מפגש חמישי- הזכות על ארץ ישראל

במפגש זה דנו בתוקף טענותיה של התנועה הציונית לזכות על הארץ.

האם תביעותיה מוצדקות? מוסריות?
ואיך זה קשור לפרשת השבוע?

" אנו נושאים עינינו לציון, ורק לציון לבדה, לא בבחירה חפשית, כי אם בהכרח טבעי. מפני שאנו מאמינים באמונה שלמה, כי אך שם, בכח הרגש ההיסטורי, המקשר את העם והארץ, יחזק ויטהר רוחנו ויתעוררו כל כחותינו הפנימיים, עד שנוכל להתגבר על המכשולים העצומים המונחים על דרך מפעל לאומי כזה, שבא להפוך משורש דרכי-חייו והלך-נפשו של עם, אשר נעקר מן האדמה לפני אלפי שנה ואשר הורגל במשך הרבה דורות לשאת עיניו לזרים ולשעבד להם רוחו. "                                                 אחד העם, הבוכים (1909?)

"אינני מתאר לעצמי אדם שלם שאינו קשור בהוויתו כחברה או כיחיד למקום, לארץ המהווים חלק מהותי מעברו ....ואילו בעם היהודי יש יחוד שבו הוא שונה משאר העמים: מולדת היא הבטחה, ייעוד הנמסר לו, שעליו להגשימו, מחוץ למקום הולדתו הפיסי. "לך לך!" , את המולדת המובטחת עליו לכבוש, לא צבאית, אלא מוסרית בדרך של התערות, של יצירה, של התמזגות עם טבעה המיוחד, תוך יצירת הרבדים של הוויתו. גבולותיה של המולדת הזאת היו תמיד נזילים ומעורפלים. אנו רואים אותה מתרחבת ומצטמצמת על פי מידת יכולתו של עמנו לקיימה בחיוניותו ויצירתו" 

יעקב חזן

במהלך המפגש התעמתנו עם טקסטים  של הוגים שונים המנמקים את זכותו של העם היהודי על א"י:

דוד בן גוריון

                                    

"זכותנו ביחס לארץ ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת בלפור, היא קודמת לאלה. ... התנ"ך הוא המנדט שלנו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי "להקים מחדש את ביתו הלאומי". ...
זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה...
המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב- 1917 או ב- 1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם ארץ ישראל ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי - ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו. ...
ואני רוצה לבאר מדוע דווקא בארץ ישראל. לא משום שאנו כבשנו פעם את הארץ - עמים רבים כבשו ארצות שונות ואיבדו אותן אחר כך, ואין כל תביעה וכל זכות על אותה ארץ שכבשו פעם. אולם זכותנו אנו על ארץ ישראל מיוסדת על שני נימוקים, שאין להם אח ותקדים בהיסטוריה - ראשית: ארץ ישראל היא הארץ היחידה בעולם, שהיהודים - בתור אומה או גזע ולא בתור יחידים - יכולים לראותה כארצם, כארץ מולדתם ההיסטורית. שנית: אין עם או גזע אחר בעולם - ואני מדגיש 'עם' ולא סתם 'אוכלוסים' או 'חלק של עם' - הרואה בארץ זו את ארץ מולדתו היחידה. כל תושבי ארץ ישראל בלי הבדל הם בניה של הארץ ויש להם זכויות שוות בארץ, לא רק בתור אזרחים, אלא גם בתורת בני הארץ היושבים בה, כלומר - זכותם באה להם באשר הם תושבים בארץ. ולנו הזכות על ארץ ישראל בתור יהודים, בתור בני ישראל, בין אם כולנו נמצאים כבר בארץ ובין אם עוד לא כולנו כאן. ... אנו בני העם העברי וזו ארץ מולדתו היחידה של העם העברי, ורק משום כך יש לנו זכויות על הארץ הזאת. "

( במערכה , עדות בפני הוועדה המלכותית ('ועדת פיל'), 7.1.1937; א' , 77 - 79)

"אפשר לעקור לב יהודי, אבל שום כוח לא יעקור ארץ ישראל, וארץ ישראל כולה, מתוך הלב היהודי. שלמותה של המולדת וזכותנו המלאה למולדת חרותה לא רק בלבנו. ספר הספרים המקודש גם למאות מיליונים לא-יהודים עֵד נצח הוא לקשר בל-יינתק שבין עם ישראל וארץ ישראל. ואם דור מתכחשים ניסה למחוק שם ציון מתפילתו ומלבו, באו בניהם אחריהם והחזירו העטרה לישנה. "

( במערכה , מנאום בקונגרס הציוני ה- 20 בציריך, 7.8.1937; א' , 238)

חיים ויצמן

"הנני שולח לו אחד מרעיוני, למען יראה, וזה הוא על דבר חברת חובבי ציון וירושלים אשר בארצנו . מה רם ומה נשגב הרעיון אשר על לב אחינו בני ישראל לייסד את החברה חובבי ציון, מאשר כי על ידי זאת נוכל להציל את אחינו הנדחים והמדוכאים והמפוזרים בכל קצווי העולם ואין להם מקום לתקוע יתדם בם, וכולם יכו אותנו והעברי למשא על כל העמים ועל כל מלכי אייראפע בכלל ועל מלך רוסיא בפרט וזו יוכל להיות 'אתחלתא דגאולה'... עלינו להחזיק את החברה הזאת כי בינו את אשר לפניכם וראו את הרעה הנשקפת עלינו, לכן עלינו החובה מוטלת לייסד מקום אנה ננוסה לעזרה. כי באמריקע, אשר שם תשלוט ההשכלה, יכו אותנו, ובכל מדינות אפריקא בכלל ובמדינת מאראקא בפרט יכו אותנו ולא יחמלו עלינו. נשאה נס ציונה ונשוב אל אמנו הראשונה אשר על ברכיה נולדנו. כי למה נביט על רחמי מלכי אייראפע כי ירחמונו ויתנו לנו מקום מנוחה. לשווא! כולם גמרו אומר: עברי בן מוות, אך אנגליא היא תרחמנו בכל זאת. סוף דבר ציונה! עברים - ציונה! נלכה"

( חיים וייצמן - הנשיא הראשון : מבחר איגרות ונאומים , ממכתב למורו לעברית שלמה צבי סוקולובסקי, קיץ 1885; , 7)

על עבר הירדן המזרחי:

"ארץ ישראל נערפה. בכל זאת מאמין אנכי כי היהודים יעברו את הירדן, אף אם הכרזת בלפור לא תעבור אותו, כי היא זכותנו זכות שנתנה לנו בהכרזה שקדמה להכרזת בלפור באלפי שנים. את הזכות הזאת נקנה רק בעבודה, בעמל וביגיעה - ובאומץ לב. באמונתכם בשליחותנו ובמסירותכם תיהפך הזכות הזאת מהלכה למעשה. "

( דברים : נאומים, מאמרים ומכתבים בארבעה כרכים , נאום ביוהנסברג, אפריל 1932; , ד' , 694)

זאב ז'בוטינסקי

"לפני בואנו לארץ ישראל לא היינו עם ולא היינו קיימים. על אדמת ארץ ישראל נוצר, משִברי עמים שונים, העם העברי. על אדמת ארץ ישראל גדלנו, עליה היינו לאזרחים; בייצרנו את אמונת האל האחד נשמנו אל קרבנו את רוחות הארץ, ובהיאבקנו לעצמאות ולשלטון אפף אותנו אווירה והזין את גופנו הדגן שצמח על אדמתה. בארץ ישראל התפתחו רעיונות נביאינו, ובארץ ישראל הושמע לראשונה 'שיר השירים'. כל אשר עברי בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל; כל השאר אשר בנו - איננו עברי. ישראל וארץ ישראל - חד הן, שם נולדנו כאומה ושם בגרנו. וכאשר באה הסערה והטילתנו אל מחוץ לתחומי הארץ, לא יכולנו עוד לגדול, כפי שלא יוכל לגדול עץ שנעקר מן הארץ, וכל חיינו הוקדשו רק לשמירה על ייחודנו זה שנוצר בארץ ישראל."

( כתבים , 'ציונות וארץ ישראל', ייברייסקאיה ז'יזן, 1904; כרך 'כתבים ציוניים ראשונים' , 123 - 124)

"מהו הייחוד הלאומי היהודי; מה בעצם, מציירים אנו לעצמנו באומרנו 'יהודי אמיתי', באותם רגעים נדירים כשאנו מבטאים מילים אלו לא מתוך בושה אלא מתוך גאווה. כלום זה אותו טיפוס של יהודי בו אנו נתקלים על כל צעד ושעל? - הכל מבינים שלא; שהרי יהודי זה, בן דורנו, מכוסה משקע עבה של השפעות מן התקופה הארוכה של אכילת לחם זרים תחת קורת גג נוכרית, ומשקע זה אף חדר אל נשמתו פנימה, - ואילו אנחנו מבקשים דווקא אותו גרעין טהור של הייחוד הלאומי. ... אותו גרעין הייחוד הלאומי... נולד לא בנכר אלא לפני היות הנכר. כלומר - בארץ ישראל. כל אשר כיסה את גופנו ואת נפשנו בדורות התפוצה אינו יכול להיכלל בייחודנו הלאומי, כשם שצלקת של פצע או אדמומית שנותרה מסטירת לחי אינן יכולות להיחשב כתווי פנים. כל התווים החדשים, שאולי נתווספו לנו אחרי שגלינו מציון, מהווים שכבות נוכריות, לא יהודיות. אכן הגרעין האמיתי של ייחודנו הלאומי הוא פרי טהור של ארץ ישראל. ...
ואולם, התפתחותו הבלתי מופרעת של ייחודנו הארצישראלי לא תיתכן אלא על אותה קרקע ובאותה סביבה טבעית, שבהן נוצר אי פעם אותו הייחוד. אקלים אחר, צומח אחר, הרים אחרים, יסלפו בהכרח את הגוף והנפש שנוצרו על ידי האקלים, הצומח וההרים של ארץ ישראל; שהרי הגוף הגזעי והנפש הגזעית אינם אלא תולדה משילוב מסוים של גורמי הטבע, ולטעת ייחוד גזעי מסוים בסביבה טבעית אחרת פירוש הדבר - לחרוץ את דינו לפשיטת צורה וללבישת צורה חדשה, נוכרית. ... ומכיוון שאין לתאר בשום פנים את התפתחותו המקורית של ייחוד ארצישראלי זה מחוץ לגבולותיה של ארץ ישראל, מוכרחה דרכה של התנועה העממית להוביל לארץ ישראל, ויהי מה."

( כתבים , 'ציונות וארץ ישראל', ייברייסקאיה ז'יזן, 1904; כתבים, כרך 'כתבים ציוניים ראשונים' , 122 - 125)

דב בר בורוכוב

"רק אדם המשולל כל רגש השתתפות בצערם של המוני העם המתענים, הרעבים והנרדפים מסוגל להוקיר את ארץ ישראל בלי יהודים יותר מאשר את היהודים בלי ארץ ישראל. אבל כשם שהוויכוחים הללו הביאו אחדים לידי שנאת ציון, כן טיפחו ברוחם של אחרים את הדביקות בציון כשיגעון לדבר אחד. "דווקא הקברים שבארץ ישראל, אבניה דווקא" - כך היא סיסמת הצד הקיצוני השני, הגובל באחד-העמיות הריאקציונית, האוייבת בנפש לכל עבודה מעשית ויצירה. אין ספק כי הפלשתינומניה היא צרת אופק יותר ומסוכנת יותר משנאת ציון. אימת ההסתלקות המוחלטת מן המכוֹרה הקדומה, אשר כל החוויות הלאומיות של האיש היהודי ספוגות אהבה אליה, האימה הזאת מחווירה בכל זאת לעומת הייאוש לאין-גבול והאימה המקיפה את המוני העם היהודי, הנמקים ברעב, במצוקה, בפחד...
ניתן לנו לשער את גאולת העם, תחיית התרבות והתפתחותה גם מחוץ לארץ ישראל, ניתן לשער את תחיית העם גם בתנאים כאלה, אשר כל תרבותו הקודמת תיעלם כליל, ואיזו תרבות אחרת שהיא תבוא במקומה. שאלה אחרת היא אם רצוי הדבר, אולם ניתן להעלותו על הדעת. מחבר המאמר הזה לא שוכנע בהוכחותיהם של רבים מחבריו, הטוענים כי תרבות ישראל אי-אפשר לה שתתפתח באיזה מקום אחר, מחוץ לארץ ישראל...
וכלום אפשר לומר שהתרבות העברית לא התקדמה אף כדי צעד אחד במשך אלף השנים וחצי האלף, מאז חתימת התלמוד? אילו אמרנו כך, והייתה זו הערכה נמוכה מדי של פירות חיי הגלות. איש לא יערוב לנו, שאף בארץ ישראל לא יהא לחץ של איזו תרבות זרה - הלא היה זמן שגם בארץ ישראל ריחפה עלינו סכנת ההתייוונות. "

( כתבים , 'לשאלת ציון וטריטוריה', 1905, א' , 20 - 22)

"אנוסים על פי הבידול מבחוץ, אין אנו יכולים לאהוב שום דבר הקשור בגלות; הגלות כולה שנואה עלינו, בשלמותה, כמשהו זר, הכפוי עלינו בעל כורחנו. הארץ שאנו גרים בה, אשר בה מרוכזים כל האינטרסים שלנו בהווה, מאבדת עניינה בשבילנו, בה במידה שעם הארץ דוחק אותנו ביתר מרץ מכל תחומי החיים הכלכליים, האזרחיים והתרבותיים. שלא מדעת היא נעשית לנו זרה, ושלא מדעת עולה ותופסת את מקומה - ארצנו אנו; אי אפשר לנו שלא לאהוב את מולדתנו אנו, כיוון שאין נותנים לנו למצוא הרגשת מולדת בגולה. גם התרבות המקפת אותנו פוסקת לעורר בנו אהבה, כיוון שמרחיקים אותנו ממנה, ועל כן אנו דבקים ביתר עוז בתרבותנו אנו. והוא הדבר המתחולל גם ביחסנו לעם: משאנו נתקלים ביחס עויין מצד עמים אחרים, אי אפשר לנו שלא לאהוב את עמנו, את אופיו, את הליכותיו ואת לשונו. "

( כתבים , 'לשאלת ציון וטריטוריה', 1905, א' , 70)

"רוצים אנו לשוב למולדת העתיקה לא משום שעתיקה היא, רוצים אנו בתחיית הלשון והתרבות העברית לא משום שהן עתיקות, משום שהן בנות דורות רבים מאוד... ואולם דבר ברור הוא, שכולנו אוהבים את ארץ ישראל ואת התרבות ואת העם, שציון יקרה לנו; יקרה היא לא משום שהיא מסורת, אלא משום שהיא שלנו. הריני חוזר ואומר: מבדלים אותנו מחיי עם הארץ בגלות, והדבר גורם, שהגלות נעשית זרה לנו, אנו מתחילים להגות איבה לה, אנו נעשים אדישים - לעמיה, לתרבויותיה, ללשונותיה, למולדותיה. על כן אנו מתקשרים אל מה שאנו מרגישים כקרוב לנו, כיוון שכל אשר מסביבנו - הוא זר. ומאחר שהאהבה לציון, כפי שהעלה הניתוח שלנו, היא תגובה פסיכולוגית לבידול הבא מבחוץ, ההולך וגובר, הרי שהאהבה הזאת שוב אינה סנטימנט ולא מסורת, אלא תוצאה ריאלית של תנאי ההווה הריאליים. "

( כתבים , 'לשאלת ציון וטריטוריה', 1905, א' , 90)

הראי"ה קוק

"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קניין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת הקיום החומרי או אפילו הרוחני שלה. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית, קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאוּתהּ. ומתוך כך, אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חיבתהּ, בשום השכלה רציונלית אנושית, כי אם ברוח ה' אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל, ששולחת היא את קוויה בצבעים טבעיים בכל האורחות של ההרגשה הבריאה, ומַזרחת היא את זריחתה העליונה על פי אותה המידה של רוח הקדוּשה העליונה, הממלאת חיים ונועם עליון את לבב קדושי הרעיון ועמוקי המחשבה הישראלית. "                                                  

   ( שמונה קבצים , ג,(קובץ ז', יג) [1915 - 1916] , קכא)

"אי אפשר לאדם מישראל שיהיה מסוּר ונאמן למחשבותיו, הגיונותיו, רעיונותיו ודמיונותיו בחוץ לארץ כתכונת הנאמנות הזאת בארץ ישראל. הופעות הקודש, באיזו מדרגה שהן, נקיות הן בארץ ישראל לפי הערך, ובחוץ לארץ מעורבות הן בסיגים וקליפות מרובים. "

( אורות , 'ארץ ישראל', ד, , י)

"מגמתנו היא תמיד מכוּונת לא רק להיגאל מתוך מיצרים, לא אך להתרפאות ממכות ולהינצל ממדווים, לא רק לצאת ממסגרות העוני וממחשכי העיוורון. לא השקיקה השלילית לבדה. היא מדכאה את הנפש, ואינה נותנת סיפוק לחיים. ...
ולארץ ישראל הננו באים, ולגאולה אנו מייחלים, ולפדוּת נשמה אנו עורגים, לא להינצל מכבלי הגלות ולא להימלט מכיעורי מכאוביה המנבלים. לא, ליותר מזה באין ערוך! לשם החשפת האורה כולה, לשם הזרמת זרמי חיי-עד ממקור קודש הקודשים, ממקור ישראל, ממקור נשמתו העליונה, ממקור אהבת עונג צור עולמים, אשר מאיר הוא לנו בקרני הוד ארץ חמדה, ארץ הקודש, ארץ החיים וארץ האורה. "

( אורות הראיה : פרקים אישיים - כלל-ישראליים , {קבצים מכתב יד קדשו, ריב ('פנקס ירושלים' תרצ"ג, ז)}[1933] , סג)

"הפוליטיקה שלנו בארץ ישראל מוכרחת היא להיות נסעדת על יסוד התוכן הקדוש. באופן אחר לא יבינו אותנו האומות ומנהיגיהן... היום דברתי אודות זה ארוכות עם הרברט סמואל מלונדון, וכמה אדם מדינאי גדול כזה מקשיב לשיח צדק זה, וכמוהו הנם כל המדינאים הגדולים שבאומות העולם, ככה הבליטה תשובתו של המלך אלי, על ברכתי אשר שלחתי לו. וככה אמר לי מר סמואל בשם לויד ג'ורג', שהוא מבין את הצדק של תנועת התחייה הלאומית רק על פי היסוד של קדושת התנ"ך; ואנשי החול שלנו הם טרודים בפוליטיקה חילונית, ואין בידם להבליט את הערך של קדושתה של התחייה הלאומית, וזאת היא חובתנו הנאמנה. "

( אגרות הראיה , איגרת לרב זלמן פינס [1920]; ד, איגרת אכב , מח - מט)

"חיבת הארץ מחולקת לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארץ הקודש בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאוד לרצות אבניה ולחונן עפרה, כדי לקיים המצוות התלויות בארץ, ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארץ הקודש, ומשתדל ביישובה ובדירתה, בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא גם כן דבר טוב ונשגב, ובכל זאת לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליון שבחיבת הארץ. ...
כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק ליישב ארץ הקודש אפילו לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בוא תבוא על ידי חיבור עם ה' בארץ ה'. על כן, מי שיש לו קורבה יתירה לארץ הקודש, אפילו במדרגה הנמוכה, יש בזה לחזקו ולאמצו, ולהקדימו לברכה ממי שמתאחר ומתרחק, ואף על פי שבתוך הלב יהיה המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מכל מקום יישוב הארץ וחיבתה בפועל הוא דבר נשגב. "

( עולת ראיה , א, , שעה)

בנימין זאב הרצל

"...הנבחר בפלשתינה או בארגנטינה? האגודה תבחר בארץ, אשר יתנו לה ואשר עליה יסכימו רוב בני עמנו. האגודה תברר את שתי אלה.

ארגנטינה היא אחת הארצות הדשנות והפוריות בעולם, ארץ רחבת-ידים, שאנשים בה מעט ואקלימה ממוצע.  ממשלת-העם בארגנטינה תתן לנו בחפץ-לב כברת ארץ להיאחז בה.  אמנם, הגרת היהודים שעד כה – לא היתה שם לרצון; חובתנו היא לברר לממשלת ארגנטינא את ההבדל היסודי, שבין הגרתנו עד כה ובין הגרתנו החדשה.

פלשתינא היא ארץ-מולדתנו ההיסטורית, שלא משה מזכרוננו.  די לנו לקרא בשמה, בכדי שיתעורר כל העם בחרדת-קדש נאדרה.  לוּ חפץ הדר כבוד השולטן לתת לנו את הארץ הזאת, כי עתה היינו נכונים להביא סדרים גמורים בעניני אוצרותיה של תוגרמא.  לאירופא נהיה שם כחומה בצורה נגד אזיה; אנחנו נעמוד שם על המשמר להגן בעד התרבות מפני הפראות.  בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופא, והם יהיו ערבים בעד קיומנו.  בנוגע למקומות הקדושים לנוצרים נבקש תחבולה על-פי משפטי העמים, כי יבדלו מתוך אחוזתנו.  אנחנו נשמור על המקומות הקדושים ההם, ובקיומנו נהיה אחראים על מלוי חובתנו הזאת.  משמרתנו, משמרת הכבוד הזאת תהיה סימן ואות על שאלת היהודים, שנפתרה אחרי אלף ושמונה מאות שנות עמל ונדודים."

(המאמר נדפס בהעתון "Jewish Chronicle" מיום 17/1 1896 בשם “A Solution to the Jewish Question”(

  

ישראל זנגוויל

"החוש הממלכתי של חכמי ישראל, שלא נפגם אפילו על ידי נפילת מדינתם, גילה, שארץ ישראל ניתנת להטלטל ממקום למקום. וכך הצליחו להשפיע על ידי התקנת רשת של מוסדות, שארץ ישראל תחיה בעם ישראל, אם עם ישראל אינו יכול לחיות בארץ ישראל. האמונה, שעם זה הוא העם הנבחר, שחובות גדולות מוטלות עליו וייעוד גדול צפוי לו, הייתה אותה ארץ הקודש, שבה חי והתנועע היהודי ושבה נתרקמה הווייתו. ארץ רוחנית מחוסנת היא בפני התקפה על ידי כוח גשמי; ארץ ממשית, אף אם לא נכבשה על ידי זרים, הריהי עלולה לאבד את המהות הרוחנית שלה, שהיא היא - עצמותה האמתית. ...
תמורה כבירה עברה על היהודי בשעה שהחליף את ארץ ישראל, מקדשה וקורבנותיה במולדת הרוחנית של התורה, המשנה והתלמוד - אותן האנציקלופדיות של חוק וספרות, שערבוביה שוררת בהן, ששלטו בחיים במשך הרבה מאות שנים ושמרכזן נמצא קודם לכן בירושלים, ואחר כך - בבבל; משום שבאותה מלכות מחוסרת תחומים, שהייתה נחלתו של ישראל, התחלפה המטרופולין ביחד עם מקום ישיבתם של מלכי המחשבה. הנה נמצאת חצר המלכות של המחשבה בירושלים, והנה היא שוכנת בבבל; פעם היא נמצאת במצרים, ופעם - בספרד; היא עוברת במשך הדורות לפולניה, לאמסטרדם; אפשר, שהיא עתידה לעבור אפילו לאמסטרדם החדשה (לניו-יורק)...
הרדיפות מסייעות לעתים קרובות לשמירה על הקיום. הגזע היהודי נתלכד ונתגבש לא על-ידי הרדיפות בלבד, אלא אף על ידי אמונה משותפת, טקסים משותפים, מנהגים משותפים בענייני אכילה ושתיה, משפטים קדומים משותפים, אפילו לשון משותפת - העברית בבית הכנסת, ועל ידי שמירת השבת. כל מקום, שהיהודי נדד אליו, היה מוצא בו את אחיו, שהיו משותפים עמו ממאה בחינות שונות דקות מן הדקות. בכל מקום היה משמיע את סיסמת ה"קשר" המקסמת של האחווה; בכל מקום ומקום נמצא בביתו. זו הייתה ארץ-ישראל הרוחנית. "

( הדרך לעצמאות , 'הגיטו', סוף שנות ה- 90' למאה ה- 19 , 4 - 32)

מפגש רביעי- הציונות המדינית ומבקריה

הציונות המדינית הרימה תרומה עצומה להצלחתה של התנועה הציונית, אך הקימה לה גם מתנגדים ומבקרים רבים

נחמן סירקין

"אין הציונות אפשרית בלי הציונות הסוציאליסטית.

 היא היא המרחיבה את המושג ארץ ישראל ומאפשרת להתחיל מיד בהגשמת המדינה היהודית. היא מביאה לידי הסכמה את הציונות ואת העניינים החומריים והרוחניים של המוני העם והופכת את הציונות למשאת נפש גדולה שעליה יילחם העם ועליה יחיה.

 היא מעוררת את היסודות הבריאים, הנאורים ובעלי השאיפה שביהדות ומעמידה אותם כחלוץ בראש המחנה. לא כן הציונות הבורגנית, שהיא מלקטת את החוחים ורומסת ברגל את השושנים. הציונות הסוציאליסטית נלחמת בכל גידולי הפרא החולניים שעלו בחיים היהודיים, בדת ובמסורת, ואת בני בריתה היא רואה במדע ובאור, ואילו הציונות הראקציונית בונה את ביתה על היסוד הרקֵב של היהדות החולנית.

לא, רבותי הציונים בני המחנה הבורגני-הראקציונרי, אתם נטלתם את הנשמה מן הציונות, הפכתם אותה לאוטופיה של עבדות, ל'מה-יפית' לאומי, הרחקתם ממנה את הנאורים שבהמונים היהודים ושבאינטליגנציה הסוציאליסטית, זיווגתם אותה עם כוחות השחור והצביעות והוצאתם ממנה, לצערנו הגדול, את לשד חייה.

אנחנו, הציונים הסוציאליסטים, מרימים עתה את דגל החירות האמיתי של העם היהודי; אנחנו מחיים את היהדות בזה שאנחנו מביאים לכל תא ותא שלה מן הרעיון הגדול של הסוציאליזם. אנו - הציונים! "

( כתבי נחמן סירקין , 'קול קורא אל הנוער היהודי', כרוז ברוסית, ברלין, 1901 , 73 - 74)

"הציונים הבורגנים-הראקציוניים רוצים בהתיישבות על יסודות קפיטליסטיים ובזה הם גוזרים כלייה על כל הציונות. הם מכניסים אל התנועה, מראשית ימיה, את האינטרסים המעמדיים-הבורגניים ומקימים מחיצות חברתיות איתנות, שבהן תִשָבר הציונות. עכשיו - התנועה הציונית, על אף כל ליקוייה, היא תנועה שאין עיניה לבֶּצַע כמטרה סופית, אבל ברגע שתתחיל הפעולה המעשית, מיד ישמיעו קולם האינטרסים של הקפיטליסטים, הבורגנות, הטכניקאים, האגרונומים, הפקידים וכל שאר המעמדות השליטים.

בהתיישבות תתלקח מלחמת מעמדות אשר תהרוס את המדינה היהודית בראשית התהוותה. ניגודי האינטרסים הנוצרים בידי הציונות עצמה, הם יהיו הסלע שאליו תתנפץ ספינתה. ואם תחת חירות ותחייה תקומנה לנו שנאת מעמדות ופשיטת רגל, הרי הציונים הריאקציוניים הם שיהיו חייבים לתת על כך את הדין לפני כס ההיסטוריה היהודית.

אבל לא פחות מהם יאשמו הסוציאליסטים היהודים, אם יוסיפו לעמוד מנגד לתנועה. יש בידם אפשרות להעמיד מול הציונות הבורגנית-הראקציונית את כל כוחם הסוציאליסטי ולכוון את התנועה באפיק סוציאליסטי.

( כתבי נחמן סירקין , 'קול קורא אל הנוער היהודי', כרוז ברוסית, ברלין, 1901 , 74 - 75)

הציונות המדינית של זמננו שואפת למדינת יהודים על יסוד הקניין הפרטי. היא יוצאת מן ההנחה, שהיהודים יוכלו להגר מכל מקומות פזוריהם באמצעות הארגון המשותף אל מדינת היהודים, בשמירת תנאי חייהם הקודמים. כדי להציע לפועלים במדינת היהודים דבר שימשוך את לבם במיוחד, יובטח להם יום עבודה מקוצר. נסיונות ההתיישבות המעשיים, שנעשו עד כה בארץ ישראל ובארגנטינה, אף הם היו מיוסדים על הקניין הפרטי.

מדינת יהודים על יסוד הקניין הפרטי, כמתכונת המדינות שצמחו בהיסטוריה, אין להעלותה על הדעת... נניח שהיהודים המאורגנים ארגון ציוני יש ברשותם ארץ, והם מתחילים שם בפעולת התיישבות על יסוד חופש ההתחרות... בעזרת כוח פיננסי מאורגן - אוצר ההתיישבות - מקבלת חבורת מתיישבים לרשותה כברת ארץ. האדמה נחלקת עתה חלקות-חלקות בין המתיישבים. אך הואיל ובתוך חבורת המתיישבים מצויים גם אנשים אמידים, הרי יש בידם לרכוש להם אחוזות גדולות יותר. האחוזות הללו נעבדות בידי פועלים חקלאיים, ובשכר הנמוך ביותר שאפשר, לפי חוקי ההתחרות החופשית. הבדלי הרכוש הקיימים מלכתחילה וכושר ההתחרות הבלתי שווה גוררים אחריהם היסט נוסף ביחסי הקניין. יותר ויותר נעשים רוב המתיישבים תלויים בעשירים המעטים.

מעתה, כיוון שנפתחו כל הפתחים לפני ההתחרות החופשית, מטביעה התפתחות התעשייה חותם עמוק על החיים החברתיים. בעל ההון מקים בתי חרושת ובידו הבעלות על מכשירי הייצור. הואיל וההתיישבות כולה נעשית בארץ שהתפתחותה מועטת, הרי דרגות שכר העבודה שם נמוכות מאוד. בדרגות שכר אלו אין היהודי האירופי, המורגל באורח חיים משופר יותר, יכול להסתפק. לפיכך יבואו הפועלים מבין האוכלוסים ילידי המקום, שעבודתם זולה הרבה יותר. ההתיישבות לובשת יותר ויותר צורה של קיבולת עסקית. היהודים שהגיעו לארץ מתחילים לעוזבה. החבורות העתידות לבוא אחריהם מורתעות מלבוא. וכל התנועה מתפוררת עוד בתחילתה.

אך אפילו לידי קיום קצר ימים ביותר אין התיישבות כזו, המתנהלת מתוך היתר התחרות החופשית והקניין הפרטי, יכולה להגיע. המלחמה הפנימית בין היחידים המצויידים בזכות האבטונומיה תהא איומה כל כך מלכתחילה, שהפרודות יפוצו לכל רוח עוד לפני שתהא להן שהות להתמזג למיקשה אחת. "

( שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית , מהדורת 1986 , 93 - 94)

אחד העם

"המעשה אשר עשיתם בבזיליא שקולה בעיני כהמרת הדת בפומבי. לפני שבע שנים היה לנו אידאל. אנו ידענו כבר אז, שהיישוב הקטן בצורתו של עכשיו לא יצלח, ואי אפשר לפתור שאלת הנודדים ללחם על ידי יישוב ארץ ישראל; ידענו כמו כן... שלא נגיע לחיים חדשים (במובן המדיני) בארץ ישראל מי יודע עוד כמה דורות. אבל האידיאל שלנו היה: תחיית האומה ברוחה. ובראותנו את הפירוד והכיליון הרוחני ההולך ומתגבר בקרבנו, קיווינו לעמוד נגד זה על ידי ייסוד מרכז לאומי בארץ ישראל לאט-לאט, על ידי יישוב פשוט, אך מתוקן ומסודר כראוי, יישוב בנוי על הרוח הלאומי, אשר ישיב לעמנו את אחדותו, את הקשר ההיסטורי עם העבר הגדול, ההולך ורופף. וליישוב כזה - קיווינו שאפשר יהיה להשיג ברבות הימים רשיון תוגרמה. זה היה האידאל הקרוב שלנו, והאידאל הרחוק - שבזמן מן הזמנים ירבה מספר בני ישראל בארץ ישראל, וגם התנאים המדיניים ישתנו, ודור חדש יקום לנו שם... מקרב עמנו בארצנו יקומו אז אנשים אשר יֵדעו איך להשתמש בשעת הכושר לשחרר את עצמם ואת ארצם.

והנה בא הרצל והעמיד את הכל על שאלת היהודים במובנה הגשמי ועשה את ארץ ישראל לאידיאל מדיני בשביל ההווה. הוא אמר לכם: רצונכם להיפטר מכל צרותיכם? עִזבו את ארצות גלותכם ויסדו לכם מדינה מיוחדת, אוטונומית, בארץ ישראל. ואם מסופקים אתם באפשרות הדבר, הריני מבטיחכם, כי באמצעים דיפלומטיים ובכסף לא יקשה להשיג את המטרה. ואתם שמעתם, ולבכם הלך שבי אחריו. ...

האידאל הציוני היה לכם לעניין מדיני בלבד. לאט-לאט אבד האידיאל המוסרי, וציון הייתה לכם רק תשובה לשאלת היהודים. קיוויתם להינצל מן הגלות בייסוד מדינה, והמדינה, כמובן, עדיין הייתה ציון, מפני שלא חפצתם להודות לעצמכם, כי המדינה היא העיקר לכם... ואם הרצל... אומר, כי טעה בחשבונו ואין לקוות לייסוד מדינה בארץ ישראל בקרוב - אם כן אין לנו חלק בציון ונלך לייסד לנו מדינה באפריקה. כלומר, גם עתה עוד נוסיף לשיר "עוד לא אבדה", עוד נוסיף לקנות קרקעות בארץ ישראל וכו', כי עדיין קשה הפרידה מחלומות נעורינו. אבל - כל זה אינו אלא 'הזכרת נשמות', והחיים - אותם נבקש באפריקה. ...

אילו הייתי בין חברי הקונגרס הייתי אומר להרצל וחבריו: "... אתם לא מצאתם בארץ ישראל מה שביקשתם, והנכם הולכים לבקש במקום אחר. ... אבל אנו מעולם לא ביקשנו בארץ ישראל תרופה לצרותינו הגשמיות, ועל כן אין לנו כל סיבה לילך למקום אחר. מה שאנו מבקשים בארץ ישראל אינו נמצא בשום מקום, ואין שום ראייה מוכחת, שגם בארץ ישראל לא נמצָאנו. ... לטובת שנינו עלינו להיפרד לשלום. לכו לכם אתם לאפריקה בקול ענות גבורה, בקונגרסים ובצהלת מנצחים, ואת הדגל הציוני הניחו מידכם, כי לא לכם הוא עוד. אנחנו ניקחהו ונישאהו הלאה בשארית כוחנו, בענווה וצניעות, בלי רעש ובלי דקורציות, וברבות הימים נראה, מי הביא לעמנו ישועה נצחית".

( אגרות אחד העם , מאיגרת לאברהם אליהו לוברסקי 31.8.1903; ג' , 265 - 269)

"האנטיסמיטיסמוס הוליד את הרצל, הרצל הוליד 'מדינת היהודים', מדינת-היהודים - את 'הציוניסמוס', והציוניסמוס - את הקונגרס. האנטיסמיטיסמוס הוא איפוא עילת העילות בכל התנועה הזאת. שלשלת יוחסין זו ידועה הייתה לכל גם קודם שיצאה מַחברתו של הרצל. ...

מתוך המחברת אנו למדים, כי נשמת כל התנועה עדיין היא גם עתה האנטיסמיטיסמוס בלבד... ואלמלי עבר הוא ובטל פתאום מן העולם, לא הייתה גם היא יכולה להתקיים אפילו שעה אחת.

וההרגשה העמוקה הזאת שמרגיש המחבר בלבו, כי הלאומיות היהודית שלו אינה עוד ברייה עומדת ברשות עצמה, אלא שואבת כוח חיוני יום יום ממקור האנטיסמיטיסמוס... גרמה לו להקיש מן הפרט על הכלל ולחשוב בטעות, כי הציוניסמוס המערבי הוא דמות דיוקנה של האומה כולה, וכי גם היא כל קיומה תלוי במציאות השנאה מבחוץ.

בבואו להוכיח את העיקר הגדול, כי היהודים עדיין הם אומה מיוחדת, מגדיר הוא מושג האומה כך: "האומה הוא קיבוץ אנשים שקורבתם ניכרת ושאחדותם מתקיימת על ידי אויב משותף לכולם". ...

אותה ההרגשה שבלבו ביחס למצב נפשו הוא - מפריעה את המחבר מלהבחין בעניין זה בין סיבת הלידה וסיבת הקיום גם ביחס להעם כולו. ועל כן אינו רואה, כי אף אם נסכים להנחתו, שבתחילת יצירתה של אומה אי אפשר לה בלי אויב משותף, אין אנו צריכים להודות מפני זה, שהאויב המשותף הוא תנאי מוכרח לקיומה גם אחרי כן, אחרי שהקורבה והאחדות קשרו את אישיה בקשרים אחרים, פנימיים: זיכרונות וקניינים משותפים, מחשבות והרגשות משותפות, תקוות ושאיפות משותפות.

והטעות היסודית הזאת הטביעה את חותמה על כל תוכן המחברת, או ביתר דיוק - על כל הציוניסמוס המערבי, כמו שהוא מצוייר בלבו של העומד בראשו. ...

הציוניסמוס הזה רואה איפוא את היהודים - אנשים נפרדים המאוחדים בעל כורחם על ידי 'האוייב המשותף'; אבל אינו רואה את היהדות - חטיבה אחת השואפת להתקיים באחדותה גם בלי כל הכרח חיצוני. זה הוא חסרונו העיקרי, המתגלה בכל הליכותיו ומעשיו.

( כל כתבי אחד העם , 'הקונגרס ויוצרו' ('ילקוט קטן', כ"ב), השלח, ג', חוב' א', טבת תרנ"ח (1898) , רעו)

אנו יודעים סוף האידיאל של הציוניות המדינית, כפי שהוא מצוייר בדמיונו של המנהיג הראשי. ואולי כדאי לשאול לעצמנו עתה, אחר שידענו, מה טיבה של 'אלטנוילנד', שאלה אחת קטנה. הנה הבקטריולוג שטיינעק מיצר על גורל הניגרים ומקדיש כוחו להסיר המכשולים מעל דרך שיבתם לארצם, והכל בשם הציוניות. לפי זה הרי נוכל לצייר לנו 'תנועה ניגרית', שבראשה עומד מנהיג הציוניים, והוא כותב 'אלטנוילנד' לצייר לנו 'בחוש' את הגשמת האידיאל 'הניגרי' לאחר עשרים שנה - ואנו שואלים איפוא: במה הייתה אז 'אלטנוילנד' הניגרית שונה מזו של הציוניות עתה?

וכמדומה לי, שלא אגזם אם אומר, כי מעטים וקלים הם השינויים שהיה צריך המחבר לעשות אז בספרו זה שלפנינו, בשביל לעשותו 'ניגרי' כולו... לחקות רק את אחרים בלי שום כשרון מקורי; להתרחק מן 'השוביניסמוס הלאומי' עד בלתי השאר שריד כמעט לתכונותיו הלאומיות של העם, לשפתו, לספרותו ולכל נטיות רוחו; להתכווץ ולהצטמצם בשביל להראות לבני הנכר, שהננו 'סבלנים' בלי גבול, סבלנים עד לגועל נפש - כל זה היו מוכשרים לעשות גם הניגרים. "

( כל כתבי אחד העם , 'אלטניילנד' ('ילקוט קטן', מ"ב), השלח, י', חוב' ו', כסלו תרס"ג (1903) , שיט)

"מודה אני, שה'ציוניסמוס' המערבי טוב ומועיל מאד ליהודי המערב, אלה אשר היהדות כבר נשתכחה מהם כמעט, ורק איזה רגש כהה ובלתי מובן להם לעצמם הוא כל הקשר שבינם ובין עמם. התייסדות ה'מדינה' על ידם היא לעת עתה רק 'חששא רחוקה', והרעיון על דבר המדינה מביאם בתוך כך להקדיש כוחם לעבודת עמם, מוציאם מתהום השפלות של האסימילציה ומחזק בלבם את הרגש הלאומי העברי. ואם, לאחר שיווכחו, כי לא במהרה יהיו לנו שוטרים ונטורי קרתא משלנו, יתרחקו אולי הרבה מהם לגמרי מגבולנו, - גם אז לא יהיה ההפסד מרובה על השכר שיצא לנו מן התנועה הזאת, כי יחד עם זה בוודאי ימָצאו ביניהם אנשים נלבבים אשר במשך הזמן יתעוררו לרדת לעומק העניין וללמוד דעת את העם ואת רוחו, ואז יגיעו מאליהם לחיבת ציון האמיתית, המתאימה לרוח עמנו. - אבל בארצות המזרח, מקום מקלטה של היהדות ומקום מולדתה של חיבת ציון היהודית, תוכל ה'מדיניות' להביא רק הפסד בלבד. ה'כוח המושך' שבה הוא יחד עם זה גם 'כוח הדוחה' להאידאל המוסרי אשר החיה שם עד כה את הלבבות. ואלה המתרחקים עתה מן האידיאל הזה ומחליפים אותו בהרעיון המדיני - הם לא ישובו עוד אליו גם כאשר תעבור ההתרגשות והמדינה לא תיווסד . ... ועל כן, כשאני רואה את הערבוביה שהביאה התנועה הזאת במחנה חובבי ציון שבמזרח, כשאני רואה אנשים, אשר עד לפני זמן מה נראו כמבינים חפצם ויודעים דרכם, עוזבים פתאום את הדגל אשר אך אתמול היה קודש להם וכורעים ברך לפני רעיון שאין לו שורש ברוחם, רק מפני שבא מן המערב; - כשאני רואה כל זה וזוכר עם זה, כמה 'פרוכסיסמין' של התלהבות פתאומית כבר היו בקרבנו ועברו כצל, - אז הנני מרגיש בי באמת, כי הייאוש מתחיל לתקפני.

( כל כתבי אחד העם , 'לשאלות היום' א', השלח, ג', חוב' א', טבת תרנ"ח (1898); 'מדינת היהודים ו'צרת היהודים' , קמ)

כידוע, עוד בטרם לידת הציוניסמוס החדש, נתחלקו חובבי ציון לשתי כתות ביחס אל היישוב המעשי בארץ ישראל. רובם אחזו בשיטה של 'הרחבת היישוב מכל מקום'. ...

לעומתם נמצאו זה כשבע שנים מתי מספר, אשר מאז ועד עתה עמלו בכל כוחם להראות, עד כמה לא יצלחו מעשים כאלה לקרבנו אל המטרה, ויעצו לחדול מהרחבת היישוב המעשי, עד שאפשר יהיה לכוננו על יסודות נאמנים, ברשות הממשלה שם ובאורגניזציה טובה, על ידי חברה גדולה מיוחדת לכך, שתיווסד באופן נאות לדבר. ...

אבל הראשים המערביים עצמם הביאו אתם לבזיליא מחשבה אחרת לגמרי. בכל "השיטה החדשה" הנדרשת על ידם יש רק הלכה אחת שנתחדשה באמת בבית-מדרשם, וההלכה הזאת היא: שאסור להרחיב את היישוב בארץ ישראל, לא רק בלי רשיון הממשלה ובלי סדרים נכונים, אלא אפילו ברשיון גמור ובאורגניזציה נאותה, כל זמן שאין לנו זכות מדינית על הארץ ואינה נחשבת כולה לקניין לאומי של עם ישראל בהסכמת כל הממשלות. ...

אני לעצמי הנני רואה בה משפט המתנגד אל ההיגיון והניסיון ההיסטורי, עד שיראוני הציוניים היכן מצינו בדברי הימים עם זוכה לממשלה מדינית - ולא ביד חזקה, בארץ שלא עמל תחילה בעבודת יישובה. "

( כל כתבי אחד העם , 'לשאלות היום', ב', השלח, ג', חוב' ב', שבט תרנ"ח (1898); 'המדיניות ויישוב ארץ ישראל' , קמא - קמב)

מרטין בובר

"תורת הציונות האמיתית מכוונת נגד תורת שווא הרווחת בקרבנו. אפשר לנסח את זאת באופן כללי כך: האנוכיות הלאומית הקיצונית והטוטלית השוררת בגרמניה נכונה היא כשהיא לעצמה, היא הפוליטיקה הנכונה של אומה, ובפרט במצב של משבר; מה שיש בה מן השלילי בעינינו, הרי זה רק בכך, שהיא ערוכה נגדנו; הבחינה העיקרית בשבילנו היא בחינת אנוכיותנו הלאומית שלנו. בין כל תועבות ההתבוללות איני יודע השקפה שיש בה משום השפלת היהדות כגון השקפה זו המתאמרת להיות תוצאתה של הציונות.

 הנה הודינו אלפי שנה בתורה שהעולם עומד על הצדק, על הצדק בין איש לחברו ובין עם למשנהו; אמרנו לעצמנו ולעולם: מראית ההיסטוריה, שהניצחון והעוצמה הם ביד המעוול, מטעה, כי מבפנים - ניצחונו מפלה ועוצמתו ריפיון, והנה צף לפנינו בשעה זו הפרצוף הנעווה של העוול, פרצוף של ניווּל קר כקרח, של אכזריות הפועלת כמכונה, גולם שעל מצחו כתוב שם השטן, הוא... מחלל ומחריב עדה אחרי עדה שלנו...

 אחר כל המעשים האלה רוחשים בקרבנו הבריות המלמדים: כל זמן שהיינו חלשים - הכרזנו מה שהכרזנו, מפני שהיינו חלשים, אבל עכשיו עלינו לחזק את כוחנו ולעולל עלילות השטן, כמו החזקים, למען ייטב לנו על האדמה. אם נקבל תורה זו, נחתום בידנו אנו את כתב האשמה נגדנו. וארץ זו - כל תולדותיה מעידות, שאין לבנותה בעוול. מי שאינו רוצה לדעת את זה, מי שסבור, שזוהי ארץ ככל הארצות, כמו שאנחנו לדעתו עם ככל העמים; מי שנוהג במאמר על ארץ הקודש, כמו במאמר על עם אלהים, כבמליצות שאבד עליהן כלח, - עושה מעשה היטלר בארץ ישראל, כי מבקש הוא שנעבוד את אלהי היטלר לאחר שיקראוהו בשם עברי. ומי שעושה מעשה היטלר - ייבלע יחד עמו. עלינו להילחם בו. עלינו להילחם בו בזה שנמגר את אלילו. עלינו להילחם בממלכת הזדון בזה שנלחם בזדון."

( תעודה ויעוד , 'הם ואנחנו' (1939); ב' , 299 - 300)

"לפני ימים אחדים הייתה לי שיחה עם ד"ר יעקבסון על מה שראוי שייעשה בארץ ישראל; משסיימתי, הייתי קרוב למרה שחורה. "בהקדם האפשרי, היינו בכל האמצעים, אנו צריכים ליצור רוב בארץ" – למשמע טענה כזאת לבך פוסק מלדפוק; ומה ניתן לענות על כך במישור הזה? אסור לנו שנטעה ולא נראה, שרובם של הציונים המנהיגים (ומן הסתם גם המונהגים) הם היום לאומניים בלא מעצור (לפי הדוגמה האירופית), אימפריאליסטים ואף מרקנטיליסטים שלא מדעת וסוגדים להצלחה. את התחייה הם נושאים בפיהם ודעתם לעסקים. אם לא יעלה בידנו להקים עוצמה נגדית אוטוריטטיבית, תישחת נפש התנועה, אולי לצמיתות. אני בכל אופן גמרתי בלבי להטיל עצמי למערכה זו עד תום, אפילו יתקפחו בשל כך תוכניות חיי.

( חילופי אגרות במשך שבעים שנה , מכתב לשמואל הוגו ברגמן, 3.2.1918; א' , 492 - 493)

"השאלה העיקרית", אמר בן-גוריון בהרצאתו במועצת ההסתדרות, "היא שאלת העלייה, אם יבואו המוני יהודים לארץ ישראל". אולם הוסיף: "לא 'רבים' ... כי מה זה 'רבים'? ... אנחנו רוצים רוב". פירושו של דבר, לפי הסברתו, גם "רוב ביחס לעם היהודי", כלומר שרוב העם יהיה נמצא בארץ. אבל בראש וראשונה משמעו של "רוב" כמובן: רוב בתוך אוכלוסיית הארץ.

לפני שנים רבות ניסח שפרינצק: "לא רוב, אלא רבים". גם הוא רצה שיבואו המונים, אבל הוא פירש "המונים" פשוטו כמשמעו: רבים, ולא "רוב". והרי ידע מה שאמר כשהדגיש: "לא רוב". בא בן-גוריון והפך הקערה על פיה. למה ולשם מה?

אין להבליט יותר את ההבדל שבין אורח המחשבה הבנגוריוני ובין אורח מחשבתנו מאשר על ידי העמדה זה לעומת זה של שני מושגים אלה; רבים - רוב. אנחנו שואפים לכך, שיהודים רבים ככל האפשר יעלו ארצה, ואילו הוא שואף לכך, שיהודים ישיגו את הרוב בארץ. למעשה יכול כמובן 'רבים' להיות זהותי עם 'רוב', אבל הקשר אינו הגיוני-הכרתי, שהרי אפשר אפילו לדמות מצב שבו יהא 'רוב' בלי להיות רבים. בניגוד לבן-גוריון אין בעינינו עיקר הרוב בבחינה זו, אלא דווקא 'רבים': לא כמות יחסית, כלומר ביחס לכמויות אחרות, אלא כמות מוחלטת. 'רבים' הריהו מושג של עצם מציאות החיים, ואילו 'רוב' הוא מושג פוליטי בלבד. הוא אומר לנו בעצם, בתחום הזיקות שבין אומות, כי בשעות של הכרעה זו מונחת בידי עם הרוב, שיש ביכולתו לחתוך את גורלו של עם המיעוט. ולא זו היא מטרת שאיפתנו. כשם שאיננו רוצים, שיינתן ביד השכנים לחתוך את גורלנו, כן איננו רוצים, שיינתן בידנו לחתוך את גורלם. ...

כלום מן ההכרח הוא, שחיי שני עמים בכפיפה אחת יהיו תלויים בחוג המושגים הפוליטי-בלבד של רוב ומיעוט? האם לא הגיעה השעה לנסות להעמידם על בסיס אחר? ושמא נקודה זו של העולם ומצבנו זה המיוחד יש בהם מן הנסיבה להתחיל בניסיון זה? אמנם קשה הוא, קשה עד מאד, העזה גדולה היא, ולשמה יש צורך במחשבה אמיצה, בת חורין, מחשבה המבקשת למטרות חדשות דרכים חדשים. אבל מי שמכיר את כל מציאות מצבנו כולה יודע שאין לנו ברירה; כאן בלבד, אם באיזה מקום שהוא, מצויה דרך אמיתית, כל השאר אינו אלא מראית עין. ייתכן שהתוכניות למדינה דו-לאומית שעד כאן בלתי שלמות הן; אם כן עלינו לתקנן. לא תכנית זו או זו עיקר, אלא הכיוון שבו מחפשים דרך, ורצינות החיפוש ומרצו. "

( תעודה ויעוד , 'רוב או רבים' (1944), ב' , 334 - 335)

"כאשר חידשנו לאחר מלחמת העולם את עבודת התיישבותנו בארץ ישראל בצורות חדשות ובממדים אחרים "תחת חסותה" של ממלכת בריטניה, היו אך מעטים בקרבנו - והם אלה, שהיום "הפטריוטים" שלנו מאשימים אותם, שבוגדים הם בעניין הלאומי - אשר ראו מראש, כי "חסות" זאת עתידה לחייב רק אותנו התחייבות ממשית על כל הכרוך בה: בלתי נמנע היה, כי ילעיזו עלינו, שאנו סוללי דרכו של אימפריאליזם, ושעל ראשנו תחול האיבה המכוונת נגדו, וכמו בכל מקום נהיה אף כאן השעיר לעזאזל; ואילו "ממשלת החסות" אינה חייבת לנו יותר משחייב משחק בקלפים לקלף שבידו, שאין עליו כי אם לגלותו בשעת הכושר לפי צורך משחקו. כל עוד קיים במדיניות המזרח הבריטית הכלל: "הפרד ומשול", הרי אנו, בגלל עמדתנו, עמדה של זרות וריחוק לגבי הערבים, האובייקט המתאים למדיניות כזו; שהרי מאז נתפתחה מחמת התגברותה של הלאמת עמי המזרח שיטה חדשה מרחיקה ראות, שיטת ההתחשבות הרצינית עם גורמי השלטון הלאומי שבעתיד והמשא ומתן עמהם, התחילו מזלזלים בזכויותינו כליל."

( תעודה ויעוד , 'הבית הלאומי ומדיניות לאומית בארץ ישראל' (1923); ב' , 313)

מפגש שלישי- הציונות וערביי ארץ ישראל

בניסיון להבין את שורשי הסכסוך הנמשך עד ימינו חקרנו בגישותיהם של ההוגים הראשונים בהתייחסם לערביי הארץ 

אהרן דוד גורדון

אהרן דוד אורייביץ (בן אורי) גורדון נולד ב-9 ביוני 1856 בכפר טרויאנוב שבאוקראינה למשפחת מתנגדים מיוחסת מוילנה. הוריו שמרו מצוות באדיקות, אך היו רחוקים מקנאות דתית. הוא גדל כבן יחיד לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם ולכן טופל בשפע ובפינוק. הוא רכש לעצמו ידע תורני, השכלה רחבה וידיעת שפות. בגיל צעיר התחתן עם בת דודו ועבר עמה לאובודובקה. לזוג נולדו שבעה ילדים, מהם שרדו שניים. לאחר שנתיים בעיירה קיבל משרה באחוזה חקלאית, שבה עבד לפנים אביו. גורדון עבד באחוזה כפקיד ואיש מנהלה במשך עשרים ושלוש שנה עד אשר פג תוקפו של חוזה החכירה. שנה מאוחר יותר, בשנת 1904, עלה א"ד גורדון ארצה, בגיל 47. הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים עד אשר הצטרפו אליו אשתו ובתו יעל.

גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש ולא עסק בעבודה פיזית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העדירה. גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה בפתח תקוה, אחר כך התגורר בראשון לציון (שם נפטרה אשתו), ולאחר מכן השתקע בגליל, שם חי עשר שנים עד למותו. גורדון עמל בעבודה קשה ביום ובכתיבה ספרותית הגותית בלילה, וחי חיי פשטות וצנע. אף שהיה ציר בקונגרס הציוני ה-11, מיעט לעסוק בפעילות מפלגתית מתוך אידיאל. הוא היווה מודל להגשמה אישית וחלוציות, ירד אל העם ונשאר אתו באשר היה. טעם את סבל הפועלים מקרוב, חלה בקדחת, וסבל מהעוני, מהאבטלה ומרעות חולות אחרות. משם השפיע את השפעתו, תוך שהוא משמש אב רוחני של הפועלים, שפנו אליו בעצות ובבקשות.

א"ד גורדון הושפע מאוד מחכמת היהדות: מן המדרש, ההלכה והאגדה, ובפרט מרעיונות החסידות והקבלה. לצד השפעות אלה, מתכתבת הגותו עם רעיונות משל הסופר וההוגה הרוסי לב טולסטוי, כגון תורת העבודה והפשטות, וכן עם רעיונות רבים מהגותו של פרידריך ניטשה. גורדון נחשף לספרות העברית ולציונות בגיל מתקדם. לשיטתו, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית הינם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבעם היהודי. לאור זאת, הוא ביקש לחבר את בני העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון הווייתו. לדעתו, העשייה והחוויה (מילה שהוא חידש) הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה, שבהם מקור החזון, השירה ורוח הקודש. הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ ותיתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באמרה: "ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם". גורדון ציפה כי ייווצר בארץ דור של אנשים אידיאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו ואיש לאחיו; אך בסוף ימיו, אף שהיה אדם חברותי, העדיף להסתגר בתוך עצמו ולהתבודד עם הטבע, מאוכזב מטבעו האנושי של האדם ומנטייתו לתככנות, לאינטרסנטיות ולקטנוניות. הוא היה איש מאמין ודתי רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום מצוות לא תעשה, במוצאו בעשייה וביצירה מתוך התכוונות חלופה למנהגי הדת שהתאבנו. הוא נפטר בדגניה א' ב-22 בפברואר 1922, בגיל 67, מגידול סרטני שפשה בגרונו.

עבודתנו מעתה

זכותנו על הארץ ויחסנו אל הערבים

(תרע"ט    1918)

"התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו הם, כמובן, הארץ והעבודה. אולם, אם עד עתה, עד לפני המלחמה, היה עלינו רק לקנות זכות על האדמה בכוח העבודה, הנה עתה, עם המצב החדש, עלינו לברר עוד לעצמנו (וגם לאחרים) את זכותנו הלאומית על הארץ ואת מצבנו המדיני בתור עם הארץ.

רגילה עתה המימרה, כי אין זכות על ארץ נקנית אלא בדם. זהו אחד הסופיזמנים, שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות, – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שעבוד זמני, כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה.  הרומאים, למשל, כבשו בדם ואש ארצות רבות, אבל הם משלו בהן רק כל זמן שהיה די כוח בידם להחזיק את המושכות, אולם משנפלו המושכות מידיהם, נשארו שוב הארצות בידי יושביהן ועובדיהן. או, למשל: פולין נכבשה בדם ואש מיד ליד, אבל נשארה בפועל בידי יושביה ועובדיה. ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה.  וכך נקנה או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו. יש לנו זכות היסטורית על הארץ, והזכות הזאת נשארה בידינו, כל זמן שכוח חיים ויצירה אחר לא קנה אותה קנין שלם.  ארצנו, שהיתה לפנים 'ארץ זבת חלב ודבש', בכל אופן מוכשרת לתרבות גבוהה, נשארה שוממה, עניה, שפלה מכל הארצות התרבותיות וגם ריקה (בערך). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו.  בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה גם הקריטריון ליחסנו אל הערבים מבחינה זו.  הערבים יושבים על האדמה, ואין אנחנו יכולים לקפח את זכותם ולדחות אותם. אבל גם הם אינם יכולים לקפח את זכותנו על האדמה, שאנחנו יושבים עליה ועובדים אותה. אמנם אנחנו המיעוט, אבל אותה האדמה שקנינו בעבודתנו העצמית, היא שלנו, ואין שום רוב שבעולם יכול לקפח את זכותנו עליה, לקחת מידינו מה שרכשנו בכוח העבודה והיצירה שלנו.  השאלה היא בדבר ההתפשטות: למי יש יותר זכות להתפשט על האדמה, שעוד לא נקנתה בעבודה ויצירה.  אבל בזה לא הכמות עיקר, כי אם האיכות: כוח החיים והגידול – בדומה למה שיש לראות בממלכת הצמח, – כוח העבודה והיצירה וגם הכוח של מסירות נפש, מי שיעבוד יותר, ייצר יותר, יתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ.  פה יש התחרות בשלום. ואת הזכות על ההתחרות הזאת בשלום נותנת לנו ביחוד זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה, יש באמת לצרף אלינו את כל עם ישראל בכל ארצות פיזוריו.  הזכות הזאת על ההתחרות בשלום, על ההתפשטות בארץ, היא לא רק זכות הקיבוץ הקטן היושב פה, כי אם זכותו של עם בן שנים עשר מיליון נפש.

פה יש להעיר על טענה אחת נראית כצודקת, הנטענת בפנים של יראת שמים גם בקרבנו. אומרים, כי אנחנו, בבואנו להתיישב פה, גוזלים את הערבים, שהם בפועל אדוני הארץ, שהם כבשו אותה לא מידינו. אולם מה זאת אומרת: אדוני הארץ? אם לחשוב לאדון הארץ את העם, שהשלטון המדיני בידו, הרי אין הערבים אדוני הארץ מכבר, כי קודם היתה הארץ בידי התורכים ועכשיו – בידי האנגלים.  נמצא, כי מלבד זכות הישיבה והעבודה אין לערבים גם הם אלא זכות היסטורית על הארץ, ממש כמונו, אלא שזכותנו ההיסטורית היא בלי ספק יותר גדולה.  נמצא, כי גם אנחנו לוקחים את הארץ לא מידם.  ואם לזכות הישיבה, שהם יושבים בארץ ועובדים אותה, – הרי גם אנחנו יושבים בארץ ועובדים אותה, ההבדל בינינו ובין הערבים הוא איפוא במובן זה הבדל כמותי ולא הבדל איכותי, לא הבדל בכוח הזכות הזאת.

אולם לעומת זה צריכים אנחנו להיות זהירים מאוד ביחסנו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלי לנגוע בזכותם האנושית אף במשהו, לבלי לנשל את העובדים בפועל מאדמתם וכדומה, מוטב לנו, שהאדמה תעלה לנו פי שניים או שלושה או יותר מכפי שוויה, מוטב לנו לפייס את בעלי האדמה האמיתיים, את היושבים עליה ועובדים אותה – אם יש לנו צורך מיוחד באדמתם  – בכל מיני פיוסים, העולים בקושי גדול ובעמל רב, כמו להמציא להם אדמה במקום אחר וכדומה, מאשר לנגוע נגיעה כל שהיא בזכותם.  בשבילנו אין קצב למחיר האדמה; כמה שהיא תעלה, היא שווה לנו.  בכלל החובה עלינו לקבוע יחסים אנושיים אל הערבים, ולא להתייחס אליהם על פי צדדיהם השליליים בלבד, כמו שהאנטישמיים מתייחסים אלינו על פי צדדינו השליליים אנו.  מובן, כי לא פה המקום ולא בידי היכולת לברר, איך לסדר את הדבר, – אני רק מציין, כי הדבר דורש

סידור ועיון גדול ועמל רב.  אולי יש לייסד לצורך זה ועד מיוחדת מאנשים ראויים לכך בכל המובנים, שתפקידה יהיה לסדר את כל הענינים והיחסים שבין היהודים והערבים.  היחסים צריכים להיות תמיד, בכל האופנים, אנושיים, אפילו אם היחסים מצד שני אינם רצויים ביותר.  ילמדו הם מאתנו, ולא אנחנו מהם.  על כל זה היה כדאי מאוד לדון באספותינו, הרבה יותר כדאי מאשר לעסוק בפוליטיקה.  הדבר הזה נוגע לנו בלי אמצעי, נוגע בכל אופן לא פחות מאשר האינטרנציונל וכדומה.  פה לפנינו, מצד אחד, ענינים ממשיים, מדיניים וחברותיים, ומצד שני, פה לפנינו הלכה גדולה, יותר מזה – מומנט של חיים גדול, פה לפנינו השיעור הראשון והתרגיל הראשון, אי-האמצעי בחיי אחווה בין עם לעם.  אולם העיקר הוא גם פה שוב החיים ואנחנו, כל אחד מאתנו, בעצמנו.  אם אנחנו נשאף להיות יותר אנושיים, יותר חיים, נמצא את היחס הנכון אל האדם ואל העמים בכלל ואל הערבים בפרט.

כל זה – מצד אחד, מצד זכותנו המדינית – בעיקר מצדה הרשמי, המשפטי – על הארץ עם כל המתייחס לזה.  אולם הארץ בתור בסיס לחיים ויצירה באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, אין עליה זכות אחרת ואין קנין אחר תופס בה מלבד הזכות וכוח הקנין של העבודה, שאנחנו עומדים עליה מתחילת בואנו הנה (מובן, כי בחיים הלאומיים יש מקום לעבודות גם לא-גופניות, אלא שהחיים יבררו, איזו מהן נחוצות ובאיזו מידה, מה תהיה צורתן ומה תנאי פעולתן), אלא שמעתה התבלט ביחוד כוחה של העבודה בתור כוח קנין מדיני ביחוד מצדו המוסרי והחיוני, כמו שראינו, כי הארץ היא בפועל תמיד קניין מדיני של העובדים אותה, אפילו בשעה שהעם משולל חירותו המדינית.  מעתה יש לנו 'ציווי מוחלט' אוביקטיבי, ממשי, מדיני: לעבוד. ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו, ואם לא, – לא יועילו כל 'בתים לאומיים' וכל 'דם ואש'.

מצד זה מעמידים לנו שני התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו: הארץ והעבודה – שתי תביעות עיקריות, מקבילות להם, לשני התנאים העיקריים."

זאב ז'בוטינסקי

זאב ולדימיר ז'בוטינסקי (1880 - 1940), מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם ונואם מפורסם. נולד באודסה שברוסיה (היום אוקראינה) בי"ב בחשוון תרמ"א. קיבל השכלה ליברלית על-פי מסורת האמנציפציה, עם תוכן יהודי פורמאלי מועט. בגיל ‎‎18 יצא ללמוד משפטים באיטליה ובשווייץ, ושימש כתב של עיתונים רוסיים ידועים. רשימותיו - שעל חלקן חתם בשם העט "אלטלנה" - הקנו לו שם של אחד העיתונאים המזהירים בשפה הרוסית.

לאחר הטבח ביהודי קישינייב בשנת ‎‎1903, ובמהלך גל הפוגרומים שבאו בעקבותיו, התמסר ז'בוטינסקי לעבודה ציונית ונאבק על זכויות המיעוט היהודי ברוסיה. הוא נרתם לפעילות ציונית ואף נבחר ציר לקונגרס הציוני השישי ופעל למען תחיית השפה  והתרבות העברית ברוסיה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת ‎‎1914, יצא לחזיתות הלחימה ככתב צבאי. באלכסנדריה שבמצרים הוא נפגש עם יוסף טרומפלדור והחל לפעול להקמת גדודים עבריים במסגרת הצבא הבריטי. באוגוסט ‎‎1917 קם הגדוד העברי הראשון, ובו שירת ז'בוטינסקי בדרגת סגן. הוא השתתף בקרב על מעברות הירדן ובכיבוש העיירה א-סאלט מידי הטורקים.

בפסח של שנת ‎‎1920 הנהיג ז'בוטינסקי את ההגנה על ירושלים מפני הפורעים הערבים. הוא נעצר בידי הבריטים ונדון ל-‎‎15 שנות מאסר עם עבודת פרך בכלא עכו, אך הוא קיבל חנינה ושוחרר. בשנת ‎‎1921 היה ז'בוטינסקי לחבר ההנהלה הציונית, והיה ממייסדי קרן היסוד. כעבור שנתיים התפטר במחאה על מדיניותו של חיים וייצמן, שלדעתו לא קידמה את הציונות  המדינית. בשנת ‎‎1923 ייסד בלטביה, את תנועת הנוער בית"ר ועמד בראשה. בשנת ‎‎1925 הקים את "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (הצה"ר), והיה לדובר העיקרי של האופוזיציה בקונגרס הציוני.

בשנת ‎‎1933 הקדיש ז'בוטינסקי את זמנו להזמת ההאשמה כי חברי תנועתו רצחו את ארלוזורוב, ובשנת ‎‎1934 חתם בלונדון עם דוד בן-גוריון על שלושה הסכמים בניסיון לפוגג את האיבה שהתעצמה בין ימין ושמאל ביישוב ובתפוצות, אולם כל ההסכמים האלה נדחו במשאל של חברי ההסתדרות. בשנת ‎‎1935 פרש ז'בוטינסקי, עם תנועתו, מההסתדרות הציונית, לאחר שנדחתה תביעתו להכריז כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה יהודית, והקים את "ההסתדרות הציונית החדשה" (הצ"ח).

בשנת ‎‎1937 קיבל ז'בוטינסקי את הפיקוד העליון על האצ"ל, כזרוע הצבאית של הצה"ר. באותה שנה הביע התנגדות עקרונית לתוכנית החלוקה, שהציעה ועדת-פיל, תוכנית שההנהגה הציונית הרשמית הסכימה לדון בה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פעל בבריטניה ובארה"ב להקמת צבא יהודי שיילחם נגד גרמניה לצד בעלות הברית. ז'בוטינסקי נפטר בשנת ‎‎1940 מהתקף לב.

השאלה הערבית – בלי דרמטיות

(1940)

"הפיכתה של ארץ-ישראל (למדינה יהודית) יכולה להתגשם במלואה בלי לנשל את ערביי ארץ-ישראל. כל ההצהרות הנפוצות בניגוד לכך אינן נכונות בהחלט. טריטוריה, המשתרעת על פני למעלה מ- 100,000 קילומטרים מרובעים, והמאוכלסת לפי הצפיפות הממוצעת של צרפת (78 תושבים לכל קילומטר מרובע), מסוגלת להכיל כ- 8 מיליון תושבים; לפי הצפיפות של שוויץ (104) למעלה מ- 10 מיליונים; לפי הצפיפות של גרמניה או איטליה (140) - כ- 14 מיליון. היא מכילה היום, אם נימנה בכלל תושביה את הערבים, היהודים והעבר-ירדנים, קצת למעלה ממיליון וחצי נפש. נשאר עוד מקום פנוי בארץ-ישראל כדי לקלוט את רוב תושבי הגטו של אירופה המזרחית-מרכזית - את רובן של חמשת מיליוני הנפשות - בלי להתקרב אפילו לצפיפות המתונה של צרפת. אלא אם כן יעדיפו הערבים מרצונם לצאת את הארץ - אין להם כל צורך להגר....

שוויון אזרחי

1)     עקרון שיווי הזכויות בשביל כל האזרחים מכל הגזעים, האמונות, הלשונות או המעמדות יונהג בלי כל הגבלה, בכל המגזרים של חיי הציבור במדינה, בתנאי שלא ייעשה דבר העלול להפריע לכל יהודי מארץ זרה לשוב למולדתו – אל ארץ-ישראל – ולהיפך על ידי כך באורח אוטומטי לאזרח ארץ-ישראלי.

2)     בכל קבינט, שבו ישמש יהודי במשרת ראש-ממשלה, תוצע משרת סגן ראש-הממשלה לערבי, וכן להיפך.

3)     השתתפות פרופורציונאלית של יהודים וערבים הן בחובות והן בטובות-ההנאה של המדינה – כלל זה יחול על בחירות לפרלמנט על השירות האזרחי והצבאי ועל המענקים התקציביים.

4)     הכלל הזה יחול על עיריות או מועצות מקומיות מעורבות.

לשונות

1)     הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקפן החוקי.

2)     שום חוק מדינה, או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר-כסף, או בול של המדינה; שום פרסום או רישום שהופקו על חשבון המדינה, לא יהיו בעלי תוקף, אלא אם כן יוצאו באורח זהה הן בעברית והן בערבית.

3)     השימוש בעברית ובערבית יהיה בעל תוקף חוקי שווה בפרלמנט, בבתי המשפט, בבתי-הספר, ובאופן כללי – בכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בית-ספר מכל דרגה שהיא.

4)     כל משרדי המדינה יענו לכל פונה, בעל-פה ובכתב, בלשון פנייתו, בין בעברית ובין בערבית.

... ארץ ישראל משני עברי הירדן - שטחה מספיק בשביל מיליון הערבים, בשביל עוד מיליון של צאצאיהם. בשביל כמה מיליוני יהודים - ובשביל השלום; והשלום יהיה רב ושופע כמידתו גם באירופה."

חיים ארלוזורוב

חיים (ויקטור) ארלוזורוב (1899 - 1933), מדינאי, היה מראשי תנועת העבודה בתקופת טרום המדינה וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא נולד בשנת 1899 ברומני שבאוקראינה כנצר לשושלת מפורסמת של רבנים. לאחר הפוגרומים של שנת 1905 עברה משפחתו לגרמניה. בנעוריו נחשף לתנועה הציונית וכבר בגיל צעיר היה לאחד מראשיה של מפלגת הפועל הצעיר בגרמניה. ארלוזורוב למד כלכלה באוניברסיטת ברלין, ובשנת 1924 קיבל תואר דוקטור. הוא ביקר בארץ ישראל בשנת 1922, ועלה לארץ בשנת 1924 על מנת להשתקע בה.

לאחר עלייתו השתלב ארלוזורוב בהנהגת מפלגת הפועל הצעיר הארצישראלית. הוא היה היחיד מבין צעירי העלייה השלישית שהבקיע את שורות עסקני העלייה השנייה, שהיו מבוגרים ממנו בעשור ויותר, והגיע לעמדת הנהגה. הוא בלט באישיותו החזקה, בגרותו המדינית, כושר ביטויו והשכלתו העברית, הרוסית והגרמנית. בשנת 1928 יצא בשליחות קרן היסוד לארצות הברית.

ארלוזורוב היה מהמתנגדים הבולטים לרעיון האיחוד בין שתי מפלגות הפועלים הארצישראליות המרכזיות בישוב, אחדות העבודה והפועל הצעיר, אך עם הקמת "מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י) בשנת 1930, היה ארלוזורוב לאחד ממנהיגיה. בקונגרס הציוני ה-17 ב-1931 נבחר לחבר הנהלת הסוכנות היהודית ולראש המחלקה המדינית של הסוכנות.

ארלוזורוב היה מקורב לד"ר חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית, קשר קשרים טובים עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ, ושיפר את היחסים בין שלטונות המנדט ובין היישוב. הוא כתב מאמרים ששיקפו את עמדתו המתונה בדבר הצורך בשיתוף פעולה עם העם הערבי בארץ ישראל. בתחילה האמין כי שלטונות המנדט יסייעו להגשמת הרעיון הציוני אך התאכזב מהמדיניות הבריטית, והגיע למסקנה כי יש להגשים את הקמת המדינה בכוחו העצמי של היישוב, ואפילו במחיר התנגשות עם שלטונות המנדט.

עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, החל ארלוזורוב לעסוק בהעלאת יהודי גרמניה, ובארגון מנגנון בשם "העברה", שנועד להציל את רכוש יהודי גרמניה ולהביאו לארץ ישראל. באותה שנה יצא לברלין כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם הממשלה הגרמנית בעניין יהודי גרמניה ורכושם. תוך כדי מסעו לגרמניה, התנהל בארץ, כנגדו וכנגד תכניותיו, מסע בעיתון "חזית העם" הרוויזיוניסטי, שהיה בטאונו של האגף הקיצוני והרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית.

ביום ו', 16 ביוני 1933, יצאו ארלוזורוב ורעייתו סימה לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון הירקון. בהתקרבם לשפך הירקון הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם. לאחר מעקב ודין ודברים קצר שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. הוא נפצע מקליע אחד בבטנו ומת כתוצאה מ"חוסר-דם חריף" כעבור שלוש שעות.

היסוד הכלכלי של הפרובלמה הערבית

(1930)

"ראוי שנקנה לעצמנו מושג-אמת על מהות הכוחות המתנגדים לציונות שאנו רגילים לקרוא להם: "העם הערבי" או "הישוב הערבי". לשם כך עלינו לנתח ניתוח הגיוני את הקבוצות השונות ואת יחסיהן ההדדיים ויחסיהן לחברה הפיאודלית, שבתוכה הן חיות: בעלי האחוזות הגדולות, השיכים הכפריים, כהני הדת למיניהם, אנשי המקצועות החופשיים (עורכי דין, רופאים פקידים, וכו') הבדווים, פועלי הכפר והעיר, החוכרים הזעירים ובעלי העדרים...

גם לפלח הערבי, לבעלי האחוזות הקטנות ולפועלים הכפריים – לא הביאה ההתישבות היהודית אלא תועלת וטובה. כפרים ערביים ישנים, שתושביהם עבדו במטעים היהודים שבסביבתם, הושפעו בעקיפין מהישובים המודרניים וסגלו להם דרכי עבוד חדשות ופתחו ענפים חדשים במשק. החקלאות המודרנית קלטה את הפועל החקלאי העונתי, דבר שנתן לו אפשרות להוסיף על הכנסתו הדלה מחלקת אדמתו את השכר שהוא משתכר במטעי היהודים. אלה הפלחים העוסקים בגידול ירקות, פירות, עופות – מצאו בשכונות היהודיות ובמרכזי הישוב הגדולים שוק גדול בעל כוח קניה חשוב לתוצרתם. הרחבת השוק איפשרה להם להרחיב את משקיהם ולגוונם. כמה מוסדות אשראי יהודיים החלו לשתף חקלאים ערבים ומועצות כפריות בקבלת אשראי...

תוצאת הפוליטיקה הקרקעית היהודית, במידה שהיא נוגעת בפלחים, ניתנת איפוא לסכום במלים אלו: חלוקת הקרקע, הבאה בעקב רכישת הקרקע הדרושה להתיישבות היהודית, גוררת אחריה רכוז הפלחים הערבים על חלקות קטנות יותר. היא נותנת לפלח את האמצעים הנחוצים כדי לעבד יחידה קרקעית קטנה יותר לפי שיטות משובחות של חקלאות אינטנסיבית יותר. דבר זה פירושו, מצד אחד, מודרניזציה של החקלאות הערבית ועלית רמת החיים והתרבות, ומצד שני – מסירת הקרקע העודפת והשוממה לרשות עבודת הבנין העברית. ויש עוד לזכור, כי העברת הפלחים –החוכרים ממקום למקום, במקרים מסוימים של רכישת קרקעות, נהוגה היתה גם במשטר הקודם, שכן האפנדים היו נוקטים שיטה זו מאימת ההשתקעות וזכות החזקה. כך היו נוהגים בכל שנתים, ומבלי לשלם כל פצויים שישמשו הון השקעה.

ראיה לכזבונן של האשמות הנטפלות על הפוליטיקה הקרקעית היהודית – יכולה לשמש העובדה, שהגירת הערבים מא"י, בהשואה לימים שלפני המלחמה ובהשואה לארצות השכנות, נעשתה מעטה ואטית לפי הערך. אם נתבונן היטב נראה, שמספר הערבים שעלו לארץ-ישראל במשך התקופה לאחרי המלחמה – לפי הדין וחשבון של הקונסול האמריקאי בירושלים – מספר המהגרים מהמוטסריפיה ירושלים בלבד לשלושת אלפים איש, ומהם היו יותר מ-2000 לא-יהודים. במשך השנים 1928-1922 הגרו מא"י 10,254 לא-יהודים, בחשבון ממוצע 1,500 לשנה, היינו 2 אחוזים מהישוב הבלתי-יהודי. אחוז זה הוא קטן הרבה יותר מאשר אחוז המהגרים הערבים שהגרו במשך אותה השנה מהישובים הערביים השכנים. במשך השנים 1926-1925, שבנוגע להן מצויים מספרים, הגיעה הגירה מסוריה ומהלבנון ל-27,000 בחשבון ממוצע 13,000 לשנה, היינו 4,5 אחוז מכל האוכלוסים....

 מתוך כל זה אנו רואים, שלהמוני הערבים בארץ-ישראל לא נגרמו כל הפסדים לרגלי העליה וההתישבות היהודית, אלא, להיפך, הם נהנו מהן במידה מרובה. כפי שראינו לעיל – לא נושלו החקלאים הערבים מאדמתם, ולא עוד אלא שמצאו שוק גדול יותר למכירת תוצרתם.

ואשר לפועלים הערבים, הרי עם זרם העליה היהודית והתרחבות החרושת, – פרי יצירתם של ההון והאיניציאטיבה היהודית – הוגדלו בהרבה אפשרויותיהם לעבודה; ומלבד זה עלתה רמת חייהם לרגלי הבקוש המוגדל לפועלים ולרגלי דוגמת הארגון והרמה הגבוהה יותר שנקבעה על-ידי העולים החדשים. אין להתפלא איפוא שבתנאים אלה רפתה והלכה בדרך כלל התנגדותם של ההמונים הערבים להתיישבות היהודית, וזו התחילה מראה גם סימנים של אפיסת כוחות גמורה. כאמצעי היחידי לעורר תסיסה, שכוונתה למנוע בעד התפתחות יחסי גומלין והבנה בין הערבים והיהודים – נשארה רק דרך של הפחת הקנאות הדתית מסביב לשאלת הכותל המערבי.

ברם, חשוב, לדעתי, להבדיל ולהפריד בין אנליזה מופשטת ובין תכנית לפעולה מדינית תכופה. הסכם ערבי-יהודי בארץ-ישראל הוא בעל ערך חיוני לגבי מפעלנו. ויש לפלס אליו נתיב מבלי לשים לב אם הנוסחאות שלנו הולמות את האופי הסוציאלי של התנועה הערבית הפוליטית. אולם מחוץ לצרכים התכופים של הרגע – מתברר והולך ערכה של חקירת הכוחות הסוציאליים הפועלים בקרב ערבי ארץ-ישראל. רק לאור בדיקה כזאת נוכל לנקוט מדיניות בעלת ערך ונדע למצוא את הפתרון המוחלט מבחינת היחסים שבין הערבים והיהודים בארץ-ישראל."