במפגש הראשון למדנו להכיר את קורותיהם של ראשי התנועה הציונית ומנהיגיה בראשיתה:
מצגת: "הציונות וצמיחת הלאומיות באירופה"
נולד בבודפשט שבאוסטרו-הונגריה למשפחה יהודית משכילה ומעורה בחברה הכללית. למד בבית ספר יהודי ואחר כך בגימנסיה כללית. בנערותו עבר עם משפחתו לווינה, שם החל ללמוד משפטים ב-1878, וסיים ב-1884 כדוקטור למשפטים. הרצל עסק במקצועו רק שנה אחת, ומאז התמסר כמעט לגמרי לעיתונאות, תיאטרון וספרות. לדבריו, עזב את מקצוע המשפטים בגלל "תקרת הזכוכית" שמנעה קידום מיהודים שעסקו במקצוע.
מודעותו של הרצל לגבי בעיית היהודים המתחדדת דווקא בעת המודרנית הועמקה כאשר סיקר את האנטישמיות הצרפתית ואת משפט דרייפוס ככתב "הנויה פרייה פרסה" בפריז. בעקבות האירועים הללו שוכנע הרצל שהיהודים יצליחו לשרוד רק כאשר יעזבו את הגולה ויקימו מדינה יהודית ריבונית.
הרצל נישא בשנת 1889 ליוליה (ז'ולי) לבית נשאואר ונולדו להם שלושה ילדים. פאולינה, האנס וטרודה. בחלק משנות ילדותם שהה הרצל בפריז הרחק ממשפחתו.
בשנת 1896 פרסם הרצל את ספרו "מדינת היהודים" (Der Judenstaat), שבו הציע פתרון מעשי לבעיית היהודים. בספר זה הדגיש שעל מנת להגשים את הרעיון יש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית בזכויות העם היהודי על ארץ משלו. ספר זה היווה בסיס לזרם הציונות המדינית, שסברה שיש להשיג הכרה בינלאומית ומשפטית (צ'ארטר) בזכויות העם היהודי על ארץ ישראל קודם לתחילת ההתיישבות בפועל.
במסגרת מאמציו להשיג את הצ'ארטר ניסה הרצל לגייס כספים בקרב נדיבים יהודים, וכן נפגש עם מנהיגים בעולם: הקייזר הגרמני וילהלם השני, הסולטן עבדול חמיד השני, האפיפיור ושר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין. הקייזר הגרמני והאפיפיור סירבו לתת חסות, הסולטן התנה את הסכמתו במתן כסף רב, ואילו האנגלים הציעו חבל ארץ במזרח אפריקה ("תכנית אוגנדה").
בשנת 1897 כינס הרצל את הקונגרס הציוני הראשון בבזל שבשווייץ. הקונגרס היה כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, שנועד ליצור תשתית שתרכז את התומכים בתוכניותיו ותהווה בסיס להרחבת התנועה הציונית לעבר תנועה ציונית-מדינית מאורגנת, והוא היווה מוסד חקיקה וקבלת ההחלטות של התנועה הציונית. ביוזמתו הוקמה ההסתדרות הציונית העולמית כגוף ביצועי של התנועה הציונית והוקמו הבנק הציוני "אוצר התיישבות היהודים", והקרן הקיימת לישראל לרכישת קרקעות להתיישבות יהודית.
בקונגרס הציוני השישי שהתכנס ב- 1903, העלה הרצל לסדר היום של הקונגרס את "תכנית אוגנדה". מתנגדיו טענו שהתמיכה בהצעה לשליחת משלחת החקר היא הצבעה נגד ארץ-ישראל, שרק בה יכולה לקום מדינה יהודית. למרות הסערה ההצעה אושרה ברוב גדול. משלחת החקר שנשלחה מצאה את האזור המוצע במערב אפריקה כבלתי מתאים להתיישבות יהודית וגם הרוחות הפוליטיות בבריטניה הפכו את ההצעה לבלתי מעשית עוד לפני הקונגרס השביעי, שדן בנושא לאחר מות הרצל והוריד אותו מסדר היום. ההכרה הראשונית של בריטניה בתנועה הציונית לעומת זאת, הייתה הנדבך הראשון שהביא לבסוף להצהרת בלפור.
הרצל סבל מבריאות רופפת במהלך חייו, אך נמנע ממנוחה למרות עצת רופאיו. ב-1 ביולי 1904 התגלתה אצל הרצל דלקת ריאות מתקדמת, אשר גרמה למותו יומיים מאוחר יותר. בקשתו האחרונה היתה להיקבר במדינת היהודים. באוגוסט 1949 הועברו עצמותיהם של הרצל, הוריו ואחותו מבית העלמין בווינה לירושלים.
זאב ז'בוטינסקי (1880 - 1940)
נולד באודסה (שהשתייכה לאימפריה הרוסית). בגיל שבע שלחה אותו אמו ללימודים בגימנסיה. הוא קרא רבות ספרות רוסית ועולמית מתורגמת, ושלט בשפות רבות מגיל צעיר. בבגרותו פנה ללימודי משפטים ברומא, אך עסק גם בתחום הספרות והאומנות. באוניברסיטה גיבש את תפיסותיו ההסטוריות, הכלכליות והמדיניות. ב-1901 חזר ז'בוטינסקי לאודסה כדי לסיים שם את לימודיו ולהתמחות כעורך דין.
באביב 1903 התחוללו פרעות באזור אודסה. כאשר התגבר החשש מפני פרעות נוספות, הציע לארגן יחידות הגנה יהודיות. בתחילת אפריל, בחג הפסח, התחוללו פרעות קישינב. ז'בוטינסקי הושפע עד מאד מן המאורעות, והם שהכניסוהו סופית אל המעש הציוני.
לאחר הפרעות נבחר ע"י החוגים הציוניים באודסה כציר מטעמם לקונגרס הציוני השישי, הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל. בהיכרות קצרה זו התרשם ז'בוטינסקי עמוקות מהרצל והוא דבק בתורתו מאותו היום. יתר על כן, ראה ז'בוטינסקי את דרכו ואת התנועה הפוליטית שבהמשך עמד בראשה כממשיכי דרכו של הרצל.
ב- 1907 נשא לאישה את המהנדסת לאגרונומיה יוהנה גלפרין, וב - 1910 נולד בנו, ערי. לאחר כשלון ניסיונותיו להיבחר לפרלמנט הרוסי, עבר ז'בוטינסקי לווינה.
בשנות מלחמת העולם הראשונה, חששו הגדול היה כי תביעות היהודים לא ייענו אם ישתתפו במלחמה כחיילים המפוזרים בין צבאות המדינות השונות. לאור מאמציו הוקם גדוד נהגי הפרדות - האחראי על הובלת אספקה לחזית. ז'בוטינסקי לא הסתפק בכך ופעל להקמת כוח יהודי לוחם. ואכן בשנת 1917 הוקם הלגיון העברי אשר בו פיקד ולחם.
לקראת פרוץ פרעות תר"פ (1920) ארגן עם פנחס רוטנברג 600 צעירים בני ירושלים ומשוחררי הגדוד העברי שהיו ליחידת ההגנה העברית הראשונה בארץ ישראל. מיד בתחילת המאורעות אסרו הבריטים את ז'בוטינסקי ולוחמים נוספים. כאשר שנה לאחר מכן פרצו מאורעות נוספות, וגם בעקבותן הוגבלה העליה היהודית, טען כלפי ההנהלה הציונית כי המדיניות חסרת האחידות והחלשה כלפי השלטון והנציב הבריטי בארץ ישראל מביאים למדיניותם השלילית. עמדה זו התבטאה במיוחד כאשר ההנהלה הציונית אישרה את הספר הלבן של צ'רצ'יל בשנת 1922 בניגוד לדעתו. עקב היחס כלפיו הגיש את התפטרותו מההנהלה ומההסתדרות הציונית.
באפריל 1925 התרכזו בפריס נציגי קבוצות "תומכות ז'בוטינסקי" וכינו עצמן לראשונה "הציונים הרוויזיוניסטים". הצה"ר הוגדרה כתנועה הפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית, ובתור העומד בראשה, הוחזר ז'בוטינסקי אל שורות ההסתדרות הציונית כשהוא נבחר מטעם סיעתו החדשה.
בשנים אלה קמה גם תנועת הנוער והצעירים בית"ר (ברית יוסף תרומפלדור), וז'בוטינסקי הועמד גם בראשה.
באפריל 1931 פרש אברהם תהומי ועימו מפקדים מארגון "ההגנה" והקימו ארגון מחתרת צבאי מקביל, שלימים יהיה האצ"ל. תהומי הגיע להסכם עם ז'בוטינסקי, לפיו יהיה הארגון כפוף לז'בוטינסקי.
ב - 1938 החל לפעול אצל ממשלות אירופה כדי לכנס קונגרס שידון בבעיה היהודית, לאור שלטון הנאצים. כשפורסם הספר הלבן של 1939 הורה ז'בוטינסקי להגביר את קצב העלייה הבלתי לגאלית שקיימה תנועתו, עליית אף על פי. כל אותה עת חרד ז'בוטינסקי מפני קטסטרופה נוראה העומדת ליפול על היהודים באירופה.
בזמן מלחמת העולם השנייה לקה בשבץ בעת ביקורו בארצות הברית ונפטר. ז'בוטינסקי נקבר בבית העלמין בלונג איילנד. בקשתו האחרונה הייתה להעלות את עצמותיו לארץ ישראל רק בפקודה של הממשלה העברית. ממשלת בן-גוריון לא נתנה יד לדבר בשנותיה הראשונות של המדינה. רק ב- 1964 התיר ראש הממשלה דאז לוי אשכול להעלות את עצמות זאב ורעייתו יוהנה למנוחת עולם בארץ ישראל בהר הרצל.
רבי נחמן קרוכמל (1785 - 1840)
נחמן הכהן קרוכמל נולד בעיר ברודי שבגליציה. הוא נישא בגיל 14 לשרה לבית הברמן ועבר לגור אצל חותנו העשיר בז'ולקווה שליד לבוב. מלבד החינוך היהודי המקובל בתורה ובתלמוד למד גם פילוסופיה יהודית, בעיקר מכתבי הרמב"ם ואברהם אבן עזרא, והחל לעיין גם בספרי השכלה עבריים וכלליים. הוא למד גרמנית כך שיכול היה ללמוד בשפת המקור את משנתם של פילוסופים לא יהודים, בעיקר של קאנט, פיכטה, שלינג והגל. בהמשך למד שפות נוספות ובהן לטינית, צרפתית, ערבית וסורית. תלמידיו העידו עליו שהשכלתו הייתה מקיפה, הן בספרות ישראל הדתית והכללית, לרבות שירה עברית, והן בספרות המדעית הכללית של תקופתו.
ב-1808 בא ללבוב כדי להרפא ממחלה. בשל מחלתו המליצו לו רופאיו לעבור לקריאה קלה, ולכן עבר מפילוסופיה להיסטוריה, והתעמק בספרו של עזריה מן האדומים "מאור עיניים" ובספרי היסטוריה לועזיים. ב-1814 החל לקבץ סביבו חוג תלמידים; הוא נהג לטייל עמם בגנים שבאזור ז'ולקווה ולשוחח אתם בענייני פילוסופיה, היסטוריה וספרות עם ישראל. הפך לאחת הדמויות המרכזיות בקרב משכילי פולין והיה מורם וידידם של רבים מאנשי תנועת ההשכלה וחכמת ישראל. שומרי המסורת המתנגדים להשכלה התנגדו לרנ"ק ולהגותו (הגות שכללה ביקורת המקרא במידה מתונה וביקורת התלמוד), אף על פי ששמר מצוות. לאחר ביקור שלו בעיירות הקראים בגליציה ב-1815 והתכתבות עם חכמים קראיים העלילו עליו החסידים שהפך לקראי, והוא כתב "איגרת התנצלות" והתנער ממה שיוחס לו.
לאחר מות חותנו החל להתפרנס ממסחר ומגביית מסים ואחר כך מהנהלת חשבונות. הוא עסק גם בענייני הקהילה, היה "ראש הקהל" ופרנס בז'ולקווה, ואף סייע לשחרר משכילים צעירים מחובת השירות הצבאי. הוא סירב להצעה להיות רבה של ברלין. לאחר הפצרות מתלמידיו וידידיו החל כותב מאמצע שנות העשרים ואילך את ספרו. רנ"ק לא הספיק להשלים את ספרו; לפני מותו ביקש שהחוקר המפורסם יום טוב ליפמן צונץ יערוך אותו ויוציא אותו לאור, ואכן הספר יצא לאור על ידי צונץ ב-1851 בשם "מורה נבוכי הזמן". בספר מציג רנ"ק תפיסה פילוסופית והיסטורית מקיפה אודות עם ישראל וייחודו.
רנ"ק נפטר ב-1840 ונקבר בטרנופול. הוא השאיר אחריו שתי בנות ושני בנים.
נולד בעיירה גריבה שבמחוז דוינסק בלטביה. בילדותו התחנך אצל אביו שהיה 'מתנגד', אך התחבר לחסידי חב"ד שאמו באה מקהילתם.הוסמך להוראה על ידי הרב יחיאל מיכל הלוי אפשטין מחבר "ערוך השולחן". בגיל 19 השתדך עם אלטה בת-שבע, בתו של הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים (האדר"ת).
לאחר אירוסיו למד במשך כשנה וחצי בישיבת וולוז'ין, בראשותה עמד הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב). בגיל 23 נתמנה לרבה של העיירה זיימל שבליטא. שם למד קבלה כתלמיד-חבר עם אחד מגדולי מקובלי דורו, הרב שלמה אלישיב. בשנת 1895 נבחר כרבה של בויסק.
כאשר פנו אליו אנשי יפו בהשתדלותו של הרב יואל משה סלומון לכהן שם כרב, מיהר להגשים את חלומו לעלות ארצה. ב - 1904 ירד לחופי הארץ ומיד נתמנה לרב של יפו והמושבות החדשות.
באותה תקופה יזם את הקמת בית ספר "תחכמוני" ששילב בין לימודי קודש ("לחינוך האדם להיות ישר וטוב") ולימודי חול ("למלחמת החיים"), בשל התפיסה שיש לקדש את החומר במיוחד בא"י, דבר שעורר התנגדות מצד חלקם של רבני ירושלים. באותה תקופה יצר קשרים עם מנהיגי הפועלים ותמך בהתיישבות החקלאית והיה מוכן למען המשך קיומה והצלתה למצוא היתרים הלכתיים, בין היתר בפולמוס השמיטה והיתר מכירה.
בשנת 1914 יצא לכנס העולמי של אגודת ישראל בשווייץ בשל רצונו לקרבם למפעל הציוני, ולאחר חודש נתקע שם בשל פרוץ מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916 הציעה לו קהילת מחזיקי הדת שבלונדון להיות רבה, והוא ניאות בתנאי שיחזור ליפו בהזדמנות הראשונה שיוכל. בהיותו בלונדון השפיע על הממשלה הבריטית שלא תסגיר לרוסיה יהודים רוסיים שהיגרו ממנה, וניהל מאבק עם אנגלים יהודים, שטענו כנגד התנועה הציונית, וניסו להשפיע על הממשל הבריטי שלא יתן את הצהרת בלפור.
בתום המלחמה, לאחר תקופה של כשלוש שנים בלונדון, חזר הרב קוק לארץ ישראל ונתמנה בשנת 1919 לרבה של ירושלים, זאת לאחר שראשי המוסדות והישיבות ורוב רבני ירושלים חתמו על מכתב מינוי. בהמשך כונן את מוסד הרבנות הראשית, שבה ראה שלב ראשון לייסוד הסנהדרין, ונהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של ארץ ישראל (1921).
ב-1918, לאחר 15 שנה של פעילות פוליטית, ביקש לייסד הסתדרות, דגל ירושלים שמה, אשר תאגד בתוכה את כל היהודים שומרי התורה אשר אוהדים את המפעל הציוני. התנועה לא הצליחה להתרומם ונעלמה מהר מאוד מהנוף הפוליטי הציוני.
ב-1924 ייסד ישיבה בירושלים ששמה הוא "הישיבה המרכזית העולמית" או כשמה החדש "מרכז הרב", שחידושיה העיקרים היו השפה העברית שהייתה מדוברת בה, ולימודי הגות ומחשבה שנוספו בה. את בוגרי הישיבה עודד הרב קוק ודחף להגיע לשדה הפעילות הציבורית ולהיות רבנים, מורים ואנשי ציבור בתחומים השונים - ואכן תלמידיו התפזרו ברחבי הארץ ועסקו בפעילות ציבורית.
כאיש ציבור הגיב למעשיהם והחלטותיהם של הבריטים, ונודע בעמידתו האיתנה למול ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל, כמו למשל בשאלת זכותו של עם ישראל על הכותל המערבי.
פסיקותיו של הרב קוק בספרי התשובות שלו מהווים יסוד לענייני משפט המלוכה ומצוות התלויות בארץ. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי האגדה, פילוסופיה ומוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית ובאורתודוקסיה המודרנית.
הרב קוק נפטר ממחלת הסרטן בגיל שבעים, ביום ג' באלול ה'תרצ"ה (1 בספטמבר 1935) בבית ההבראה בקרית משה, והובא למנוחת עולמים בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים.
נולד בעיירה זולוטונושונה שבאוקראינה (חלק מן האימפריה הרוסית). חודשיים אחרי לידתו עברה משפחתו לבירת הפלך, פולטבה, ובה גדל. משפחתו דגלה בהשתלבות בסביבה הנוכרית. הוא למד בתיכון רוסי ונחשב לתלמיד מוכשר. בשל יהדותו לא יכול היה בורוכוב להתקבל ללימודים אקדמאיים באוניברסיטה רוסית, אך הוא למד בכוחות עצמו ורכש ידע עולם נרחב כולל לימוד מספר שפות.
תפיסת עולמו הסוציאליסטית הביאה אותו להצטרף בשנת 1900 למפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית, אך מוצאו היהודי הביא לסילוקו מן המפלגה לאחר פרק זמן קצר. עובדה זו הביאה את בורוכוב ב-1901 להקים את 'האגודה הציונית-סוציאליסטית', ששמה לה למטרה לסייע בהגנה על זכויות העובד היהודי יחד עם הקמת מערך להגנה יהודית עצמית.
כמה שנים מאוחר יותר הצטרף בורוכוב לאגודת "פועלי ציון", שדגלה ברעיונות ציונים-סוציאלסטים בהם האמין. בורוכוב היה בין הראשונים שראו צורך בשילוב בין הרעיון הסוציאליסטי לזה הציוני ותמך בהקמת יישוב יהודי עצמאי ויצרני, על פי תפיסת העולם הסוציאליסטית, בארץ ישראל.
בשנת 1905, לקח בורוכוב חלק בקונגרס הציוני השביעי, ויחד עם אוסישקין היה בין המתנגדים הבולטים לתכנית אוגנדה שהגה הרצל. ב-1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבר בורכוב להתגורר בארצות הברית, שם שימש כדובר של ארגון "פועלי ציון" האמריקאי וכן של הקונגרס היהודי האמריקאי והעולמי. אולם, כאשר פרצה המהפכה ברוסיה ב-1917, חזר בורוכוב לרוסיה ומילא תפקיד חשוב בעיצוב דרישות היהודים לתקופה שאחרי המהפכה ובאיחוד הזרמים השונים בקרב "פועלי ציון".
כתיבתו השפיעה רבות על תנועת העבודה הציונית. תורתו התבססה על שילוב של ציונות עם סוציאליזם מרכסיסטי. אחד הרעיונות הבסיסיים של בורוכוב היה רעיון הפירמידה ההפוכה: התבססותם של היהודים בגולה במקצועות בלתי יצרניים, כאשר חלקם במקצועות היצרניים היה הקטן ביותר. הדבר הביא לניכור מצד הסביבה, הטומן בחובו אסון. ב-1905 כתב בורוכוב את חיבורו המפורסם "לשאלת התיאוריה הציונית", בו תאר את הציונות הסוציאליסטית על פי תפיסת עולמו.
בורוכוב ראה בארץ ישראל קרקע בתולית מבחינה מעמדית ומקום שניתן יהיה לבנות בו חברת פועלים יצרניים צודקת ושיוויונית לפי מודל הסוציאליזם האוטופי מבלי לעבור את שלב המהפכה. רעיון זה, הנקרא "סוציאליזם קונסטרוקטיבי", אומץ על ידי תלמידו של בורוכוב, דוד בן-גוריון.
מיד לאחר מהפכת אוקטובר, בדצמבר 1917, נפטר בורוכוב בקייב מדלקת ריאות והוא בן 36 בלבד. הותיר אחריו אשה, ליובה, ושני ילדים, שושנה ודוד שעלו לישראל בתחילת שנות ה-20 והתגוררו בתל אביב.
בשנת 1963 הועלו עצמותיו של בורוכוב ארצה ונטמנו בבית הקברות כנרת שבקבוצת כנרת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה