עם-אדם
נא ום הפתיחה ועידת היסוד של התא חדות 'הפועל הצעיר' ו'צעירי ציון', פרא ג ניסן תר"פ- 1920.
בא נו לא רץ-ישרא ל להחיות א ת העם וא ת הא רץ. א בל העיקר הוא העם. תחיית העם קודמת לגא ולת הא רץ. א נחנו מעמידים א ת הכל על העם. לא בכוחות מבחוץ ולא בחסדם של א חרים ניוושע. חסד לא ומים חטא ת. עם א ינו צריך לקבל א ת תחייתו וא ת גא ולתו לא בחסד ולא בצדקה. כוחו בו בעצמו. א נחנו בא נו לא רץ-ישרא ל לפני כל חסדים, לפני שש-עשרה שנה, בעוד לא היו לנו שום מחשבה ושום חלום על הצהרות, בטוחים בכוחות עצמנו, בכוח העם. וגם היום העיקר הוא כוח עצמנו, כוח העם, רצון העם, מרצו ומסירות נפשו של העם. א רץ-ישרא ל היא א רץ העם, והוא צריך להחיותה ולחדש א ת זכותו עליה בעבודה, ביצירה, בחיים.
עם של תגרנים, חנוונים ומתווכים, צריכים א נחנו להפוך לעם חי, עובד ויוצר. ומה א נחנו עושים? מה עושים כל הבא ים לעשות? הכל, רק לא זא ת, לא עבודת התחייה הא מיתית, לא העבודה לחדש א ת העם. יש בנו כל מיני עסקנים ציונים, עושים ומְעַשים, יש בנו כל מיני מפלגות וכתות, הבא ות להביא גא ולה לא נושא ליסטים – א .ל.] , א בל א ת העיקר, א ת עצמנו, א ת העבודה, שעלינו לעבוד בעצם עצמותנו, א ת העבודה של מהפכה בנפש כל א חד מא תנו ובנפש העם ובחיי העם, א נחנו שוכחים א ו א יננו רוא ים. א ין רוא ים, כי תשובתנו לתחייה היא יצירה חדשה, יצירה שלא היתה עוד לעולמים, יצירת א דם חדש על ידי יצירת חיים חדשים, יצירת עם חדש. עם-א דם א נחנו בא ים לברוא .
בבטחה גמורה א ני א ומר, כי החיים הקיבוציים הא נושא ו, כמו שקורא ים להם היום, החיים הסוציא ליים, לקויים, והא דם היחיד א ינו מוצא א ת דרכו הנכונה בחיים בעיקר מפני שהעם, יוצר החיים הקיבוציים, לקוּי. א ין לי צורך להרחיק עדותי: המלחמה לימדה א ותנו זא ת למדי. רוא ים א נחנו, כי הא דם היחיד, כמה שהוא רחוק משלמוּת, יש בו בכל זא ת הרגשת א י-שלמותו וכמיהה נפשית כמוסה לשלמוּת, לטוב, לא ור, א שר במידה ידועה היא גם לובשת צורה של שא יפה חיה, הבא ה לידי ביטוי בצורת תנועות וזרמים שונים. ובכל א ופן גם בחטא ו, א ם בשוגג א ם במזיד, לשא יפות הא נושא , הא דם היחיד, מוצא במידה ידועה צורך להצדיק א ת עצמו בא יזה שא ופן שהוא . א ולם העם בתור א ישיות קיבוצית הרי הוא חיה טורפת א כזרייה ושפלה מא ין כמוה בקרב כל החיות הטורפות. לעם בתור עם לא רק מותר לטרוף, לרצוח, לגזול, לגנוב, לשקר, לזייף, לטמא , לעשות כל מיני כיעור ותועבה, כי א ם גם כל זה נחשב לו לשבח, לגבורה, לדבר שכדא י לו לא דם לתת א ת נפשו עליו. ובדבר הזה, כמו שרא ינו במלחמה, שוווי כל המעמדות, המפלגות והכתות. כל הא ידיא לים וכל השא יפות הא נושא ת, בפני הא נוכיות הגסה של העם. ומה הוא העם מבחינה זו, א ם לא הא ישיות הקיבוצית, א ם לא יוצר החיים הקיבוציים? וא יך יוכלו החיים הקיבוציים במצב כזה להיות א נושא פילו א ם הם יעמדו על סדר סוציא לי היותר צודק?
כללו של דבר: בא ין עם-א דם א ין א דם-א דם, א ין יחיד-א דם; ומי כמונו, בני ישרא ל, צריך לעמוד על זה? א נחנו הודענו רא שונה כי הא דם נברא בצלם א להים, א נחנו צריכים ללכת הלא ה ולא מור: העם צריך להיברא בצלם א להים. ולא מפני שא נחנו טובים מא חרים, כי א ם מפני שא נחנו נשא נו וסבלנו א ת כל מה שתובע א ת זה על כתפינו. במחיר ייסורינו , שא ין דוגמתם בעולם, קנינו א ת הזכות להיות הרא שונים ביצירה הזא ת, ובכוח ייסורינו נמצא א ת הכוח ליצירה הזא ת. מכל מיני א שפה עושים גז מא יר, – וא נחנו מכל מיני פורענויות וייסורי גיהינום עשינו א ור גנוז, וא ותו נביא לידי גילוי ביצירת עם-א דם, עם בצלם א להים.
כך היא התביעה. בכל א גדותינו, בכל ספרותנו העתיקה, מדובר על הא ור הגנוז, הוא ישנו. לולא הוא לא היינו מתקיימים קרוב לא לפיים שנה בתוך ייסורי הגיהינום של הגלות. א בל כשא נחנו בא ים להוציא ו מנרתיקו, הוא כא ילו מתמזמז בידינו, מתפרט לפרוטות, לקטנות, א ו מתחלף למטבעות מזהירות משל א חרים, לא ידיא לים מחייהם של א חרים, ובכל א ופן מתחלף...
יסודות לתקנות למושב עובדים
[לבקשת מייסדי נהלל 1921] -א הרון דוד
בכדי שהתקנות תהיינה יותר ברורות, יותר מוּא רות בא ור ההכרה הפנימית ויותר קרובות א ל הלב לקיימן, צריך להא יר א ת יסודן בשא יפות העליונות של הרוח הא נושא לא רק בסידור ענייניהן הציבוריים, החיצוניים והפנימיים, כי א ם גם ובעיקר ביסודן.., וברוחן.
צורות היישוב, כמו כל צורות החיים הקיימות, עומדות על הפרטיות המצומצמת והמגושמה, על הקניין הפרטי, הרכוש הפרטי, הא יניציא טיבה הפרטית, המרוכזת כולה בביצור צמצומו וחמריותו של הפרט, בביצור הקניין הפרטי והרכוש הפרטי, ומתוך כך – על המסחר ועל הכסף. מכא ן – הרדיפה א חרי העושר, עם השלטון של העושר והכבוד של העושר, בתור נותן-הטעם היותר נחמד והא ושר היותר גדול של החיים הא נושא יפה לחידוש החיים, צריכה לעמוד על יסודות א חרים, יותר א נושא חר וא ושר א חר לחיים, ובהם – ביסודות הא נוש
יסוד היסודות הם החיים הא נושא דם חי א ת כל עצמו, א ת כל עולמו בכל ספירותיו, התחתונות והעליונות כא חת, מתהום א רעא עד רום רקיעא . החיים הא נושא ה מהפעלה הדדית, חוזרת, של הפרט והכלל, של היחיד והציבור. הפרט והכלל, היחיד והציבור, משתתפים ביצירתם במידה שווה. מה שמבוקש פה היא א פוא לא הגברת כוח הכלל על חשבון הפרט עד לידי שעבוד הפרט לכלל, כי א ם התא מה עליונה, שלא תושג בטשטוש הא ישיות של הפרט ובהמעטת דמותה, כי א ם להפך, בהגברת כוחה, הכרתה העליונה וחירותה העליונה של הא ישיות הפרטית. הא ישיות הפרטית לא צריכה להפסיד, כי א ם להרוויח. הצרה היא לא בפרטיות, כי א ם בצמצומה. הפרטיות צריכה לקבל תוכן חדש, יותר רחב ויותר עמוק, א נושא יניציא טיבה הפרטית א ינה בטלה, כי א ם מתעלה, מתרכזת בעניינים מא ותו העולם הרחב, שמתפשטת עליהם הא ישיות, השוא פת לחיים א נושא ים. הציבוריות א ינה מבטלת א ת הא ישיות וא ינה ממעטת א ת דמותה, כי א ם להפך, מרחיבה ומעמיקה א ותה. כל המבוקש בחיים החדשים הוא , שהם ייתנו לא ישיות הפרטית א ת הא פשרות להביא לידי גילוי א ת עצמותה העליונה, במידה שהיא תמזג א ת חייה בחיי הציבור עד לידי התמזגות בחיי העם, הא ישיות העליונה, ולא ישיות העליונה – במידה שהיא תמזג א ת חייה בחיי הא נוש
היסודות לתקנות המושב יכולים א פוא להיות מבוטא ים בא ופן כזה:
הא ישיות והמשפחתיות
היחסים בין חברי המושב צריכים להיות לא יחסים של צמצום, של מסחר ושל כסף, כי א ם יחסים של בני משפחה א חת, הבא ים לא רק לחיות ביחד, כי א ם גם למזג א ת חייהם בא ופן כזה, שכל יחיד יתעשר בחייו משפע החיים הממוזגים של הכלל. צריכה להיות חלוקת העבודה, למשל, צריכים להיות חקלא ים, בעלי-מלא כה, מורה, רופא וכדומה, א בל כל א חד במקצועו ירא ה א ת חייו, א ת טעם חייו וא ת תוכן חייו בזה, שהוא בעבודתו, בעצם יצירת חיי עצמו, יעזור ליצירת חיי המושב בכללו, ובמידה שהוא ירחיב, יעמיק, יעשיר א ת חיי עצמו, בה במידה הוא ירחיב, יעמיק, יעשיר א ת החיים הציבוריים של המושב בכללו. החקלא י שוא ף ליצירת המזון היותר מבריא א ת הגוף וא ת הנפש קודם כל, כמובן, לעצמו, למשפחתו ולחברי המושב. בזה, בשא פו להשבחת מיני הדגן והירקות וכדומה, יש לפניו כר נרחב לחידושים וליצירה. החייט דוא ג להלבשה נוחה לבריא ות ומתא ימה לתביעות היותר מעולות של החיים הא נושא י, הנגד, הרופא , המורה וכן הלא ה.
מתוך כך – מתוך העמדת התחדשות החיים על התחדשות הא ישיות והמשפחתיות בחיים הציבוריים – יוצא ת ממילא , בתור תוצא ה הגיונית ישרה, חירותה השלמה של הא שה וזכותה השלמה להשתתף בכל ענייני החיים הפרטיים והציבוריים... [הא שה היא ] א חד השותפים הרא שונים בניין המשפחה ובהקמת הדור הבא . .. בזה יפה כוחה של הא שה מכוח הא יש, .. היא א ֵם. .. היא עוד עד היום תלמידת הגבר, ורוא ה א ת דרך חיי הגבר בתור סמל ומופת לדרך חייה היא וא ת ערך זכויותיה בהיותן דומות לזכויות הגבר, בהיות לה הא פשרות להשתתף בכל מעשיו הציבוריים של הגבר. בזה יש לרא ות במידה ידועה א ת רוח הזמן, א ת השא יפה להכניס א ת רוח הציבוריות בחיי המשפחה תחת לשא וף להכניס א ת רוח המשפחתיות לתוך החיים הציבוריים. א ולם דווקא בכדי שהא שה תשחרר מתלמודו של הגבר, בכדי שתעמוד על הדבר, כי תלמודה א חר, דרך חייה, חוג פעולה, חובותיה וזכויותיה, א חרים, כי כל בניין עולמה א חר, כמו שכל בניין גופה ונפשה א חר, – ודווקא בכדי שתעמוד על כך מעצמה, מתוך החיים, מתוך נסיונה ומתוך כשלונותיה, צריך שלא לשלול ממנה א ת החירות השלמה וא ת זכותה להשתתף בכל ענייני החיים, הפרטיים והציבוריים.
...
זה צריך קודם כל להיות ברור. צריך שיהיה קודם כל ברור, כי העיקר פה הוא כיבוש עצמו ולא כיבוש א חרים, כיבוש סוּבּייקטיבי ולא כיבוּש א וֹבּייקטיבי. שום סדרים חדשים, שום צורות חיים חדשות, א ין בכוחם מצד עצמם להביא גא ולה לא דם, במקום שא ין די רצון, די מרץ ועבודה בלתי-פוסקת לכיבוש עצמו, א בל סדרים וצורות חיים רצויים עשויים להועיל, לעזור הרבה, במקום שא לה ישנם. ממילא יוצא , כי שום מלחמה, שום כיבוש חלק מהציבור א ת החלק השני, לא יביא ו גא ולה לא דם. כיבוש הא חרים משעבר, מטשטש א ת הא ישיות של הנכבש ומטמטם א ת הא ישיות של הכובש, בעוד א שר לכיבוש עצמו ועל ידיו להצלחת חיי הפרט והכלל נחוצים חירותה השלמה וגידולה התמידי של הא ישיות והבנה הדדית שלמה בין כל א ישי הציבור. 'וכל בניך לימודי ה'' צריכה להיות פה הסיסמה.
קצת עיון בהלכה פסוקה (הרהורים על הצבא )
...
הצבא הוא הכוח העיוור, הסטיכי, הבהמי, של העם, הא גרוף הקיבוצי כלפי חוץ, א בל גם כלפי פנים. מבחינת הנפשיות הלא ומית זהו שריד קדומים מא ותה התקופה, שהא וּמה, בדומה לחיה ולבהמה, לא ידעה להגדיר א ת עצמותה, לקבוע א ת יחסה על חברותיה, א ל יתר הא ומות, א לא בחביטות, בבעיטות, בנגיחות, בנשיכות. והשריד הזה עם כל חמודותיו חי וקיים עד היום, כא ילו בכדי להעיד, כי ככל א שר הא דם גדֵל, עולה, א ו בכל א ופן שוא ף לגדול, להיות א דם, – הא וּמה לא גדלה א ף כחוט-השערה והנֶהָ עד היום חיה טורפת. עד כי יש לך בני א דם, א שר בשא פם להשיג סוף-סוף נפשיות א נושא נושא ינם רוא ים דרך א חרת לפניהם א לא להחריב א ת הא ומה, להעבירה מן העולם ולעקור מלבם א ת הרגש הלא וּמי משרשו, מבלי להרגיש א פילו, כי א ת נפשם הם קובעים, כי א חד מיסודות עצמותם, א ם לא יסוד היסודות, הם הורסים, כי א ת צורתם הם מטשטשים בזה. זהו פרי חוסר ההתעמקות בהערכת ערכה של הא וּמה, יוצרת החיים הקיבוציים, בהערכת ערכה של הנשמה הקיבוצית, שיש לבקש לה תיקון, א בל א ין להמיתה מבלי להמית א ת החיים הא נושא ת הנשמה שבחיים הא נוש
...תפקידנו במלחמה היה תפקיד פסיבי, ולוּ לפחות היינו יודעים להישא ר נא מנים לתפקיד זה בתור עם, לוּ לפחות היינו נשא רים בתור עם נייטרליים עד הסוף – מחא ה חיה ושלמה, א ם כי פסיבית וא ילמת, למלחמה, לא גרוף, לשנא ה, לא כזריות, לשקר, לכל הכיעור שבמלחמה ובפוליטיקה, – ..לוּ היינו א נחנו נשא רים בתור עם לגמרי נייטרליים, נא מנים לדרישת נביא ינו הקדמונים...
את זה א תה רוא ה משני הצדדים. מצד א חד, כל המשמעת הצבא ית, כל סדר היחסים וכל סדר החיים של הצבא , א ינם בעצם א לא היפנוז א חד תמידי ובלתי-פוסק. א יש צבא משולל כל רצון, כל חופש, וא פילו בשמו א ינו נקרא , כי א ם בשם המספק, כא ילו הוא א ינו א דם בפני עצמו, כי א ם חלק מעדר גדול. ה'א ני' שלו בטל ומבוטל וא ינו א לא חלק מה'א ני' של העומד על גבו, והעומד על גבו בטל לגבי הגבוה ממנו, וכן הלא ה. ומצד שני, א תה רוא ה א ת זה בהתבוננך, כיצד התהווּ ברא שונה השלטון וההיפנוז של השלטון וכיצד התפתחו והיו למה שהם עכשיו...
כך הוא השלטון, וכך הוא ההיפנוז שלו, המשעבד א ת הרבים, א ת העם, א ת כוח העם, לקומץ של פרזיטים א ו, בא ופן היותר טוב, לקומץ מצדיקי הרבים ומזַכי הרבים, א שר מבחינת הטלת דעתם ורצונם על המרובים א ינם טובים הרבה מהא חרים. ובכוח מי? בכוח א ותו העם – בכוח הצבא .
כך הוא כלפי פנים, וכך הוא גם כלפי חוץ. לא העם הפשוט, העובד והיוצר, זקוק למלחמה, כי א ם השליטים למיניהם עם כל התלויים בהם, כל הפרזיטים למיניהם. ולא א היה, כמדומה, כרחוק מן הא מת, א ם א ומַר, כי בדרך כלל א ין בכוח מלחמה – מובן, כי לא במלחמת הגנה הכתוב מדבר – לשלם לעם העובד מה שהיא מחריבה בו. ומי עושה א ת המלחמה, א ם לא הצבא ? פרצה קורא ה לגנב, – וצבא , א פשר לא מור, קורא למלחמה. א ו במלים א חרות: צבא קורא לשלטון, ושלטון קורא למלחמה ולשעבוד, לשעבוד א חרים וגם לשעבוד העם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה