הציונות המדינית הרימה תרומה עצומה להצלחתה של התנועה הציונית, אך הקימה לה גם מתנגדים ומבקרים רבים
נחמן סירקין
"אין הציונות אפשרית בלי הציונות הסוציאליסטית.
היא היא המרחיבה את המושג ארץ ישראל ומאפשרת להתחיל מיד בהגשמת המדינה היהודית. היא מביאה לידי הסכמה את הציונות ואת העניינים החומריים והרוחניים של המוני העם והופכת את הציונות למשאת נפש גדולה שעליה יילחם העם ועליה יחיה.
היא מעוררת את היסודות הבריאים, הנאורים ובעלי השאיפה שביהדות ומעמידה אותם כחלוץ בראש המחנה. לא כן הציונות הבורגנית, שהיא מלקטת את החוחים ורומסת ברגל את השושנים. הציונות הסוציאליסטית נלחמת בכל גידולי הפרא החולניים שעלו בחיים היהודיים, בדת ובמסורת, ואת בני בריתה היא רואה במדע ובאור, ואילו הציונות הראקציונית בונה את ביתה על היסוד הרקֵב של היהדות החולנית.
לא, רבותי הציונים בני המחנה הבורגני-הראקציונרי, אתם נטלתם את הנשמה מן הציונות, הפכתם אותה לאוטופיה של עבדות, ל'מה-יפית' לאומי, הרחקתם ממנה את הנאורים שבהמונים היהודים ושבאינטליגנציה הסוציאליסטית, זיווגתם אותה עם כוחות השחור והצביעות והוצאתם ממנה, לצערנו הגדול, את לשד חייה.
אנחנו, הציונים הסוציאליסטים, מרימים עתה את דגל החירות האמיתי של העם היהודי; אנחנו מחיים את היהדות בזה שאנחנו מביאים לכל תא ותא שלה מן הרעיון הגדול של הסוציאליזם. אנו - הציונים! "
( כתבי נחמן סירקין , 'קול קורא אל הנוער היהודי', כרוז ברוסית, ברלין, 1901 , 73 - 74)
"הציונים הבורגנים-הראקציוניים רוצים בהתיישבות על יסודות קפיטליסטיים ובזה הם גוזרים כלייה על כל הציונות. הם מכניסים אל התנועה, מראשית ימיה, את האינטרסים המעמדיים-הבורגניים ומקימים מחיצות חברתיות איתנות, שבהן תִשָבר הציונות. עכשיו - התנועה הציונית, על אף כל ליקוייה, היא תנועה שאין עיניה לבֶּצַע כמטרה סופית, אבל ברגע שתתחיל הפעולה המעשית, מיד ישמיעו קולם האינטרסים של הקפיטליסטים, הבורגנות, הטכניקאים, האגרונומים, הפקידים וכל שאר המעמדות השליטים.
בהתיישבות תתלקח מלחמת מעמדות אשר תהרוס את המדינה היהודית בראשית התהוותה. ניגודי האינטרסים הנוצרים בידי הציונות עצמה, הם יהיו הסלע שאליו תתנפץ ספינתה. ואם תחת חירות ותחייה תקומנה לנו שנאת מעמדות ופשיטת רגל, הרי הציונים הריאקציוניים הם שיהיו חייבים לתת על כך את הדין לפני כס ההיסטוריה היהודית.
אבל לא פחות מהם יאשמו הסוציאליסטים היהודים, אם יוסיפו לעמוד מנגד לתנועה. יש בידם אפשרות להעמיד מול הציונות הבורגנית-הראקציונית את כל כוחם הסוציאליסטי ולכוון את התנועה באפיק סוציאליסטי.
( כתבי נחמן סירקין , 'קול קורא אל הנוער היהודי', כרוז ברוסית, ברלין, 1901 , 74 - 75)
הציונות המדינית של זמננו שואפת למדינת יהודים על יסוד הקניין הפרטי. היא יוצאת מן ההנחה, שהיהודים יוכלו להגר מכל מקומות פזוריהם באמצעות הארגון המשותף אל מדינת היהודים, בשמירת תנאי חייהם הקודמים. כדי להציע לפועלים במדינת היהודים דבר שימשוך את לבם במיוחד, יובטח להם יום עבודה מקוצר. נסיונות ההתיישבות המעשיים, שנעשו עד כה בארץ ישראל ובארגנטינה, אף הם היו מיוסדים על הקניין הפרטי.
מדינת יהודים על יסוד הקניין הפרטי, כמתכונת המדינות שצמחו בהיסטוריה, אין להעלותה על הדעת... נניח שהיהודים המאורגנים ארגון ציוני יש ברשותם ארץ, והם מתחילים שם בפעולת התיישבות על יסוד חופש ההתחרות... בעזרת כוח פיננסי מאורגן - אוצר ההתיישבות - מקבלת חבורת מתיישבים לרשותה כברת ארץ. האדמה נחלקת עתה חלקות-חלקות בין המתיישבים. אך הואיל ובתוך חבורת המתיישבים מצויים גם אנשים אמידים, הרי יש בידם לרכוש להם אחוזות גדולות יותר. האחוזות הללו נעבדות בידי פועלים חקלאיים, ובשכר הנמוך ביותר שאפשר, לפי חוקי ההתחרות החופשית. הבדלי הרכוש הקיימים מלכתחילה וכושר ההתחרות הבלתי שווה גוררים אחריהם היסט נוסף ביחסי הקניין. יותר ויותר נעשים רוב המתיישבים תלויים בעשירים המעטים.
מעתה, כיוון שנפתחו כל הפתחים לפני ההתחרות החופשית, מטביעה התפתחות התעשייה חותם עמוק על החיים החברתיים. בעל ההון מקים בתי חרושת ובידו הבעלות על מכשירי הייצור. הואיל וההתיישבות כולה נעשית בארץ שהתפתחותה מועטת, הרי דרגות שכר העבודה שם נמוכות מאוד. בדרגות שכר אלו אין היהודי האירופי, המורגל באורח חיים משופר יותר, יכול להסתפק. לפיכך יבואו הפועלים מבין האוכלוסים ילידי המקום, שעבודתם זולה הרבה יותר. ההתיישבות לובשת יותר ויותר צורה של קיבולת עסקית. היהודים שהגיעו לארץ מתחילים לעוזבה. החבורות העתידות לבוא אחריהם מורתעות מלבוא. וכל התנועה מתפוררת עוד בתחילתה.
אך אפילו לידי קיום קצר ימים ביותר אין התיישבות כזו, המתנהלת מתוך היתר התחרות החופשית והקניין הפרטי, יכולה להגיע. המלחמה הפנימית בין היחידים המצויידים בזכות האבטונומיה תהא איומה כל כך מלכתחילה, שהפרודות יפוצו לכל רוח עוד לפני שתהא להן שהות להתמזג למיקשה אחת. "
( שאלת היהודים ומדינת היהודים הסוציאליסטית , מהדורת 1986 , 93 - 94)
אחד העם
"המעשה אשר עשיתם בבזיליא שקולה בעיני כהמרת הדת בפומבי. לפני שבע שנים היה לנו אידאל. אנו ידענו כבר אז, שהיישוב הקטן בצורתו של עכשיו לא יצלח, ואי אפשר לפתור שאלת הנודדים ללחם על ידי יישוב ארץ ישראל; ידענו כמו כן... שלא נגיע לחיים חדשים (במובן המדיני) בארץ ישראל מי יודע עוד כמה דורות. אבל האידיאל שלנו היה: תחיית האומה ברוחה. ובראותנו את הפירוד והכיליון הרוחני ההולך ומתגבר בקרבנו, קיווינו לעמוד נגד זה על ידי ייסוד מרכז לאומי בארץ ישראל לאט-לאט, על ידי יישוב פשוט, אך מתוקן ומסודר כראוי, יישוב בנוי על הרוח הלאומי, אשר ישיב לעמנו את אחדותו, את הקשר ההיסטורי עם העבר הגדול, ההולך ורופף. וליישוב כזה - קיווינו שאפשר יהיה להשיג ברבות הימים רשיון תוגרמה. זה היה האידאל הקרוב שלנו, והאידאל הרחוק - שבזמן מן הזמנים ירבה מספר בני ישראל בארץ ישראל, וגם התנאים המדיניים ישתנו, ודור חדש יקום לנו שם... מקרב עמנו בארצנו יקומו אז אנשים אשר יֵדעו איך להשתמש בשעת הכושר לשחרר את עצמם ואת ארצם.
והנה בא הרצל והעמיד את הכל על שאלת היהודים במובנה הגשמי ועשה את ארץ ישראל לאידיאל מדיני בשביל ההווה. הוא אמר לכם: רצונכם להיפטר מכל צרותיכם? עִזבו את ארצות גלותכם ויסדו לכם מדינה מיוחדת, אוטונומית, בארץ ישראל. ואם מסופקים אתם באפשרות הדבר, הריני מבטיחכם, כי באמצעים דיפלומטיים ובכסף לא יקשה להשיג את המטרה. ואתם שמעתם, ולבכם הלך שבי אחריו. ...
האידאל הציוני היה לכם לעניין מדיני בלבד. לאט-לאט אבד האידיאל המוסרי, וציון הייתה לכם רק תשובה לשאלת היהודים. קיוויתם להינצל מן הגלות בייסוד מדינה, והמדינה, כמובן, עדיין הייתה ציון, מפני שלא חפצתם להודות לעצמכם, כי המדינה היא העיקר לכם... ואם הרצל... אומר, כי טעה בחשבונו ואין לקוות לייסוד מדינה בארץ ישראל בקרוב - אם כן אין לנו חלק בציון ונלך לייסד לנו מדינה באפריקה. כלומר, גם עתה עוד נוסיף לשיר "עוד לא אבדה", עוד נוסיף לקנות קרקעות בארץ ישראל וכו', כי עדיין קשה הפרידה מחלומות נעורינו. אבל - כל זה אינו אלא 'הזכרת נשמות', והחיים - אותם נבקש באפריקה. ...
אילו הייתי בין חברי הקונגרס הייתי אומר להרצל וחבריו: "... אתם לא מצאתם בארץ ישראל מה שביקשתם, והנכם הולכים לבקש במקום אחר. ... אבל אנו מעולם לא ביקשנו בארץ ישראל תרופה לצרותינו הגשמיות, ועל כן אין לנו כל סיבה לילך למקום אחר. מה שאנו מבקשים בארץ ישראל אינו נמצא בשום מקום, ואין שום ראייה מוכחת, שגם בארץ ישראל לא נמצָאנו. ... לטובת שנינו עלינו להיפרד לשלום. לכו לכם אתם לאפריקה בקול ענות גבורה, בקונגרסים ובצהלת מנצחים, ואת הדגל הציוני הניחו מידכם, כי לא לכם הוא עוד. אנחנו ניקחהו ונישאהו הלאה בשארית כוחנו, בענווה וצניעות, בלי רעש ובלי דקורציות, וברבות הימים נראה, מי הביא לעמנו ישועה נצחית".
( אגרות אחד העם , מאיגרת לאברהם אליהו לוברסקי 31.8.1903; ג' , 265 - 269)
"האנטיסמיטיסמוס הוליד את הרצל, הרצל הוליד 'מדינת היהודים', מדינת-היהודים - את 'הציוניסמוס', והציוניסמוס - את הקונגרס. האנטיסמיטיסמוס הוא איפוא עילת העילות בכל התנועה הזאת. שלשלת יוחסין זו ידועה הייתה לכל גם קודם שיצאה מַחברתו של הרצל. ...
מתוך המחברת אנו למדים, כי נשמת כל התנועה עדיין היא גם עתה האנטיסמיטיסמוס בלבד... ואלמלי עבר הוא ובטל פתאום מן העולם, לא הייתה גם היא יכולה להתקיים אפילו שעה אחת.
וההרגשה העמוקה הזאת שמרגיש המחבר בלבו, כי הלאומיות היהודית שלו אינה עוד ברייה עומדת ברשות עצמה, אלא שואבת כוח חיוני יום יום ממקור האנטיסמיטיסמוס... גרמה לו להקיש מן הפרט על הכלל ולחשוב בטעות, כי הציוניסמוס המערבי הוא דמות דיוקנה של האומה כולה, וכי גם היא כל קיומה תלוי במציאות השנאה מבחוץ.
בבואו להוכיח את העיקר הגדול, כי היהודים עדיין הם אומה מיוחדת, מגדיר הוא מושג האומה כך: "האומה הוא קיבוץ אנשים שקורבתם ניכרת ושאחדותם מתקיימת על ידי אויב משותף לכולם". ...
אותה ההרגשה שבלבו ביחס למצב נפשו הוא - מפריעה את המחבר מלהבחין בעניין זה בין סיבת הלידה וסיבת הקיום גם ביחס להעם כולו. ועל כן אינו רואה, כי אף אם נסכים להנחתו, שבתחילת יצירתה של אומה אי אפשר לה בלי אויב משותף, אין אנו צריכים להודות מפני זה, שהאויב המשותף הוא תנאי מוכרח לקיומה גם אחרי כן, אחרי שהקורבה והאחדות קשרו את אישיה בקשרים אחרים, פנימיים: זיכרונות וקניינים משותפים, מחשבות והרגשות משותפות, תקוות ושאיפות משותפות.
והטעות היסודית הזאת הטביעה את חותמה על כל תוכן המחברת, או ביתר דיוק - על כל הציוניסמוס המערבי, כמו שהוא מצוייר בלבו של העומד בראשו. ...
הציוניסמוס הזה רואה איפוא את היהודים - אנשים נפרדים המאוחדים בעל כורחם על ידי 'האוייב המשותף'; אבל אינו רואה את היהדות - חטיבה אחת השואפת להתקיים באחדותה גם בלי כל הכרח חיצוני. זה הוא חסרונו העיקרי, המתגלה בכל הליכותיו ומעשיו.
( כל כתבי אחד העם , 'הקונגרס ויוצרו' ('ילקוט קטן', כ"ב), השלח, ג', חוב' א', טבת תרנ"ח (1898) , רעו)
אנו יודעים סוף האידיאל של הציוניות המדינית, כפי שהוא מצוייר בדמיונו של המנהיג הראשי. ואולי כדאי לשאול לעצמנו עתה, אחר שידענו, מה טיבה של 'אלטנוילנד', שאלה אחת קטנה. הנה הבקטריולוג שטיינעק מיצר על גורל הניגרים ומקדיש כוחו להסיר המכשולים מעל דרך שיבתם לארצם, והכל בשם הציוניות. לפי זה הרי נוכל לצייר לנו 'תנועה ניגרית', שבראשה עומד מנהיג הציוניים, והוא כותב 'אלטנוילנד' לצייר לנו 'בחוש' את הגשמת האידיאל 'הניגרי' לאחר עשרים שנה - ואנו שואלים איפוא: במה הייתה אז 'אלטנוילנד' הניגרית שונה מזו של הציוניות עתה?
וכמדומה לי, שלא אגזם אם אומר, כי מעטים וקלים הם השינויים שהיה צריך המחבר לעשות אז בספרו זה שלפנינו, בשביל לעשותו 'ניגרי' כולו... לחקות רק את אחרים בלי שום כשרון מקורי; להתרחק מן 'השוביניסמוס הלאומי' עד בלתי השאר שריד כמעט לתכונותיו הלאומיות של העם, לשפתו, לספרותו ולכל נטיות רוחו; להתכווץ ולהצטמצם בשביל להראות לבני הנכר, שהננו 'סבלנים' בלי גבול, סבלנים עד לגועל נפש - כל זה היו מוכשרים לעשות גם הניגרים. "
( כל כתבי אחד העם , 'אלטניילנד' ('ילקוט קטן', מ"ב), השלח, י', חוב' ו', כסלו תרס"ג (1903) , שיט)
"מודה אני, שה'ציוניסמוס' המערבי טוב ומועיל מאד ליהודי המערב, אלה אשר היהדות כבר נשתכחה מהם כמעט, ורק איזה רגש כהה ובלתי מובן להם לעצמם הוא כל הקשר שבינם ובין עמם. התייסדות ה'מדינה' על ידם היא לעת עתה רק 'חששא רחוקה', והרעיון על דבר המדינה מביאם בתוך כך להקדיש כוחם לעבודת עמם, מוציאם מתהום השפלות של האסימילציה ומחזק בלבם את הרגש הלאומי העברי. ואם, לאחר שיווכחו, כי לא במהרה יהיו לנו שוטרים ונטורי קרתא משלנו, יתרחקו אולי הרבה מהם לגמרי מגבולנו, - גם אז לא יהיה ההפסד מרובה על השכר שיצא לנו מן התנועה הזאת, כי יחד עם זה בוודאי ימָצאו ביניהם אנשים נלבבים אשר במשך הזמן יתעוררו לרדת לעומק העניין וללמוד דעת את העם ואת רוחו, ואז יגיעו מאליהם לחיבת ציון האמיתית, המתאימה לרוח עמנו. - אבל בארצות המזרח, מקום מקלטה של היהדות ומקום מולדתה של חיבת ציון היהודית, תוכל ה'מדיניות' להביא רק הפסד בלבד. ה'כוח המושך' שבה הוא יחד עם זה גם 'כוח הדוחה' להאידאל המוסרי אשר החיה שם עד כה את הלבבות. ואלה המתרחקים עתה מן האידיאל הזה ומחליפים אותו בהרעיון המדיני - הם לא ישובו עוד אליו גם כאשר תעבור ההתרגשות והמדינה לא תיווסד . ... ועל כן, כשאני רואה את הערבוביה שהביאה התנועה הזאת במחנה חובבי ציון שבמזרח, כשאני רואה אנשים, אשר עד לפני זמן מה נראו כמבינים חפצם ויודעים דרכם, עוזבים פתאום את הדגל אשר אך אתמול היה קודש להם וכורעים ברך לפני רעיון שאין לו שורש ברוחם, רק מפני שבא מן המערב; - כשאני רואה כל זה וזוכר עם זה, כמה 'פרוכסיסמין' של התלהבות פתאומית כבר היו בקרבנו ועברו כצל, - אז הנני מרגיש בי באמת, כי הייאוש מתחיל לתקפני.
( כל כתבי אחד העם , 'לשאלות היום' א', השלח, ג', חוב' א', טבת תרנ"ח (1898); 'מדינת היהודים ו'צרת היהודים' , קמ)
כידוע, עוד בטרם לידת הציוניסמוס החדש, נתחלקו חובבי ציון לשתי כתות ביחס אל היישוב המעשי בארץ ישראל. רובם אחזו בשיטה של 'הרחבת היישוב מכל מקום'. ...
לעומתם נמצאו זה כשבע שנים מתי מספר, אשר מאז ועד עתה עמלו בכל כוחם להראות, עד כמה לא יצלחו מעשים כאלה לקרבנו אל המטרה, ויעצו לחדול מהרחבת היישוב המעשי, עד שאפשר יהיה לכוננו על יסודות נאמנים, ברשות הממשלה שם ובאורגניזציה טובה, על ידי חברה גדולה מיוחדת לכך, שתיווסד באופן נאות לדבר. ...
אבל הראשים המערביים עצמם הביאו אתם לבזיליא מחשבה אחרת לגמרי. בכל "השיטה החדשה" הנדרשת על ידם יש רק הלכה אחת שנתחדשה באמת בבית-מדרשם, וההלכה הזאת היא: שאסור להרחיב את היישוב בארץ ישראל, לא רק בלי רשיון הממשלה ובלי סדרים נכונים, אלא אפילו ברשיון גמור ובאורגניזציה נאותה, כל זמן שאין לנו זכות מדינית על הארץ ואינה נחשבת כולה לקניין לאומי של עם ישראל בהסכמת כל הממשלות. ...
אני לעצמי הנני רואה בה משפט המתנגד אל ההיגיון והניסיון ההיסטורי, עד שיראוני הציוניים היכן מצינו בדברי הימים עם זוכה לממשלה מדינית - ולא ביד חזקה, בארץ שלא עמל תחילה בעבודת יישובה. "
( כל כתבי אחד העם , 'לשאלות היום', ב', השלח, ג', חוב' ב', שבט תרנ"ח (1898); 'המדיניות ויישוב ארץ ישראל' , קמא - קמב)
מרטין בובר
"תורת הציונות האמיתית מכוונת נגד תורת שווא הרווחת בקרבנו. אפשר לנסח את זאת באופן כללי כך: האנוכיות הלאומית הקיצונית והטוטלית השוררת בגרמניה נכונה היא כשהיא לעצמה, היא הפוליטיקה הנכונה של אומה, ובפרט במצב של משבר; מה שיש בה מן השלילי בעינינו, הרי זה רק בכך, שהיא ערוכה נגדנו; הבחינה העיקרית בשבילנו היא בחינת אנוכיותנו הלאומית שלנו. בין כל תועבות ההתבוללות איני יודע השקפה שיש בה משום השפלת היהדות כגון השקפה זו המתאמרת להיות תוצאתה של הציונות.
הנה הודינו אלפי שנה בתורה שהעולם עומד על הצדק, על הצדק בין איש לחברו ובין עם למשנהו; אמרנו לעצמנו ולעולם: מראית ההיסטוריה, שהניצחון והעוצמה הם ביד המעוול, מטעה, כי מבפנים - ניצחונו מפלה ועוצמתו ריפיון, והנה צף לפנינו בשעה זו הפרצוף הנעווה של העוול, פרצוף של ניווּל קר כקרח, של אכזריות הפועלת כמכונה, גולם שעל מצחו כתוב שם השטן, הוא... מחלל ומחריב עדה אחרי עדה שלנו...
אחר כל המעשים האלה רוחשים בקרבנו הבריות המלמדים: כל זמן שהיינו חלשים - הכרזנו מה שהכרזנו, מפני שהיינו חלשים, אבל עכשיו עלינו לחזק את כוחנו ולעולל עלילות השטן, כמו החזקים, למען ייטב לנו על האדמה. אם נקבל תורה זו, נחתום בידנו אנו את כתב האשמה נגדנו. וארץ זו - כל תולדותיה מעידות, שאין לבנותה בעוול. מי שאינו רוצה לדעת את זה, מי שסבור, שזוהי ארץ ככל הארצות, כמו שאנחנו לדעתו עם ככל העמים; מי שנוהג במאמר על ארץ הקודש, כמו במאמר על עם אלהים, כבמליצות שאבד עליהן כלח, - עושה מעשה היטלר בארץ ישראל, כי מבקש הוא שנעבוד את אלהי היטלר לאחר שיקראוהו בשם עברי. ומי שעושה מעשה היטלר - ייבלע יחד עמו. עלינו להילחם בו. עלינו להילחם בו בזה שנמגר את אלילו. עלינו להילחם בממלכת הזדון בזה שנלחם בזדון."
( תעודה ויעוד , 'הם ואנחנו' (1939); ב' , 299 - 300)
"לפני ימים אחדים הייתה לי שיחה עם ד"ר יעקבסון על מה שראוי שייעשה בארץ ישראל; משסיימתי, הייתי קרוב למרה שחורה. "בהקדם האפשרי, היינו בכל האמצעים, אנו צריכים ליצור רוב בארץ" – למשמע טענה כזאת לבך פוסק מלדפוק; ומה ניתן לענות על כך במישור הזה? אסור לנו שנטעה ולא נראה, שרובם של הציונים המנהיגים (ומן הסתם גם המונהגים) הם היום לאומניים בלא מעצור (לפי הדוגמה האירופית), אימפריאליסטים ואף מרקנטיליסטים שלא מדעת וסוגדים להצלחה. את התחייה הם נושאים בפיהם ודעתם לעסקים. אם לא יעלה בידנו להקים עוצמה נגדית אוטוריטטיבית, תישחת נפש התנועה, אולי לצמיתות. אני בכל אופן גמרתי בלבי להטיל עצמי למערכה זו עד תום, אפילו יתקפחו בשל כך תוכניות חיי.
( חילופי אגרות במשך שבעים שנה , מכתב לשמואל הוגו ברגמן, 3.2.1918; א' , 492 - 493)
"השאלה העיקרית", אמר בן-גוריון בהרצאתו במועצת ההסתדרות, "היא שאלת העלייה, אם יבואו המוני יהודים לארץ ישראל". אולם הוסיף: "לא 'רבים' ... כי מה זה 'רבים'? ... אנחנו רוצים רוב". פירושו של דבר, לפי הסברתו, גם "רוב ביחס לעם היהודי", כלומר שרוב העם יהיה נמצא בארץ. אבל בראש וראשונה משמעו של "רוב" כמובן: רוב בתוך אוכלוסיית הארץ.
לפני שנים רבות ניסח שפרינצק: "לא רוב, אלא רבים". גם הוא רצה שיבואו המונים, אבל הוא פירש "המונים" פשוטו כמשמעו: רבים, ולא "רוב". והרי ידע מה שאמר כשהדגיש: "לא רוב". בא בן-גוריון והפך הקערה על פיה. למה ולשם מה?
אין להבליט יותר את ההבדל שבין אורח המחשבה הבנגוריוני ובין אורח מחשבתנו מאשר על ידי העמדה זה לעומת זה של שני מושגים אלה; רבים - רוב. אנחנו שואפים לכך, שיהודים רבים ככל האפשר יעלו ארצה, ואילו הוא שואף לכך, שיהודים ישיגו את הרוב בארץ. למעשה יכול כמובן 'רבים' להיות זהותי עם 'רוב', אבל הקשר אינו הגיוני-הכרתי, שהרי אפשר אפילו לדמות מצב שבו יהא 'רוב' בלי להיות רבים. בניגוד לבן-גוריון אין בעינינו עיקר הרוב בבחינה זו, אלא דווקא 'רבים': לא כמות יחסית, כלומר ביחס לכמויות אחרות, אלא כמות מוחלטת. 'רבים' הריהו מושג של עצם מציאות החיים, ואילו 'רוב' הוא מושג פוליטי בלבד. הוא אומר לנו בעצם, בתחום הזיקות שבין אומות, כי בשעות של הכרעה זו מונחת בידי עם הרוב, שיש ביכולתו לחתוך את גורלו של עם המיעוט. ולא זו היא מטרת שאיפתנו. כשם שאיננו רוצים, שיינתן ביד השכנים לחתוך את גורלנו, כן איננו רוצים, שיינתן בידנו לחתוך את גורלם. ...
כלום מן ההכרח הוא, שחיי שני עמים בכפיפה אחת יהיו תלויים בחוג המושגים הפוליטי-בלבד של רוב ומיעוט? האם לא הגיעה השעה לנסות להעמידם על בסיס אחר? ושמא נקודה זו של העולם ומצבנו זה המיוחד יש בהם מן הנסיבה להתחיל בניסיון זה? אמנם קשה הוא, קשה עד מאד, העזה גדולה היא, ולשמה יש צורך במחשבה אמיצה, בת חורין, מחשבה המבקשת למטרות חדשות דרכים חדשים. אבל מי שמכיר את כל מציאות מצבנו כולה יודע שאין לנו ברירה; כאן בלבד, אם באיזה מקום שהוא, מצויה דרך אמיתית, כל השאר אינו אלא מראית עין. ייתכן שהתוכניות למדינה דו-לאומית שעד כאן בלתי שלמות הן; אם כן עלינו לתקנן. לא תכנית זו או זו עיקר, אלא הכיוון שבו מחפשים דרך, ורצינות החיפוש ומרצו. "
( תעודה ויעוד , 'רוב או רבים' (1944), ב' , 334 - 335)
"כאשר חידשנו לאחר מלחמת העולם את עבודת התיישבותנו בארץ ישראל בצורות חדשות ובממדים אחרים "תחת חסותה" של ממלכת בריטניה, היו אך מעטים בקרבנו - והם אלה, שהיום "הפטריוטים" שלנו מאשימים אותם, שבוגדים הם בעניין הלאומי - אשר ראו מראש, כי "חסות" זאת עתידה לחייב רק אותנו התחייבות ממשית על כל הכרוך בה: בלתי נמנע היה, כי ילעיזו עלינו, שאנו סוללי דרכו של אימפריאליזם, ושעל ראשנו תחול האיבה המכוונת נגדו, וכמו בכל מקום נהיה אף כאן השעיר לעזאזל; ואילו "ממשלת החסות" אינה חייבת לנו יותר משחייב משחק בקלפים לקלף שבידו, שאין עליו כי אם לגלותו בשעת הכושר לפי צורך משחקו. כל עוד קיים במדיניות המזרח הבריטית הכלל: "הפרד ומשול", הרי אנו, בגלל עמדתנו, עמדה של זרות וריחוק לגבי הערבים, האובייקט המתאים למדיניות כזו; שהרי מאז נתפתחה מחמת התגברותה של הלאמת עמי המזרח שיטה חדשה מרחיקה ראות, שיטת ההתחשבות הרצינית עם גורמי השלטון הלאומי שבעתיד והמשא ומתן עמהם, התחילו מזלזלים בזכויותינו כליל."
( תעודה ויעוד , 'הבית הלאומי ומדיניות לאומית בארץ ישראל' (1923); ב' , 313)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה