹם רָב שׁוּבֵךְ, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה,
צַהֲלִי-נָא קוֹלֵךְ וָרֹנִּי!

ניסן, תרנ"א.




אָכֵן חָצִיר הָעָם

כִּי רוּחַ יְיָ נָשְׁבָה בּוֹ... אָכֵן חָצִיר הָעָם.
[ישעיה מ', ז]
אָכֵן חָצִיר הָעָם, יָבֵשׁ הָיָה כָּעֵץ,
אָכֵן חָלָל הָעָם, חָלָל כָּבֵד אֵין קֵץ;
אֲשֶׁר יִרְעַם קוֹל אֵל גַּם-מִפֹּה גַּם-מִשָּׁם –
וְלֹא-נָע וְלֹא-זָע וְלֹא-חָרַד הָעָם.
וְלֹא-קָם כָּאֲרִי וְלֹא-נֵעוֹר כַּכְּפִיר,
וְלֹא-חָרַד לַקּוֹל גַּם אִישׁ אֶחָד מֵעִיר.
וְלֹא-רָעַד בַּגִּיל יַחַד לֵב כָּל-הָעָם
מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל וּמִיָּם וְעַד-יָם,
בְּהִתְוַדַּע אֵלָיו בָּנָיו, זֶרַע אֵל חָי,
אֲשֶׁר בָּאוּ מֵרָחוֹק אֶל-קוֹל אֲדֹנָי.
גַּם-לֹא פָשַׁט הַיָּד, גַּם-לֹא שָׁאַל לִשְׁלוֹם
כָּל-הַקּוֹרְאִים בִּשְׁמוֹ בֶּאֱמוּנָה וּבְתֹם.
וּבִשְׁאוֹן עַם אֱוִיל סְבִיב אֱלִילֵי הַפָּז
נֶחְבָּא קוֹל אֱלֹהִים, נִבְלַע רַעֲמוֹ הָעָז.
וּבְלֵב נָבָל וָרָע, וּבִכְלִמּוֹת וָרֹק
יִבֶז דְּבַר אֲדֹנָי, יִפְרָעֵהוּ לִצְחוֹק.

אָכֵן נָבַל הָעָם, מָלֵא נִקְלֶה וָרוֹשׁ,
כֻּלּוֹ רָקָב וּמְסוֹס מִכַּף רֶגֶל עַד-רֹאשׁ!
שֶׁלֹּא הֵקִים מִקִּרְבּוֹ בְּיוֹם נַחֲלָה וּכְאֵב
רַב פְּעָלִים, אִישׁ חַי, אֲשֶׁר יִפְעַם בּוֹ לֵב,
וּבַלֵּב יִבְעַר זִיק, זִיק מַרְתִּיחַ הַדָּם,
וּבָרֹאשׁ יִגַּהּ שְׁבִיב מֵאִיר דֶּרֶךְ הָעָם;

אֲשֶׁר יֵקַר לוֹ שֵׁם כָּל-הַגּוֹי וֵאלֹהָיו
גַּם מֵהוֹן וּמִפָּז – מֵאֱלִילֵי הַשָּׁוְא;
אֲשֶׁר מְעַט מַשָּׂא-לֵב, הַרְבֵּה אֱמֶת, עֱזוּז,
שִׂנְאָה עַזָּה לִמְנָת חַיֵּי עַבְדוּת וָבוּז,
חֶמְלָה גְדוֹלָה כַיָּם, רַחֲמִים רַבִּים כִּגְדֹל
שֶׁבֶר עַמּוֹ הָאֻמְלָל וּכְכֹבֶד הָעֹל –
כָּל-זֶה יֶהֱמֶה בַלֵּב, יֶהֱמֶה יֶחְמַר כַּיָּם,
כָּל-זֶה יִבְעַר כָּאֵשׁ, יִבְעַר יַצִּית הַדָּם,
כָּל-זֶה יִרְעַם כַּהֵד תָּמִיד יוֹמָם וָלֵיל:
"קוּם עֲבֹד, קוּם עֲשֵׂה, כִּי עִמָּנוּ יַד-אֵל!"

אָכֵן אֹבֵד הָעָם, שֹׁאֵף חֶרְפָּה וָרֹק,
אֵין לְמַעֲשָׂיו יְסוֹד וּלְפָעֳלוֹ אֵין חֹק.
אַלְפֵי שְׁנוֹת חַיֵּי נְדֹד, גָּלוּת גְּדוֹלָה מִנְּשׂא,
הִתְעוּ אָחוֹר הַלֵּב, אָבְדָה עֵצָה מִגּוֹי.
לִמֻּד שֵׁבֶט וָשׁוֹט – הַאִם יָחוּשׁ כְּאֵב
חֶרְפַּת נֶפֶשׁ בַּצָּר מִלְּבַד מְדוּשַׁת הַגֵּו?
אוֹ אִם-יוּכַל דְּאֹג מִלְּבַד דַּאֲגַת הַיּוֹם
עַם מִתְגַּלְגֵּל בְּגֵיא גָלוּת חֲשֵׁכָה כַתְּהֹם?
לָשֵׂאת נַפְשׁוֹ לַיּוֹם וּלְהִתְנַבּוֹת לְאוֹר,
לִנְטוֹת קַוּוֹ לַקֵּץ, צַוֹּת דָּבָר לַדּוֹר?
הוּא לֹא יִיקַץ אִם-לֹא יְעִירֶנּוּ הַשּׁוֹט.
הוּא לֹא יָקוּם אִם-לֹא יְקִימֶנוּ הַשֹּׁד.
עָלֶה נֹבֵל מֵעֵץ, אֵזוֹב עֹלֶה בַגָּל,
גֶּפֶן בֹּקֵק, צִיץ מָק – הַיְחַיֶּנּוּ הַטָּל?
גַּם-בִּתְקֹעַ הַשּׁוֹפָר וּבְהִנָּשֵׂא הַנֵּס –
הֲיִתְעוֹרֵר הַמֵּת? הֲיִזְדַּעְזַע הַמֵּת?
תרנ"ז.



לפתיחת האוניברסיטה בירושלים

למאמר המלא

קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל-שהם... בטוח אני כי עיני רבבות אלפי ישראל, הנשואות עתה מכל תפוצות הגולה אל ההר הזה, מאירות עתה בזהרי תקוה ונחמה ולבם ובשרם ירננו ברכת תודה לאל חי, ברכת שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. כולם יודעים ומרגישים, כי ברגע זה הדליק ישראל על הר הצופים את הנר הראשון לחנוכת חיי רוחו. היום תבוא הבשורה אל כל תפוצות ישראל באשר הם, כי היתד הראשונה לבנין ירושלים של מעלה נתקעה ולא תמוש עוד.

...בגבולותיה של מלכות זו יצרה האומה הישראלית את ראשי קניניה ומוסדותיה הלאומיים, שקֵיְמוה בעוני במשך אלפים שנות נדודים ושמרו על חרותה הפנימית בעבודתה החיצונית, והם הם שהחיוה והגיעוה עד החג הזה, חג פתיחת האוניברסיטה על הר הצופים. בית-הספר הלאומי בכל צורותיו: החדר, הישיבה, בית-המדרש – אלה היו מבצרינו האיתנים ביותר בימי מלחמתנו הארוכה והקשה על קיומנו ועל זכות קיומנו בעולם בתור עם נבדל ומיוחד ביין העמים. בימי סער וזעם נמלטנו אל בין כתלי המבצרים האלה ושם ישבנו גם לטשנו את כלי-הזין היחיד שנשאר עוד בידינו, את המוח היהודי, שלא יעלה חלודה. ...והלא כל מתנות טובות שנִתנו להם נִטלו מהם – מה נשתיר להם? זה ספר התורה, שאלמלא היה קַים לישראל לא היו משונים מאומות העולם כלום".
...
אין יהודי בעולם, אשר הגזירה האכזריה "שלא יעסקו ישראל בתורה" לא תחריד את עצמותיו אפילו העני והפחות בישראל מסר את נפשו על למוד בניו והוציא על זה פעמים גם חצי פרנסתו ויותר. בטרם התפלל האיש היהודי על ספוק צרכיו החמריים ישאל מאלוהיו יום-יום "וחננו מאתך דעה בינה והשכל". ואמותינו הכשרות, בשפכן שיח לפני ה' על הדלקת נרות של שבת, מה היתה תפלתן הראשונה בשעה קדושה זו? " יהי רצון שתאורנה עיני בני בתורה". ומובטחני כי אלו נגלה אלוהים לאחת האמות האלה בחלום, כמו שקרה דבר כזה פעם אחת לשלמה המלך, ושאל אותה בסגנון המקרא, "שאלי מה אתן לך" – היתה אם כזו משיבה גם היא כשלמה בשעתו: "לא אשאל לי לא עושר ולא כבוד, אלא רבונו-של-עולם, יהי רצון שתתן לבני לב להבין בתורה ובחכמה ולדעת בין טוב לרע".

... לא באנו לבקש פה לא עושר ולא שלטון ולא גדולה. הארץ הקטנה והדלה הזאת – מה כחה לתת לנו מכל אלה? ...עוד לא הספקנו לרחוץ את רגלינו מאבק הדרכים הרבים בימי הנדודים. ועוד לא החלפנו את שמלותינו המטולאות. בלי ספק עוד תעבורנה שנים רבות, שנות עמל ויסורין, עד אשר נרפא את הארץ השוממה הזאת מצרעת סלעיה ומרקבון בצותיה. לפי-שעה יש רק התחלה קטנה של בנין, אבל גם בשעה ראשונה זו כבר הורגש הצורך להקים בית וצל קורה לעבודת הרוח של האומה. כך טבעה הקדמוני של זו: היא איננה יכולה להתקים שלשה ימים רצופים בלי תורה.
...עממים בני תמול שלשום חושבים באיוולתם להמית בצמא רוחני... אומה זקנה שארבעת אלפים שנות תורה עומדים מאחוריה. עלינו אפוא למהר ולהדליק פה בארץ אבותינו ומולדת רוחנו את הנר הראשון לתורה ולמדע ולכל עבודת הרוח בישראל בטרם יכבה עלינו בארצות נכריות הנר האחרון. ואת הדבר הזה אנו אומרים לעשות בבית אשר נפתחו דלתותיו היום על הר הצופים.
...
ספר דברי הימים, האחרון בכתבי-הקדש, איננו האחרון בדברי ימי ישראל. אל שני חלקיו הקטנים – עוד עתיד להצטרף חלק שלישי, אולי רב וגדול בערכו מן הקודמים. ואם ראשיתו של אותו הספר הוא "אדם שת נח" וסופו הכרזת כורש, שגרמה להביא אחרי שלוש מאות שנה את בשורת הגאולה לעובדי האלילים העתיקים – בלי ספק תהי ראשיתו של החלק השלישי – ההכרזה של בלפור, וסופו בשורה חדשה, בשורת הגאולה לכל המין האנושי.


הספר העברי
למאמר המלא
א
יודעי הספר בישראל עומדים זה כמה משתאים לפני חזיון מוזר: יש לעמנו ספרות עתיקה בת אלפי שנים ורבבות כרכים, שקלטה לתוכה הרבה כחות יצירה של מאות דורות והיא משום כך רבת חליפות וצורות ורבת תוכן; יש לנו ספרות חדשה וצעירה, עשירה אף היא בכשרונות מצוינים; יש לנו גם הרבה דברי ספרות חשובים של יהודים בכמה לשונות נכריות – סוף דבר, יש ויש; ואף-על-פי-כן, אחרי כל העושר הזה, כמעט שאין בידינו להראות לאיש יודע ספר מישראל בן הדור הזה אפילו על סכום מצומצם של ספרים כאלה, שיהיו ראויים להעשות עליו חשובים וחביבים במדה ידועה ושיפנה אליהם למלא נפשו בשעת רעבונו הרוחני.

...אלפי שנה חשבה והרגישה האומה הישראלית כמו שחושב ומרגיש כל חי מדבר; בכל גלגוליה הביעה את רוחה בכמה אופנים וסגנונים ובצורות שונות ומשונות; כמה וכמה אנשי לב עמדו לה, גדולים, בינונים וקטנים, ששאבו ממקור האומה ומרוח קדשה וגם שפכו עליה מרוחם הם. בתוך אלה היו גם ענקים, שבכוחם הרוחני הסיעו את כל מרכבת האומה בבת-אחת למסלה חדשה. וכמה מהפכות רוחניות עברו עליה – מהפכות שהניחו חריצים עמוקים בכל נתיבות חייה ובכל מקצועות ספרותה – היתכן כי כל אלה כאין נגד מה שנוצר על-ידי פלוני ואלמוני משנה פלונית ואילך?

...מה נעשה, איפוא, לאדם מישראל בזמננו, שרוצה להכיר את מעשה היצירה הספרותית של העם העברי במבחר דוגמאותיה מכל הזמנים? כלומר, כיצד מכשירין מצד אחד לשמוש בני-אדם את כל החיוני שבספרותנו הישנה, ובמה, מן הצד השני, נשיג את ההסכמה הלאומית על ספרותנו החדשה?

...כדי להחלץ מן המצוקה הרוחנית, זו האמורה למעלה, אין, לדעתי, אלא דרך אחת, מעין זו שכבר יש לה דוגמה בקורות ספרותנו. כל פעם שנמצאה ספרותנו במצב דומה לשל עכשיו על-כרחה בקשה לה מפלט בדרך זו, ובה עלינו לאחוז גם הפעם.   כונתי – אל חזיון הכנוס הספרותי, זה הידוע בקורות ספרותנו בשם "חתימה".


ב
חזיון החתימה נשנה, כידוע, בספרותנו שלש פעמים: חתימת כתבי-הקדש, חתימת המשנה, חתימת התלמוד. כל פעם נתלוה עמו כצל עוד חזיון שני, טפל לו: ה"גניזה". פירושם של חזיונות תאומים אלה הוא בקירוב כך: מתוך החומר הספרותי הישן, שנצבר במשך תקופה מסוימת על שכמה של האומה כהר והיה עליה לטורח – נתלקט ונסדר כל החשוב והחביב ביותר לפי דעתו וטעמו של אותו הדור. השאר נשאר מבחוץ מאליו, או כמבטא הקדמוני: "נידון לגניזה" (החיצונים, הברייתות). עבודה זו, שהיתה הולכת ונעשית (לא בבת אחת, כמובן) על ידי חבורה של חכמים מבאי-כח העם ונאמני רוחה – עבודה לאומית גדולה היתה, מלאכת שמים. מלבד שהצילה את העם ממהומה ומפזור הנפש, ומלבד שנתנה לו את היכולת ליהנות מעשרו הרוחני, עוד פִּנתה לו, על ידי שחרור אנרגיה מרובה, את דרך הכניסה לתוך תקופה ספרותית חדשה בת תוכן אחר ובת צורות חדשות.

כי הנה כל זמן שלא תעָשה בתוך הישן עבודת הבירור – אי-אפשר שיהא לב העם ואישיו פנוי כלו לקליטתם הגמורה של ערכים ספרותיים חדשים, וכל שכן ליצירתם. רק לאחר שהאילן משיר את פירותיו הישנים הוא מתחיל לגדל חדשים. כל חתימה מכרזת נעילה על תקופה ישנה, ובאותה שעה היא מבשרת פתיחה של תקופה חדשה. ולא עוד, אלא שהתמצית המעולה של הישן, לאחר שהיא עוברת בשלום דרך האויר החדש ויוצאת משם צרופה, היא גופה נעשית קרקע לגידולים חדשים, ממציאה להם לחלוחית ויניקה ומסַיַעת לצמיחתם ולפריחתם.

...החכמים בעלי אותה ה"חתימה" – עיקר עבודתם היתה בחיוב, בהצלת הפליטה החיונית, כלומה באסיפה, בלקוט ובסדור של כל הטוב והמעולה, החיוני והשלם שנברא בספרות עד ימיהם ושהיה משוקע פעמים בתוך הרבה פסולת. הם היו מתכוונים רק לברור את הבר, ואם הרוח ישא מאליו את המוץ – ישאנו. ואפילו גניזה מדעת, כשהיא מכוונת כנגד הריק והתפל בספרות, יפה היא לזו כזמירה לאילן; הגזע מוסיף על-ידי זה כח ומרבה ענפים חדשים ושרשים חזקים. ואם תאמר, מי יכריע בדבר? מי הוא זה הבורר והבוחר? – דעת העם וטעמו, או כמבטא הקדמוני: ”רוח הקדש" של האומה.

"בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת, יחזקאל וכו'" – בקשו ולא גנזו. למה? החיים לא גנזו. לא היתה להם איפוא לאותם החכמים שישבו בעליה דרך אחרת, אלא ל"דרוש" אותם הספרים ולהכניסם. וכך נכנסו אפילו אל הקאנון הדתי ספרים כאלה, שתכנם מתנגד תכלית נגוד לכל דעותיהם ומחשבותיהם של בעלי הקאנון עצמם בימים ההם...

...אותו ה"כנוס", ה"סדור", או קראו לו שם כרצונכם – שיֵעשה על-ידי חבורה של חכמי הדור וסופריו המעולים, צריך לכלול בתוכו, כאמור, את מיטב היצירות הספרותיות של כל הדורות מבראשית ועד היום. ובהיות כל החומר מלוקט ומסודר על-פי תכנית קבועה מראש לפי שיטה ודעה יסודית אחת ולשם כונה גדולה לאומית אחת – ממילא תהא רוח אחת עליונה מרחפת על-פני כל אותה העבודה ופריה מתחלתם ועד סופם. הגיא שבין הספרות הישנה והחדשה יסתם על-ידי כך מאליו, ולא תהא לנו מעתה אלא ספרות עברית אחת. בפרטיה תתפצל אמנם לתקופותיה, למדרגותיה, לגוניה וכו' וכו' – אבל בעיקרה תהא כולה אחת וקדושתה הלאומית אחת ושמה אחד: הספרות העברית.

בארונו של העברי היודע ספר יעמדו מעתה שוב כמה כרכים חשובים, ש"ס חדש, שתבוא בהם התמצית הנבחרת של פרי המחשבה והרגש העבריים בכל הדורות, והרוה בהם לכל עת מצוא את צמאונו הרוחני ואת צמאון בניו. הספר העברי ישוב לכבודו הראשון – להיות לצורך גמור וגם לתכשיט לכל בית ישראל. הלב העברי ידבק במקורו והקשר שבין המחשבה העברית ובין הספרות יתחדש. ומי יודע, אולי ישובו גם רחוקים ומרוחקים ובקשו נתיבות אל הבאר אשר שתו ממנה הם ואבותיהם. אל נא ימצאוה סתומה בעפר ובצרורות.




מפגש שביעי- המפץ הציוני: 1967

במפגש זה למדנו על צמיחתם וגוויעתם של שני הזרמים המרכזיים בציונות בעשורים האחרונים: תנועת השלום מול תנועת ארץ ישראל השלמה.


"שיח לוחמים": יומני 67'


"פה ושם בארץ ישראל":
ישראל הראל מול עמוס עוז 1982






מות הימין מול מות השמאל- בין 1993 ל-2008

ישראל אלדד עכשו !


למאמר המלא

סביבות :מהי הרגשתך הבוקר, יומיים לאחר לחיצת הידיים רבין-ערפאת על מדשאת הבית הלבן והחתימה על הסכם ההכרה ההדדית שלנו עם אש"ף?
אלדד: ...במישור הפוליטי אני חש תחושה של תבוסה. לו היתה זו רק תחושה אישית שלי של תבוסת הקו הפוליטי שבו בחרתי ועל-פיו לחמתי מאז הצטרפותי כנער לתנועה הציונית - מילא... זו דרכם של החיים הפוליטיים. אך התחושה הזאת נוקבת הרבה יותר, חודרת הרבה יותר, היא של תבוסת הציונות.

...תבוסה טוטאלית, היסטורית... קו כשלון אחד עובר מקמפ דיויד - מדריד - אוסלו - ושינגטון... כניעתו של בגין בקמפ דיויד היא אם הכניעות שבאו אחריה - וכניעת שלשום!
'ההכרה ההדדית' היא אסון חיי אני הרוס עד היסוד. על 'הכרה הדדית' יכולות להכריז שתי מדינות ריבוניות... החרפה הזאת העם היהודי בן שלושת אלפי השנים, שאלמלי היה קיים לא היתה ירושלים, לא היתה נצרות ולא איסלם, זכה להכרתו של ארגון המרצחים אש"ף... אני מתהלך בתחושה של השפלה, של בזיון ממש...
... אני חושש מאד שזוהי תבוסה ... דומה שבתוך-תוכו של הצם היהודי יש גורם, יסוד מהותי, שבגללו התחולל חרבן בית ראשון ובגללו התחולל חרבן בית שני... יסוד של קיום א- ממלכתי; של הישרדות מיעוט נשלט; של גלותיות מהותית. אותו נס היסטורי-פילוסופי של הישרדות גלותית דרך כאלפיים שנות גלות, דרך רדיפות, גירושים, פרעות, פוגרומים ושואה. כושר היסטורי של הישרדות גלותית.

"בגלל מדינת-ישראל שכחנו את ארץ-ישראל"... ואפילו בן-גוריון אמר באחד מרגעי המשבר: "...לא באנו הנה כדי לעשות שלום, או כדי להיות דמוקרטיה..." לא אותם אנחנו שרים בהמנון 'התקוה'... אלא כדי "...להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים"... המהלכים האחרונים הם בגידה בציון ובגידה בארץ-ישראל. התרחש בקע, קרע, בין ארץ-ישראל לבין מדינת-ישראל, המרחפת קרעים קרעים מעליה... לא רק נסיגה צבאית, אלא נסיגה לאומית, אשר חוששני, תהפך למנוסה...
רחביה, ירושלים, 15.9.93


נולד בחטא ומת בשקר / גדעון לוי

למאמר המלא
מחנה השלום הישראלי נולד בחטא ומת בשקר. הוא נולד כבנו החוקי והמתחייב של חטא הכיבוש ומת כבנו הלא חוקי והלא מתחייב של שקר ה"אין פרטנר". בין ספטמבר 1967 לאוקטובר 2000 עברו עליו 33 שנים של מאבק עיקש ואמיץ של מעטים מול רבים, "בוגדים" מול "פטריוטים", "עוכרי ישראל" מול "אוהביה" - דוד מול גוליית, מאבק שלא הוליד הרבה, צריך עכשיו להודות בכאב...
הוא נולד במודעה קטנה, גילוי דעת שעליו היו חתומים בסך הכל תריסר אישים, מרביתם אלמוניים לציבור הרחב, ומת בנפיחה עלובה, כשאיש לא מבכה אותו עוד ...תריסר חברי תנועת "מצפן", מוקצים, נרדפים ומנודים, פירסמו כשלושה חודשים אחרי תום מלחמת ששת הימים, בעיצומה של האורגיה הלאומנית והחינגה הדתית שפקדה אותנו אז, את הקריאה הראשונה: "נצא מהשטחים הכבושים מיד!" כל מה שנאמר במודעה, על אודות הכיבוש המשחית והטרור שייוולד ממנו, על הדיכוי ועל שנהפוך ל"עם של רוצחים ונרצחים", הוא כיום נחלת הרבים, הזרם מרכזי, הקונסנסוס הנעים והחמים.
רק שקר אחד גדול יותר מזה שהפיץ בהצלחה אהוד ברק בשלהי קמפ דייוויד על אודות ה"אין פרטנר": השקר שיש לנו מחנה שלום. כמה נעים להשלות עצמנו שיש, כמה מדכא לדעת שאין. אין שמאל, רק חול וחול. כשההפגנה היחידה בעיר היא על גובה שכר הלימוד של הסטודנטים, כשהשיח היחיד בעיר ובכפר הוא על "האח הגדול" והצעקה הגדולה היא רק כנגד ה"שחיתות הגדולה", זו של נקודות הנוסע המתמיד של אולמרט ולא זו על הפלשתינאי הכלוא, המדמם, הננגס והנבעט, שאין לו ולו יום אחד נורמלי בחייו, כי אז אנו יודעים: אין עוד מחנה שלום בישראל 2008.
...את המונח "שמאל" ואת צמד המלים "מחנה השלום" צריך עכשיו להוציא ממילון המונחים העברי שלנו. אין לנו עוד זכות לעשות בהם שימוש. שום שימוש.




יום רביעי, 23 בדצמבר 2009

מפגש שישי- ראשית הציונות הדתית

במפגש זה למדנו להכיר את ההתפתחויות ההיסטוריות שהביאו לפריצת הזרם הדתי-לאומי בציונות מתוך עיון בכתבי הוגיו הראשונים:


למצגת - כאן.



הרב ריינס

מסורת בידינו, שהגאולה העתידה תהיה גאולה כללית לכלל ישראל, כי אז יהיה קיבוץ גדול מכל מקומות פזוריהם, ואז תהיה גם עת ההשתלמות הכללית וכל העמים יתאחדו בדעותיהם לקרוא בשם ה' אחד ובני ישראל יהיו אז המרכז היחידי סביבו יתרכזו ויתאחדו כולם כי יתנהו ה' עליון לגויי הארץ, ועל עניינים כאלה אינם מקווים גם מחוללי התנועה הזאת, כי גם אם ההצלחה תעמוד לימינם ויוציאו את מחשבתם על אופן היותר טוב ומועיל, אז יהיה מקום רק בעד חלק גדול מהאומה ויהיה תחת חסות שלטון המדינה, בהסכם כל הממשלות, ומה רחוק מצב כזה מהמצב המקוּוה מהגאולה העתידה, ומה דמות תערכו לרעיון כזה עם רעיון הגאולה, כי גם אם יוציאו כל מחשבותם לפועלם הלא ישאר עוד מקום למפעלים גדולים וכבירים בעד האומה, אשר הם יכולים לצאת רק בעת הגאולה הנסית המקווה ומעשיהם עתה אינם נוגעים בגבול נחלת הגאולה מאומה.

ואחרי שהרעיון הזה איננו נושא עליו שום אות ותו מרעיון הגאולה, ואין לו שום נגיעה לכל דבר המתייחס לעניינהּ, והיא רק השתדלות בעד הטבת המצב החומרי של האומה ובעד הרמת קרנה בכבוד, הלא לעוון גדול יֵחשב לכל מי שיניע להניא אותם מדעתם, ולהניח להם מכשולים על דרכם זו, כי הלא השתדלות כזאת היא מן ההשתדלות היותר רצויות והמותאמות עם דרכי התורה, ובכל זמן גלותנו לא נמנעו טובי עמנו, גדוליו וחסידיו לעסוק בעד ישראל בהשתדלות כאלה בכל עת מצוא.

מודעת זאת כי עיקרי האמצעים בימים מקדם מממציאי תנועות כאלה מהבטחת ישע ופורקן, היה קדושה, פרישות, הזדככות הגוף, קבלת סיגופים וסִבלוּת מכאובים ועינויים, כי כל מי שרצה להופיע לעיני העם בתור מושיע ראה להתבודד במדברות, ביערות, בנקרי צורים וטבל את בשרו כמה פעמים ביום במי מקוה, והתעטף כל היום בטלית ותפילין והגה בתורת ה' ועינה בצום נפשו וקיבל עליו סיגופים והתגלגל על השלג בימי החורף, ובימי הקיץ התגלגל בין נמלים והיה בשרו לברות למלתעותיהם, וגילה חידושי תורה שנתגלה לו, וזיקוקין דנורא יצא מפיו בעת שגילה לפני שומעי דבריו רזא דרזין, וגילה כמה עתידות והראה אותות ומופתים לפקוד עקרות, לרפא חולים, ואחרי כל אלה החלו להאמין בו ובדבריו. ופה אנו רואים כי איש מדיני שלא התבודד במדברות וביערים ולא התקדש לטבול את בשרו, איננו מעוטר בטלית ותפילין, איננו הוגה בתורת ה', לא עינה בצום נפשו לא התגלגל בשלג ולא שכב בין הנמלים, ובכל זאת הצליח בידו לעשות רושם גדול להפנות אליו חלק גדול מבני עמנו ולתת אמון בדבריו ובהבטחותיו, האין זה דברי פלא, האין ראוי לשית לב לזה? ואולם באמת יש לראות שהדבר פשוט מאוד, כל אלה שהופיעו בתור מושיעים בימים מקדם ובישרו ישועות ונחמות לישראל כיוונו על ישועה רוחנית, כי הם בקדושתם ישפכו שיחם להקדוש ברוך הוא ויעוררו רחמים על ישראל לעשות על ידם ניסים ונפלאות לשלוח להם גואל ומושיע או שהם בעצמם ברוב דביקותם להקדוש ברוך הוא ובשפע קדושתם וטהרתם יזכו שעל ידם תבוא הישועה. ולזאת, להגיע למטרתם נוטל עליהם להראות הצטיינותם בקדושה ובטהרה ואיך שהם קשורים ודבוקים בהקדוש ברוך הוא, ועל כן עשו כל הדברים המסוגלים להעיד על קדושתם וטהרתם ועל דבקותם להקדוש ברוך הוא. אולם פה בא אלינו האיש הזה לבשר ישועה פשוטה, איננו מכוין על הגאולה הכללית, ורק שהראה כי יש דרך להטיב מצב ישראל ולהרים קרנו בכבוד להשתדל לחפש מקום מקלט בטוח באוהל הורים, וכל זה הראה בדברים הבנויים על יסודי ידיעת חכמת המדינה ואשר נחשוב כי בזה שמן חלקו, ועל כן מצאו דבריו מסילות בלב העם הנענה והנדכא השואף לישועה ובשרו כמה לחצרות בית ה' לראות שם באור החיים!

( ספר אור חדש על ציון , ), שער י', פרק ב' , 278)




למה נכחד, ולב כולנו דווה מאוד וכואב מאוד על הידיעות שהודיענו מנהלנו הנעלה, כי רחוקים אנחנו מתקוותנו בארץ אבות. עיני מי מאתנו לא זלגו דמעות מלוחות ורוח מי מאיתנו לא נעכר?! ובכל זאת הסכֵּם הסכמנו לההצעה האפריקנית, מפני ששמנו לב לצורכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ - וצרכי העם ההולך ומתקלקל גם בחומר וגם ברוח דורשים מקלט בטוח בכל מקום שהוא - ומפני שבטחוננו גדול גם בעמנו, גם בהציונית וגם במנהיגנו הנעלה, כי את ציון עד העולם לא ישכחו ותמיד יקדישו לבניינה ושיבת שבותה את מבחר כוחותיהם. ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון.

( The Minutes of the Zionist General Council: The Uganda Controversy , מכתב לתאודור הרצל, כ' בכסלו תרס"ד, 1903 , 180)


מהעניין הנכבד של 'ישוב ארץ ישראל' אשר הוא עתה מהעניינים הראשיים, ובאמת הוא נוגע בנפש האומה, ובכל זה גורלו כגורל כל העניינים היקרים והמעולים המביאים ריב ומדון וגורמים שינויי דעות וכתות שונות ומפלגות מיוחדות, וסיבת שינויי הדעות בהעניין הזה, הוא: כי שניהם הפריזו על המידה כי שניהם יצאו במערכות המלחמה וכלי זינם בידיהם, כי הנלהבים מרעיון הנ"ל לא הסתפקו לברר מעלת העניין מצד עצמו, רק ראו להטיף בזה נטפי הגאולה ואגלי הישועה. עד כי מקצת מהם בחמימותם ובהתלהבותם העמידו את קץ הגאולה על נקודה זו, וגזרו אומר כי כלו כל הקיצין ואין הדבר תלוי אלא ביישובה של ארץ ישראל, והרבו להטות גם כמה מקראות ומאמרי חז"ל לדעתם, ומובן הדבר כי בזה נתנו יד לעורר ריב ומדון אחרי כי התערבו בדרך אשר לא להם, והתירו לעצמם לדבר מעניין רם ונשגב ואשר אנחנו כולנו מאמינים כי כימי צאתינו ממצרים יראה לנו הקדוש ברוך הוא נפלאות וניסים בעניינים אשר למעלה מדעתנו ונעלה מעל גבולי הטבע, ואולם מה עשו החולקים כמשל הנודע מזה ששפך מי הרחצה עם הילד, כי לא הסתפקו לבטל דעתם בנוגע להגאולה האלוהית, רק ראו לקלוע חיצים לירות בלב העניין... אומנם באמת שניהם צודקים מצד וחייבים מצד, כי הגאולה כשלעצמה היא נעלה מכל עניין טבעי והשתדלות אנושי, ורק בהררי הנס והפלא יסודתה; ובכל זה יש לחיבת הארץ, שהשתדלות היישוב היא מסימניה המובהקים המעידים על אהבתו של העוסק אליה, יחס גדול עם עניין הגאולה ורק שהיחס הוא כיחס המחשבה אל המעשה; שמגדרי היחס הוא שבזה שהאדם מצדו חושב לעשות, ומשתדל בכל מיני ההשתדלות להגיע אל המעשה, נחשב לפניו כאילו עשאה. ואחרי שנתבאר דשלוש אלה, שהם עמודי הגאולה ויסודה, אי אפשר שיתקיימו בפועל, על כן יש למצער להשתדל לרדוף אחריהם, כי כמו עשיית המעשה בפועל נחשבת בזה לקיום הטוב המוסרי, שגורם ומסבב את מציאות הטוב הטבעי, כן ההשתדלות והרדיפה אחריהם, בעת שמסיבה שאינה תלויה בעם ישראל אינם יכולים להתקיים בפועל, נחשבות מעין קיום הטוב המוסרי, שכוחו וסגולתו לסבב מציאות הטוב המקוּוה. וכל אלו השלושה נכללים בכלל הכלול של אהבת הארץ וחיבתה. - ומובן דמוטל על כל איש נלבב להראות אותות וציוּנים בפועל על אהבתו לארצנו הקדושה, וההשתדלות ביישוב ארצנו הקדושה היא אחד מהאותות והמופתים המעידים על רגשי קדושת אהבת הארץ אשר בלבו; ובזכות האהבה הקדושה והטהורה הזאת, יש לקוות שנזכה להגאולה בפועל. אבל כל עוד שבפועל אין אנו מראים שום השתדלות להרחבת הישוב, הוא אות ברור שנחסרו רגשות החיים, כי כמו שדפיקת הדופק ותנועתו מעידות על מציאות החיים, כך ההשתדלות והפעולות בנוגע ליישוב ארץ הקודש, היא דפיקת הדופק בגוף האומה הישראלי, ועדות היא כי לבו ער לציון ותוכו רצוף אהבה לארץ אבותיו, והעדר ההשתדלות היא קרירות וקרישות הדם ומנוחת הדופק, שמזה יש לדעת כי מתו וגוועו כל כוחות החיים הרוחניים בקרבו, ושבק חיים לכל חי ומנוחתו אי-כבוד.

( בית המדרש : מקדש לתורה ולחכמת ישראל , 'ארחות ישראל' ('מאמר מדעי ותולדי') , 69 - 70)







הרב קוק

בפטירת הד"ר בנימין זאב הרצל ז"ל, כ' תמוז תרס"ד

ביום ההוא יגדל המספד בירושלים כמספד הדדרימון בבקעת מגדון. חז"ל אמרו שיונתן בן עוזיאל תרגם נביאים ונזדעזעה ארץ ישראל ד"מ פרסה על ת"פ... והנה חז"ל אמרו שהספד זה יהיה על משיח בן יוסף שנהרג, וצריך להבין בכלל למה אנו צריכים לשני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, והרי התכלית המכוון הוא שנשיא אחד יהיה לכולם, ודוד עבדי נשיא להם לעולם. אמנם כשם שיצר השי"ת באדם הגוף והנשמה, ולעומתם הכוחות הנוטים להחזיק קיום הגוף על מכונו לשכללו ולפתחו, וכן הכוחות המחזיקים כח הנשמה הרוחנית ומעדנים ומשכללים אותה, ותכלית השלמות הוא שיהיה הגוף חזק ואמיץ ומפותח כראוי, והנשמה בריאה וחזקה ומשוכללת, מושכת אחריה בכוחה האדיר את כל כוחות הגוף האמיצים והחזקים, לתכלית השכל הטוב והטהור, חפץ העליון ב"ה בעולמו, כן הכין בישראל ביחוד שני אלה הכחות, הכח המקביל לערך הגוף האנושי, השוקק לטובת האומה במעמדה ושכלולה החומרי, שהוא הבסיס הנכון לכל התכניות הגדולות והקדושות שישראל מצויינים בהן, להיות עם קדוש לד' אלקי ישראל, ולהיות גוי אחד בארץ לאור הגיים, והצד השני עצם הכח לשכלול הרוחניות בעצמה. וההבדל שביניהם, שלהצד הראשון יש דוגמא בין כל עמי הארץ לישראל, כמו שאנו שוים להם בגופניות כאשר האדם שוה בכח החיים שבר לאחד הבעלי חיים, והצד השני הוא הענין המתיחד לישראל עצמם, שע"ז נאמר "ד' בדד ינחנו ובגויים לא יתחשב", מצד תורת ד' והקדושה העליונה המיוחדת לישראל עם קדוש. והנה מתחילה הוכנו ב' הכחות הכלליות בשני השבטים שהוכנו למלוך בישראל, אפרים ויהודה, שהוא כלל יוסף ויהודה. וכמו בתחילה מעשי אבות סימן לבנים יוסף היה המשביר, ששלח אותו אלקים לפליטה גדולה להחיות עם רב, והחיה את יעקב ובניו בחיי החומר לחם לפי הטף בעת שג"כ כל הארץ באו למצרים לשבור, והיה נבלע בין האומות, וידע שבעים לשון, שהוא מורה על הצדדים שיש יחש שיווי בין ישראל לעמים כולם, ומ"מ ידע כח קדושתו...


והנה תכלית בחירת מלכות בי"ד היה שיהיו ב' הכחות נכללים כאחד, ולא די שלא יהיו סותרים זה את זה כ"א עוד עוזרים זל"ז...ולולא שגרמו עוונות, וישראל מאסו במלכות בי"ד עד שנחלקה האומה, עשרת השבטים שאפרים שהוא כח יוסף בפ"ע, ויהודה בפ"ע, היה הכל מאוחד בכח אחד ע"י עץ יהודה שהיה כולל ג"כ כחו של יוסף, "ידבר עמים תחתינו ולאומים תחת רגלינו יבחר לנו את נחלתנו את גאון יעקכ אשר אהב סלה",וע"י קיבוץ ב' הכחות יחדיו היו שניהם מתעלים, הכח החמרי היה מתעדן ומתקדש מצד קרבתו אל הקדושה המיוחדת לישראל, והכח הרוחני היה מתחזק ומתאמץ בכח חיים מלא ואדיר כדי לגלות הודו ותפארתו על ישראל, עד שקרני הודו היו מאירים ג"כ על העולם כולו, וכמו שיהיה לע"ל, "והיה שורש ישי אשר עומד לנס עמים אליו גויים ידרושו והיתה מנוחתו כבוד", לא מלחמה בין שני כחות מתנגדים כ"א מנוחה שלמה, שהוא הכבוד היותר עליון ונשא, אמנם, עוונותינו הטו אלה, שנתחלקה מלכות בית דוד וכל אחד מן הכחות השנים, שהיו ראויים להתאחד דוקא, התחיל להתפתח בפ"ע, כאילו דבר אין לו עם משנהו, ומזה יצא מה שיצא להפסד כללי לשני הענינים בעונותינו הרבים...

הנה מתנערים באומה כחות לכל צד, וכמו שהכחות המגבירות את הרוחניות הם מכשירים למדת משיח בן דוד, שהתעודה התכליתית היא עיקרו ויסודו, כי באמת מרכז החיים הוא ההתעלות הרוחנית, אלא שא"א שתהיה הרוחניות מפותחת כראוי אם לא יהיו שלמים עמה כל הקנינים החמריים הנדרשים לאומה שלמה ומשוכללת כן ההתנערות לבקש חוזק לאומי, חמרי, ויתר מכשירי החיים הכלליים הם הכשרת משיח בן יוסף, וכשהם משמשים בערבוביא מצרת הגלות ומקוצר הדעות ופיזור הכוחות, הם חבלי משיח, הכוללים חבלי שני משיחים,,אשר חרפו אויביך ד' אשר חרפו עקבות משיחו, שתי העקבות של תרין משיחין.

 והנה כ"ז שמתדמה, מפני הפירוד השורר בגלות, שב' הכוחות הם באמת נפרדים זה מזה, עד שמי שנחלץ והגביר את הצד הכללי באומה נעשה בעונותינו הרבים צר ואויב לתורה ולקיום המצוות, וכל דרכי הקדושה המיוחדים לסגולת ישראל הפרטית, וכן מי ששם מגמתו ליסוד ההתיחדות הישראלית נעשה ע"י זה עצמו מנגד ומפריע לכל תיקון חומרי כללי, שעי"ז מעבר מזה נעשה פרצים, ומעבר מזה מתגלה חולשה ועצבות ודכאות לב. אמנם אחרי הנסיון האחרון של סיבת מניעת הקיום של משיח בית יוסף, יתבוננו הכל שבאמת אין כאן כחות מתנגדות, ושראוי להכניס הכל בחוברת אחת ולסדר דרכי האומה, באופן שכל שכלול כללי יהיה בסיס לשכלול הישראלי המיוחד, ותהיה ההכרה בחסרון ההצטרפות משני הצדדים בין מן הנוטים אחרי החומריות והכלליות, בין מהנוטים אחרי הרוחניות והפרטיות.

והנה, בתור עקבא דמשיח בית יוסף, נתגלה חזיון הציונות בדורנו, הנוטה לצד הכללי ביותר, ומצד חסרון הכשרתו אין הכחות מתאחדים, להשכיל מעבר מזה איך שההכשר הכללי לישראל אינו כ"א בסיס ליסודו המיוחד, וע"כ צריך שתהיה ההנהגה מכוונת לתכלית ההתעלות המיוחדת, ולהיות מושפעת הרבה מהסגולה של יחידי הדור צדיקים וחכמי תורה, ולעומת זה ההכרה שהחפץ לחזקם של ישראל והתנערותם בתור אומה חיה, עם כל צרכיה החומריים, שהוא דבר נכון כשמצטרף לכל התכונה הראויה, גרמה עד כה שלא הצליחה במעשיה, עד שחסרון ההצלחה גרם לסכסוכי דעות וריב אחים, שהלכו בדרך מסוכנה כזאת עד שהמנהיג הראשי נפל חלל מעוצר רעה ויגון. ע"כ ראוי לנו לשים אל לב להשתדל לנטית ההתאחדות של עץ יוסף ועץ יהודה,

ע"כ תהיה תועלת המרירות שראוי ג"כ למי שנוכל לחשבו בתור עקבא למשיח בן יוסף, מצד השפעתו על החפץ הגדול הכללי של תחית האומה במובן החומרי והכללי, מ"מ אם לא היה כח זה נעזב, לא מצד התגברות ההפקרות ושנאת התורה בעונותינו הרבים, עד שמתגרשים יראי ד' וחושבי שמו מנחלת התנועה, ולעומת זה מחסרון אומץ הלב לבקש שכל כח שהוא מצד עצמו טוב יתחזק, ואם חסר לו השלמתו הרוחנית, עלינו להשתדל על התרבות אור הדעת ויראת ד' במעלה רמה, עד שיוכל לכבוש ביותר כח חיים אדיר ולהבנות ממנו, אז יתקים בנו מקרא שכתוב "ונתתי בציון תשועה לישראל תפארתי" כי הכנת התשובה הלא צריכה להיות מצדנו, ואין התשובה מתקימת באמת, כ"א כשהכחות המצויות באומה ושאפשר להם להיות נמצאים, יהיו בכל תקפם, ועם עז החיים יהיו מוסבים אל הטוב, ואז נהיה מוכשרים לחפץ העליון להיות "עטרת תפארת ביד ד'" וצניף מלוכה בכף אלקים". 






הרב טייכטל / "אם הבנים שמחה"







הרב סולובייצ'יק




יום שבת, 31 באוקטובר 2009

מפגש חמישי- הזכות על ארץ ישראל

במפגש זה דנו בתוקף טענותיה של התנועה הציונית לזכות על הארץ.

האם תביעותיה מוצדקות? מוסריות?
ואיך זה קשור לפרשת השבוע?


" אנו נושאים עינינו לציון, ורק לציון לבדה, לא בבחירה חפשית, כי אם בהכרח טבעי. מפני שאנו מאמינים באמונה שלמה, כי אך שם, בכח הרגש ההיסטורי, המקשר את העם והארץ, יחזק ויטהר רוחנו ויתעוררו כל כחותינו הפנימיים, עד שנוכל להתגבר על המכשולים העצומים המונחים על דרך מפעל לאומי כזה, שבא להפוך משורש דרכי-חייו והלך-נפשו של עם, אשר נעקר מן האדמה לפני אלפי שנה ואשר הורגל במשך הרבה דורות לשאת עיניו לזרים ולשעבד להם רוחו. "                                                 אחד העם, הבוכים (1909?)



"אינני מתאר לעצמי אדם שלם שאינו קשור בהוויתו כחברה או כיחיד למקום, לארץ המהווים חלק מהותי מעברו ....ואילו בעם היהודי יש יחוד שבו הוא שונה משאר העמים: מולדת היא הבטחה, ייעוד הנמסר לו, שעליו להגשימו, מחוץ למקום הולדתו הפיסי. "לך לך!" , את המולדת המובטחת עליו לכבוש, לא צבאית, אלא מוסרית בדרך של התערות, של יצירה, של התמזגות עם טבעה המיוחד, תוך יצירת הרבדים של הוויתו. גבולותיה של המולדת הזאת היו תמיד נזילים ומעורפלים. אנו רואים אותה מתרחבת ומצטמצמת על פי מידת יכולתו של עמנו לקיימה בחיוניותו ויצירתו" 
יעקב חזן

במהלך המפגש התעמתנו עם טקסטים  של הוגים שונים המנמקים את זכותו של העם היהודי על א"י:



דוד בן גוריון
                                    

"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה. ... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי "להקים מחדש את ביתו הלאומי". ...
זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה...
המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא
ב- 1917 או ב- 1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם ארץ ישראל ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי - ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו. ...
ואני רוצה לבאר מדוע דווקא בארץ ישראל. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ - עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אחר כך, ואין כל תביעה וכל זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו אנו על ארץ ישראל מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה - ראשית: ארץ ישראל היא הארץ היחידה בעולם, שהיהודים - בתור אומה או גזע ולא בתור יחידים - יכולים לראותה כארצם, כארץ מולדתם ההיסטורית. שנית: אין עם או גזע אחר בעולם - ואני מדגיש 'עם' ולא סתם 'אוכלוסים' או 'חלק של עם' - הרואה בארץ זו את ארץ מולדתו היחידה. כל תושבי ארץ ישראל בלי הבדל הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שוות בארץ, לא רק בתור אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה, כלומר - זכותם באה להם באשר הם תושבים בארץ. ולנו הזכות על ארץ ישראל בתור יהודים, בתור בני ישראל, בין אם כולנו נמצאים כבר בארץ ובין אם עוד לא כולנו כאן. ... אנו בני העם העברי וזו ארץ מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת. "

( במערכה , עדות בפני הוועדה המלכותית ('ועדת פיל'), 7.1.1937; א' , 77 - 79)


"אפשר לעקור לב יהודי, אבל שום כוח לא יעקור ארץ ישראל, וארץ ישראל כולה, מתוך הלב היהודי. שלמותה של המולדת וזכותנו המלאה למולדת חרותה לא רק בלבנו. ספר הספרים המקודש גם למאות מיליונים לא-יהודים עֵד נצח הוא לקשר בל-יינתק שבין עם ישראל וארץ ישראל. ואם דור מתכחשים ניסה למחוק שם ציון מתפילתו ומלבו, באו בניהם אחריהם והחזירו העטרה לישנה. "
( במערכה , מנאום בקונגרס הציוני ה- 20 בציריך, 7.8.1937; א' , 238)



חיים ויצמן

"הנני שולח לו אחד מרעיוני, למען יראה, וזה הוא על דבר חברת חובבי ציון וירושלים אשר בארצנו . מה רם ומה נשגב הרעיון אשר על לב אחינו בני ישראל לייסד את החברה חובבי ציון, מאשר כי על ידי זאת נוכל להציל את אחינו הנדחים והמדוכאים והמפוזרים בכל קצווי העולם ואין להם מקום לתקוע יתדם בם, וכולם יכו אותנו והעברי למשא על כל העמים ועל כל מלכי אייראפע בכלל ועל מלך רוסיא בפרט וזו יוכל להיות 'אתחלתא דגאולה'... עלינו להחזיק את החברה הזאת כי בינו את אשר לפניכם וראו את הרעה הנשקפת עלינו, לכן עלינו החובה מוטלת לייסד מקום אנה ננוסה לעזרה. כי באמריקע, אשר שם תשלוט ההשכלה, יכו אותנו, ובכל מדינות אפריקא בכלל ובמדינת מאראקא בפרט יכו אותנו ולא יחמלו עלינו. נשאה נס ציונה ונשוב אל אמנו הראשונה אשר על ברכיה נולדנו. כי למה נביט על רחמי מלכי אייראפע כי ירחמונו ויתנו לנו מקום מנוחה. לשווא! כולם גמרו אומר: עברי בן מוות, אך אנגליא היא תרחמנו בכל זאת. סוף דבר ציונה! עברים - ציונה! נלכה"
( חיים וייצמן - הנשיא הראשון : מבחר איגרות ונאומים , ממכתב למורו לעברית שלמה צבי סוקולובסקי, קיץ 1885; , 7)

על עבר הירדן המזרחי:
"ארץ ישראל נערפה. בכל זאת מאמין אנכי כי היהודים יעברו את הירדן, אף אם הכרזת בלפור לא תעבור אותו, כי היא זכותנו זכות שנתנה לנו בהכרזה שקדמה להכרזת בלפור באלפי שנים. את הזכות הזאת נקנה רק בעבודה, בעמל וביגיעה - ובאומץ לב. באמונתכם בשליחותנו ובמסירותכם תיהפך הזכות הזאת מהלכה למעשה. "
( דברים : נאומים, מאמרים ומכתבים בארבעה כרכים , נאום ביוהנסברג, אפריל 1932; , ד' , 694)



זאב ז'בוטינסקי

"לפני בואנו לארץ ישראל לא היינו עם ולא היינו קיימים. על אדמת ארץ ישראל נוצר, משִברי עמים שונים, העם העברי. על אדמת ארץ ישראל גדלנו, עליה היינו לאזרחים; בייצרנו את אמונת האל האחד נשמנו אל קרבנו את רוחות הארץ, ובהיאבקנו לעצמאות ולשלטון אפף אותנו אווירה והזין את גופנו הדגן שצמח על אדמתה. בארץ ישראל התפתחו רעיונות נביאינו, ובארץ ישראל הושמע לראשונה 'שיר השירים'. כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו - איננו עברי. ישראל וארץ ישראל - חד הן, שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ, וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על ייחודנו זה שנוצר בארץ ישראל."
( כתבים , 'ציונות וארץ ישראל', ייברייסקאיה ז'יזן, 1904; כרך 'כתבים ציוניים ראשונים' , 123 - 124)


"מהו הייחוד הלאומי היהודי; מה בעצם, מציירים אנו לעצמנו באומרנו 'יהודי אמיתי', באותם רגעים נדירים כשאנו מבטאים מילים אלו לא מתוך בושה אלא מתוך גאווה. כלום זה אותו טיפוס של יהודי בו אנו נתקלים על כל צעד ושעל? - הכל מבינים שלא; שהרי יהודי זה, בן דורנו, מכוסה משקע עבה של השפעות מן התקופה הארוכה של אכילת לחם זרים תחת קורת גג נוכרית, ומשקע זה אף חדר אל נשמתו פנימה, - ואילו אנחנו מבקשים דווקא אותו גרעין טהור של הייחוד הלאומי. ... אותו גרעין הייחוד הלאומי... נולד לא בנכר אלא לפני היות הנכר. כלומר - בארץ ישראל. כל אשר כיסה את גופנו ואת נפשנו בדורות התפוצה אינו יכול להיכלל בייחודנו הלאומי, כשם שצלקת של פצע או אדמומית שנותרה מסטירת לחי אינן יכולות להיחשב כתווי פנים. כל התווים החדשים, שאולי נתווספו לנו אחרי שגלינו מציון, מהווים שכבות נוכריות, לא יהודיות. אכן הגרעין האמיתי של ייחודנו הלאומי הוא פרי טהור של ארץ ישראל. ...
ואולם, התפתחותו הבלתי מופרעת של ייחודנו
הארצישראלי לא תיתכן אלא על אותה קרקע ובאותה סביבה טבעית, שבהן נוצר אי פעם אותו הייחוד. אקלים אחר, צומח אחר, הרים אחרים, יסלפו בהכרח את הגוף והנפש שנוצרו על ידי האקלים, הצומח וההרים של ארץ ישראל; שהרי הגוף הגזעי והנפש הגזעית אינם אלא תולדה משילוב מסוים של גורמי הטבע, ולטעת ייחוד גזעי מסוים בסביבה טבעית אחרת פירוש הדבר - לחרוץ את דינו לפשיטת צורה וללבישת צורה חדשה, נוכרית. ... ומכיוון שאין לתאר בשום פנים את התפתחותו המקורית של ייחוד ארצישראלי זה מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל, מוכרחה דרכה של התנועה העממית להוביל לארץ ישראל, ויהי מה."

( כתבים , 'ציונות וארץ ישראל', ייברייסקאיה ז'יזן, 1904; כתבים, כרך 'כתבים ציוניים ראשונים' , 122 - 125)



דב בר בורוכוב

"רק אדם המשולל כל רגש השתתפות בצערם של המוני העם המתענים, הרעבים והנרדפים מסוגל להוקיר את ארץ ישראל בלי יהודים יותר מאשר את היהודים בלי ארץ ישראל. אבל כשם שהוויכוחים הללו הביאו אחדים לידי שנאת ציון, כן טיפחו ברוחם של אחרים את הדביקות בציון כשיגעון לדבר אחד. "דווקא הקברים שבארץ ישראל, אבניה דווקא" - כך היא סיסמת הצד הקיצוני השני, הגובל באחד-העמיות הריאקציונית, האוייבת בנפש לכל עבודה מעשית ויצירה. אין ספק כי הפלשתינומניה היא צרת אופק יותר ומסוכנת יותר משנאת ציון. אימת ההסתלקות המוחלטת מן המכוֹרה הקדומה, אשר כל החוויות הלאומיות של האיש היהודי ספוגות אהבה אליה, האימה הזאת מחווירה בכל זאת לעומת הייאוש לאין-גבול והאימה המקיפה את המוני העם היהודי, הנמקים ברעב, במצוקה, בפחד...
ניתן לנו
לשער את גאולת העם, תחיית התרבות והתפתחותה גם מחוץ לארץ ישראל, ניתן לשער את תחיית העם גם בתנאים כאלה, אשר כל תרבותו הקודמת תיעלם כליל, ואיזו תרבות אחרת שהיא תבוא במקומה. שאלה אחרת היא אם רצוי הדבר, אולם ניתן להעלותו על הדעת. מחבר המאמר הזה לא שוכנע בהוכחותיהם של רבים מחבריו, הטוענים כי תרבות ישראל אי-אפשר לה שתתפתח באיזה מקום אחר, מחוץ לארץ ישראל...
וכלום אפשר לומר שהתרבות העברית לא התקדמה אף כדי צעד אחד במשך אלף השנים וחצי האלף, מאז
חתימת התלמוד? אילו אמרנו כך, והייתה זו הערכה נמוכה מדי של פירות חיי הגלות. איש לא יערוב לנו, שאף בארץ ישראל לא יהא לחץ של איזו תרבות זרה - הלא היה זמן שגם בארץ ישראל ריחפה עלינו סכנת ההתייוונות. "

( כתבים , 'לשאלת ציון וטריטוריה', 1905, א' , 20 - 22)


"אנוסים על פי הבידול מבחוץ, אין אנו יכולים לאהוב שום דבר הקשור בגלות; הגלות כולה שנואה עלינו, בשלמותה, כמשהו זר, הכפוי עלינו בעל כורחנו. הארץ שאנו גרים בה, אשר בה מרוכזים כל האינטרסים שלנו בהווה, מאבדת עניינה בשבילנו, בה במידה שעם הארץ דוחק אותנו ביתר מרץ מכל תחומי החיים הכלכליים, האזרחיים והתרבותיים. שלא מדעת היא נעשית לנו זרה, ושלא מדעת עולה ותופסת את מקומה - ארצנו אנו; אי אפשר לנו שלא לאהוב את מולדתנו אנו, כיוון שאין נותנים לנו למצוא הרגשת מולדת בגולה. גם התרבות המקפת אותנו פוסקת לעורר בנו אהבה, כיוון שמרחיקים אותנו ממנה, ועל כן אנו דבקים ביתר עוז בתרבותנו אנו. והוא הדבר המתחולל גם ביחסנו לעם: משאנו נתקלים ביחס עויין מצד עמים אחרים, אי אפשר לנו שלא לאהוב את עמנו, את אופיו, את הליכותיו ואת לשונו. "

( כתבים , 'לשאלת ציון וטריטוריה', 1905, א' , 70)
"רוצים אנו לשוב למולדת העתיקה לא משום שעתיקה היא, רוצים אנו בתחיית הלשון והתרבות העברית לא משום שהן עתיקות, משום שהן בנות דורות רבים מאוד... ואולם דבר ברור הוא, שכולנו אוהבים את ארץ ישראל ואת התרבות ואת העם, שציון יקרה לנו; יקרה היא לא משום שהיא מסורת, אלא משום שהיא שלנו. הריני חוזר ואומר: מבדלים אותנו מחיי עם הארץ בגלות, והדבר גורם, שהגלות נעשית זרה לנו, אנו מתחילים להגות איבה לה, אנו נעשים אדישים - לעמיה, לתרבויותיה, ללשונותיה, למולדותיה. על כן אנו מתקשרים אל מה שאנו מרגישים כקרוב לנו, כיוון שכל אשר מסביבנו - הוא זר. ומאחר שהאהבה לציון, כפי שהעלה הניתוח שלנו, היא תגובה פסיכולוגית לבידול הבא מבחוץ, ההולך וגובר, הרי שהאהבה הזאת שוב אינה סנטימנט ולא מסורת, אלא תוצאה ריאלית של תנאי ההווה הריאליים. "

( כתבים , 'לשאלת ציון וטריטוריה', 1905, א' , 90)

הראי"ה קוק

"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת הקיום החומרי או אפילו הרוחני שלה. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאוּתהּ. ומתוך כך, אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חיבתהּ, בשום השכלה רציונלית אנושית, כי אם ברוח ה' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, ששולחת היא את קוויה בצבעים טבעיים בכל האורחות של ההרגשה הבריאה, ומַזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המידה של רוח הקדוּשה העליונה, הממלאת חיים ונועם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית. "                                                  
   ( שמונה קבצים , ג,(קובץ ז', יג) [1915 - 1916] , קכא)

"אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסוּר ונאמן למחשבותיו, הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו בחוץ לארץ כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקודש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים. "
( אורות , 'ארץ ישראל', ד, , י)


"מגמתנו היא תמיד מכוּונת לא רק להיגאל מתוך מיצרים, לא אך להתרפאות ממכות ולהינצל ממדווים, לא רק לצאת ממסגרות העוני וממחשכי העיוורון. לא השקיקה השלילית לבדה. היא מדכאה את הנפש, ואינה נותנת סיפוק לחיים. ...
ולארץ ישראל הננו באים, ולגאולה אנו מייחלים, ול
פדוּת נשמה אנו עורגים, לא להינצל מכבלי הגלות ולא להימלט מכיעורי מכאוביה המנבלים. לא, ליותר מזה באין ערוך! לשם החשפת האורה כולה, לשם הזרמת זרמי חיי-עד ממקור קודש הקודשים, ממקור ישראל, ממקור נשמתו העליונה, ממקור אהבת עונג צור עולמים, אשר מאיר הוא לנו בקרני הוד ארץ חמדה, ארץ הקודש, ארץ החיים וארץ האורה. "


( אורות הראיה : פרקים אישיים - כלל-ישראליים , {קבצים מכתב יד קדשו, ריב ('פנקס ירושלים' תרצ"ג, ז)}[1933] , סג)

"הפוליטיקה שלנו בארץ ישראל מוכרחת היא להיות נסעדת על יסוד התוכן הקדוש. באופן אחר לא יבינו אותנו האומות ומנהיגיהן... היום דברתי אודות זה ארוכות עם הרברט סמואל מלונדון, וכמה אדם מדינאי גדול כזה מקשיב לשיח צדק זה, וכמוהו הנם כל המדינאים הגדולים שבאומות העולם, ככה הבליטה תשובתו של המלך אלי, על ברכתי אשר שלחתי לו. וככה אמר לי מר סמואל בשם לויד ג'ורג', שהוא מבין את הצדק של תנועת התחייה הלאומית רק על פי היסוד של קדושת התנ"ך; ואנשי החול שלנו הם טרודים בפוליטיקה חילונית, ואין בידם להבליט את הערך של קדושתה של התחייה הלאומית, וזאת היא חובתנו הנאמנה. "
( אגרות הראיה , איגרת לרב זלמן פינס [1920]; ד, איגרת אכב , מח - מט)

"חיבת הארץ מחולקת לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארץ הקודש בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאוד לרצות אבניה ולחונן עפרה, כדי לקיים המצוות התלויות בארץ, ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארץ הקודש, ומשתדל ביישובה ובדירתה, בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא גם כן דבר טוב ונשגב, ובכל זאת לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליון שבחיבת הארץ. ...
כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק ליישב ארץ הקודש אפילו לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בוא תבוא על ידי חיבור עם ה' בארץ ה'. על כן, מי שיש לו
קורבה יתירה לארץ הקודש, אפילו במדרגה הנמוכה, יש בזה לחזקו ולאמצו, ולהקדימו לברכה ממי שמתאחר ומתרחק, ואף על פי שבתוך הלב יהיה המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מכל מקום יישוב הארץ וחיבתה בפועל הוא דבר נשגב. "

( עולת ראיה , א, , שעה)


בנימין זאב הרצל

"...הנבחר בפלשתינה או בארגנטינה? האגודה תבחר בארץ, אשר יתנו לה ואשר עליה יסכימו רוב בני עמנו. האגודה תברר את שתי אלה.
ארגנטינה היא אחת הארצות הדשנות והפוריות בעולם, ארץ רחבת-ידים, שאנשים בה מעט ואקלימה ממוצע.  ממשלת-העם בארגנטינה תתן לנו בחפץ-לב כברת ארץ להיאחז בה.  אמנם, הגרת היהודים שעד כה – לא היתה שם לרצון; חובתנו היא לברר לממשלת ארגנטינא את ההבדל היסודי, שבין הגרתנו עד כה ובין הגרתנו החדשה.
פלשתינא היא ארץ-מולדתנו ההיסטורית, שלא משה מזכרוננו.  די לנו לקרא בשמה, בכדי שיתעורר כל העם בחרדת-קדש נאדרה.  לוּ חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת, כי עתה היינו נכונים להביא סדרים גמורים בעניני אוצרותיה של תוגרמא.  לאירופא נהיה שם כחומה בצורה נגד אזיה; אנחנו נעמוד שם על המשמר להגן בעד התרבות מפני הפראות.  בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו.  בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים נבקש תחבולה על-פי משפטי העמים, כי יבדלו מתוך אחוזתנו.  אנחנו נשמור על המקומות הקדושים ההם, ובקיומנו נהיה אחראים על מלוי חובתנו הזאת.  משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה סימן ואות על שאלת היהודים, שנפתרה אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים."

(המאמר נדפס בהעתון "Jewish Chronicle" מיום 17/1 1896 בשם A Solution to the Jewish Question(

  
ישראל זנגוויל
"החוש הממלכתי של חכמי ישראל, שלא נפגם אפילו על ידי נפילת מדינתם, גילה, שארץ ישראל ניתנת להטלטל ממקום למקום. וכך הצליחו להשפיע על ידי התקנת רשת של מוסדות, שארץ ישראל תחיה בעם ישראל, אם עם ישראל אינו יכול לחיות בארץ ישראל. האמונה, שעם זה הוא העם הנבחר, שחובות גדולות מוטלות עליו וייעוד גדול צפוי לו, הייתה אותה ארץ הקודש, שבה חי והתנועע היהודי ושבה נתרקמה הווייתו. ארץ רוחנית מחוסנת היא בפני התקפה על ידי כוח גשמי; ארץ ממשית, אף אם לא נכבשה על ידי זרים, הריהי עלולה לאבד את המהות הרוחנית שלה, שהיא היא - עצמותה האמתית. ...
תמורה כבירה עברה על היהודי בשעה שהחליף את ארץ ישראל, מקדשה וקורבנותיה במולדת הרוחנית של התורה, המשנה והתלמוד - אותן האנציקלופדיות של חוק וספרות, שערבוביה שוררת בהן, ששלטו בחיים במשך הרבה מאות שנים ושמרכזן נמצא קודם לכן בירושלים, ואחר כך -
בבבל; משום שבאותה מלכות מחוסרת תחומים, שהייתה נחלתו של ישראל, התחלפה המטרופולין ביחד עם מקום ישיבתם של מלכי המחשבה. הנה נמצאת חצר המלכות של המחשבה בירושלים, והנה היא שוכנת בבבל; פעם היא נמצאת במצרים, ופעם - בספרד; היא עוברת במשך הדורות לפולניה, לאמסטרדם; אפשר, שהיא עתידה לעבור אפילו לאמסטרדם החדשה (לניו-יורק)...
הרדיפות מסייעות לעתים קרובות לשמירה על הקיום. הגזע היהודי נתלכד ונתגבש לא על-ידי הרדיפות בלבד, אלא אף על ידי אמונה משותפת, טקסים משותפים,
מנהגים משותפים בענייני אכילה ושתיה, משפטים קדומים משותפים, אפילו לשון משותפת - העברית בבית הכנסת, ועל ידי שמירת השבת. כל מקום, שהיהודי נדד אליו, היה מוצא בו את אחיו, שהיו משותפים עמו ממאה בחינות שונות דקות מן הדקות. בכל מקום היה משמיע את סיסמת ה"קשר" המקסמת של האחווה; בכל מקום ומקום נמצא בביתו. זו הייתה ארץ-ישראל הרוחנית. "

( הדרך לעצמאות , 'הגיטו', סוף שנות ה- 90' למאה ה- 19 , 4 - 32)