יום שישי, 30 באוקטובר 2009

מפגש שלישי- הציונות וערביי ארץ ישראל


בניסיון להבין את שורשי הסכסוך הנמשך עד ימינו חקרנו בגישותיהם של ההוגים הראשונים בהתייחסם לערביי הארץ 


אהרן דוד גורדון

אהרן דוד אורייביץ (בן אורי) גורדון נולד ב-9 ביוני 1856 בכפר טרויאנוב שבאוקראינה למשפחת מתנגדים מיוחסת מוילנה. הוריו שמרו מצוות באדיקות, אך היו רחוקים מקנאות דתית. הוא גדל כבן יחיד לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם ולכן טופל בשפע ובפינוק. הוא רכש לעצמו ידע תורני, השכלה רחבה וידיעת שפות. בגיל צעיר התחתן עם בת דודו ועבר עמה לאובודובקה. לזוג נולדו שבעה ילדים, מהם שרדו שניים. לאחר שנתיים בעיירה קיבל משרה באחוזה חקלאית, שבה עבד לפנים אביו. גורדון עבד באחוזה כפקיד ואיש מנהלה במשך עשרים ושלוש שנה עד אשר פג תוקפו של חוזה החכירה. שנה מאוחר יותר, בשנת 1904, עלה א"ד גורדון ארצה, בגיל 47. הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים עד אשר הצטרפו אליו אשתו ובתו יעל.
גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש ולא עסק בעבודה פיזית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העדירה. גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה בפתח תקוה, אחר כך התגורר בראשון לציון (שם נפטרה אשתו), ולאחר מכן השתקע בגליל, שם חי עשר שנים עד למותו. גורדון עמל בעבודה קשה ביום ובכתיבה ספרותית הגותית בלילה, וחי חיי פשטות וצנע. אף שהיה ציר בקונגרס הציוני ה-11, מיעט לעסוק בפעילות מפלגתית מתוך אידיאל. הוא היווה מודל להגשמה אישית וחלוציות, ירד אל העם ונשאר אתו באשר היה. טעם את סבל הפועלים מקרוב, חלה בקדחת, וסבל מהעוני, מהאבטלה ומרעות חולות אחרות. משם השפיע את השפעתו, תוך שהוא משמש אב רוחני של הפועלים, שפנו אליו בעצות ובבקשות.
א"ד גורדון הושפע מאוד מחכמת היהדות: מן המדרש, ההלכה והאגדה, ובפרט מרעיונות החסידות והקבלה. לצד השפעות אלה, מתכתבת הגותו עם רעיונות משל הסופר וההוגה הרוסי לב טולסטוי, כגון תורת העבודה והפשטות, וכן עם רעיונות רבים מהגותו של פרידריך ניטשה. גורדון נחשף לספרות העברית ולציונות בגיל מתקדם. לשיטתו, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית הינם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבעם היהודי. לאור זאת, הוא ביקש לחבר את בני העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון הווייתו. לדעתו, העשייה והחוויה (מילה שהוא חידש) הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה, שבהם מקור החזון, השירה ורוח הקודש. הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ ותיתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באמרה: "ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם". גורדון ציפה כי ייווצר בארץ דור של אנשים אידיאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו ואיש לאחיו; אך בסוף ימיו, אף שהיה אדם חברותי, העדיף להסתגר בתוך עצמו ולהתבודד עם הטבע, מאוכזב מטבעו האנושי של האדם ומנטייתו לתככנות, לאינטרסנטיות ולקטנוניות. הוא היה איש מאמין ודתי רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום מצוות לא תעשה, במוצאו בעשייה וביצירה מתוך התכוונות חלופה למנהגי הדת שהתאבנו. הוא נפטר בדגניה א' ב-22 בפברואר 1922, בגיל 67, מגידול סרטני שפשה בגרונו.

עבודתנו מעתה
זכותנו על הארץ ויחסנו אל הערבים
(תרע"ט    1918)
"התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו הם, כמובן, הארץ והעבודה. אולם, אם עד עתה, עד לפני המלחמה, היה עלינו רק לקנות זכות על האדמה בכוח העבודה, הנה עתה, עם המצב החדש, עלינו לברר עוד לעצמנו (וגם לאחרים) את זכותנו הלאומית על הארץ ואת מצבנו המדיני בתור עם הארץ.
רגילה עתה המימרה, כי אין זכות על ארץ נקנית אלא בדם. זהו אחד הסופיזמנים, שקנו להם זכות אזרח בקרב כל העמים, שהצדק המקובל התיר להם להיות חיות טורפות, – אחד השקרים המוסכמים. בדם ואש גוזלים את החירות מעם הארץ ומשעבדים את העם ביחד עם הארץ שעבוד זמני, כל זמן שלא תש כוחו של המשעבד, אבל הארץ נשארת תמיד בפועל בידי היושבים עליה ועובדים אותה.  הרומאים, למשל, כבשו בדם ואש ארצות רבות, אבל הם משלו בהן רק כל זמן שהיה די כוח בידם להחזיק את המושכות, אולם משנפלו המושכות מידיהם, נשארו שוב הארצות בידי יושביהן ועובדיהן. או, למשל: פולין נכבשה בדם ואש מיד ליד, אבל נשארה בפועל בידי יושביה ועובדיה. ארץ נקנית בחיים עליה, בעבודה וביצירה.  וכך נקנה או נשיב לנו את זכותנו על ארצנו גם אנחנו. יש לנו זכות היסטורית על הארץ, והזכות הזאת נשארה בידינו, כל זמן שכוח חיים ויצירה אחר לא קנה אותה קנין שלם.  ארצנו, שהיתה לפנים 'ארץ זבת חלב ודבש', בכל אופן מוכשרת לתרבות גבוהה, נשארה שוממה, עניה, שפלה מכל הארצות התרבותיות וגם ריקה (בערך). זהו כעין אישור זכותנו על הארץ, כעין רמז, כי הארץ מחכה לנו.  בחיים, בעבודה וביצירה נקנה או נאשר את זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה גם הקריטריון ליחסנו אל הערבים מבחינה זו.  הערבים יושבים על האדמה, ואין אנחנו יכולים לקפח את זכותם ולדחות אותם. אבל גם הם אינם יכולים לקפח את זכותנו על האדמה, שאנחנו יושבים עליה ועובדים אותה. אמנם אנחנו המיעוט, אבל אותה האדמה שקנינו בעבודתנו העצמית, היא שלנו, ואין שום רוב שבעולם יכול לקפח את זכותנו עליה, לקחת מידינו מה שרכשנו בכוח העבודה והיצירה שלנו.  השאלה היא בדבר ההתפשטות: למי יש יותר זכות להתפשט על האדמה, שעוד לא נקנתה בעבודה ויצירה.  אבל בזה לא הכמות עיקר, כי אם האיכות: כוח החיים והגידול – בדומה למה שיש לראות בממלכת הצמח, – כוח העבודה והיצירה וגם הכוח של מסירות נפש, מי שיעבוד יותר, ייצר יותר, יתן יותר את נפשו, הוא יקנה יותר זכות מוסרית וגם יותר כוח חיוני על הארץ.  פה יש התחרות בשלום. ואת הזכות על ההתחרות הזאת בשלום נותנת לנו ביחוד זכותנו ההיסטורית על הארץ. ובזה, יש באמת לצרף אלינו את כל עם ישראל בכל ארצות פיזוריו.  הזכות הזאת על ההתחרות בשלום, על ההתפשטות בארץ, היא לא רק זכות הקיבוץ הקטן היושב פה, כי אם זכותו של עם בן שנים עשר מיליון נפש.
פה יש להעיר על טענה אחת נראית כצודקת, הנטענת בפנים של יראת שמים גם בקרבנו. אומרים, כי אנחנו, בבואנו להתיישב פה, גוזלים את הערבים, שהם בפועל אדוני הארץ, שהם כבשו אותה לא מידינו. אולם מה זאת אומרת: אדוני הארץ? אם לחשוב לאדון הארץ את העם, שהשלטון המדיני בידו, הרי אין הערבים אדוני הארץ מכבר, כי קודם היתה הארץ בידי התורכים ועכשיו – בידי האנגלים.  נמצא, כי מלבד זכות הישיבה והעבודה אין לערבים גם הם אלא זכות היסטורית על הארץ, ממש כמונו, אלא שזכותנו ההיסטורית היא בלי ספק יותר גדולה.  נמצא, כי גם אנחנו לוקחים את הארץ לא מידם.  ואם לזכות הישיבה, שהם יושבים בארץ ועובדים אותה, – הרי גם אנחנו יושבים בארץ ועובדים אותה, ההבדל בינינו ובין הערבים הוא איפוא במובן זה הבדל כמותי ולא הבדל איכותי, לא הבדל בכוח הזכות הזאת.
אולם לעומת זה צריכים אנחנו להיות זהירים מאוד ביחסנו אל הערבים, ברכישת קרקעות וכדומה, לבלי לנגוע בזכותם האנושית אף במשהו, לבלי לנשל את העובדים בפועל מאדמתם וכדומה, מוטב לנו, שהאדמה תעלה לנו פי שניים או שלושה או יותר מכפי שוויה, מוטב לנו לפייס את בעלי האדמה האמיתיים, את היושבים עליה ועובדים אותה – אם יש לנו צורך מיוחד באדמתם  – בכל מיני פיוסים, העולים בקושי גדול ובעמל רב, כמו להמציא להם אדמה במקום אחר וכדומה, מאשר לנגוע נגיעה כל שהיא בזכותם.  בשבילנו אין קצב למחיר האדמה; כמה שהיא תעלה, היא שווה לנו.  בכלל החובה עלינו לקבוע יחסים אנושיים אל הערבים, ולא להתייחס אליהם על פי צדדיהם השליליים בלבד, כמו שהאנטישמיים מתייחסים אלינו על פי צדדינו השליליים אנו.  מובן, כי לא פה המקום ולא בידי היכולת לברר, איך לסדר את הדבר, – אני רק מציין, כי הדבר דורש

סידור ועיון גדול ועמל רב.  אולי יש לייסד לצורך זה ועד מיוחדת מאנשים ראויים לכך בכל המובנים, שתפקידה יהיה לסדר את כל הענינים והיחסים שבין היהודים והערבים.  היחסים צריכים להיות תמיד, בכל האופנים, אנושיים, אפילו אם היחסים מצד שני אינם רצויים ביותר.  ילמדו הם מאתנו, ולא אנחנו מהם.  על כל זה היה כדאי מאוד לדון באספותינו, הרבה יותר כדאי מאשר לעסוק בפוליטיקה.  הדבר הזה נוגע לנו בלי אמצעי, נוגע בכל אופן לא פחות מאשר האינטרנציונל וכדומה.  פה לפנינו, מצד אחד, ענינים ממשיים, מדיניים וחברותיים, ומצד שני, פה לפנינו הלכה גדולה, יותר מזה – מומנט של חיים גדול, פה לפנינו השיעור הראשון והתרגיל הראשון, אי-האמצעי בחיי אחווה בין עם לעם.  אולם העיקר הוא גם פה שוב החיים ואנחנו, כל אחד מאתנו, בעצמנו.  אם אנחנו נשאף להיות יותר אנושיים, יותר חיים, נמצא את היחס הנכון אל האדם ואל העמים בכלל ואל הערבים בפרט.
כל זה – מצד אחד, מצד זכותנו המדינית – בעיקר מצדה הרשמי, המשפטי – על הארץ עם כל המתייחס לזה.  אולם הארץ בתור בסיס לחיים ויצירה באותה הצורה שאנחנו שואפים אליה, אין עליה זכות אחרת ואין קנין אחר תופס בה מלבד הזכות וכוח הקנין של העבודה, שאנחנו עומדים עליה מתחילת בואנו הנה (מובן, כי בחיים הלאומיים יש מקום לעבודות גם לא-גופניות, אלא שהחיים יבררו, איזו מהן נחוצות ובאיזו מידה, מה תהיה צורתן ומה תנאי פעולתן), אלא שמעתה התבלט ביחוד כוחה של העבודה בתור כוח קנין מדיני ביחוד מצדו המוסרי והחיוני, כמו שראינו, כי הארץ היא בפועל תמיד קניין מדיני של העובדים אותה, אפילו בשעה שהעם משולל חירותו המדינית.  מעתה יש לנו 'ציווי מוחלט' אוביקטיבי, ממשי, מדיני: לעבוד. ובמידה שנעבוד, תהיה הארץ שלנו, ואם לא, – לא יועילו כל 'בתים לאומיים' וכל 'דם ואש'.
מצד זה מעמידים לנו שני התנאים העיקריים להגשמת שאיפתנו: הארץ והעבודה – שתי תביעות עיקריות, מקבילות להם, לשני התנאים העיקריים."

זאב ז'בוטינסקי
זאב ולדימיר ז'בוטינסקי (1880 - 1940), מנהיג ציוני, סופר, משורר, מתרגם ונואם מפורסם. נולד באודסה שברוסיה (היום אוקראינה) בי"ב בחשוון תרמ"א. קיבל השכלה ליברלית על-פי מסורת האמנציפציה, עם תוכן יהודי פורמאלי מועט. בגיל ‎‎18 יצא ללמוד משפטים באיטליה ובשווייץ, ושימש כתב של עיתונים רוסיים ידועים. רשימותיו - שעל חלקן חתם בשם העט "אלטלנה" - הקנו לו שם של אחד העיתונאים המזהירים בשפה הרוסית.

לאחר הטבח ביהודי קישינייב בשנת ‎‎1903, ובמהלך גל הפוגרומים שבאו בעקבותיו, התמסר ז'בוטינסקי לעבודה ציונית ונאבק על זכויות המיעוט היהודי ברוסיה. הוא נרתם לפעילות ציונית ואף נבחר ציר לקונגרס הציוני השישי ופעל למען תחיית השפה  והתרבות העברית ברוסיה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת ‎‎1914, יצא לחזיתות הלחימה ככתב צבאי. באלכסנדריה שבמצרים הוא נפגש עם יוסף טרומפלדור והחל לפעול להקמת גדודים עבריים במסגרת הצבא הבריטי. באוגוסט ‎‎1917 קם הגדוד העברי הראשון, ובו שירת ז'בוטינסקי בדרגת סגן. הוא השתתף בקרב על מעברות הירדן ובכיבוש העיירה א-סאלט מידי הטורקים.
בפסח של שנת ‎‎1920 הנהיג ז'בוטינסקי את ההגנה על ירושלים מפני הפורעים הערבים. הוא נעצר בידי הבריטים ונדון ל-‎‎15 שנות מאסר עם עבודת פרך בכלא עכו, אך הוא קיבל חנינה ושוחרר. בשנת ‎‎1921 היה ז'בוטינסקי לחבר ההנהלה הציונית, והיה ממייסדי קרן היסוד. כעבור שנתיים התפטר במחאה על מדיניותו של חיים וייצמן, שלדעתו לא קידמה את הציונות  המדינית. בשנת ‎‎1923 ייסד בלטביה, את תנועת הנוער בית"ר ועמד בראשה. בשנת ‎‎1925 הקים את "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (הצה"ר), והיה לדובר העיקרי של האופוזיציה בקונגרס הציוני.
בשנת ‎‎1933 הקדיש ז'בוטינסקי את זמנו להזמת ההאשמה כי חברי תנועתו רצחו את ארלוזורוב, ובשנת ‎‎1934 חתם בלונדון עם דוד בן-גוריון על שלושה הסכמים בניסיון לפוגג את האיבה שהתעצמה בין ימין ושמאל ביישוב ובתפוצות, אולם כל ההסכמים האלה נדחו במשאל של חברי ההסתדרות. בשנת ‎‎1935 פרש ז'בוטינסקי, עם תנועתו, מההסתדרות הציונית, לאחר שנדחתה תביעתו להכריז כי מטרתה הסופית של הציונות היא הקמת מדינה יהודית, והקים את "ההסתדרות הציונית החדשה" (הצ"ח).
בשנת ‎‎1937 קיבל ז'בוטינסקי את הפיקוד העליון על האצ"ל, כזרוע הצבאית של הצה"ר. באותה שנה הביע התנגדות עקרונית לתוכנית החלוקה, שהציעה ועדת-פיל, תוכנית שההנהגה הציונית הרשמית הסכימה לדון בה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פעל בבריטניה ובארה"ב להקמת צבא יהודי שיילחם נגד גרמניה לצד בעלות הברית. ז'בוטינסקי נפטר בשנת ‎‎1940 מהתקף לב.

השאלה הערבית – בלי דרמטיות
(1940)
"הפיכתה של ארץ-ישראל (למדינה יהודית) יכולה להתגשם במלואה בלי לנשל את ערביי ארץ-ישראל. כל ההצהרות הנפוצות בניגוד לכך אינן נכונות בהחלט. טריטוריה, המשתרעת על פני למעלה מ- 100,000 קילומטרים מרובעים, והמאוכלסת לפי הצפיפות הממוצעת של צרפת (78 תושבים לכל קילומטר מרובע), מסוגלת להכיל כ- 8 מיליון תושבים; לפי הצפיפות של שוויץ (104) למעלה מ- 10 מיליונים; לפי הצפיפות של גרמניה או איטליה (140) - כ- 14 מיליון. היא מכילה היום, אם נימנה בכלל תושביה את הערבים, היהודים והעבר-ירדנים, קצת למעלה ממיליון וחצי נפש. נשאר עוד מקום פנוי בארץ-ישראל כדי לקלוט את רוב תושבי הגטו של אירופה המזרחית-מרכזית - את רובן של חמשת מיליוני הנפשות - בלי להתקרב אפילו לצפיפות המתונה של צרפת. אלא אם כן יעדיפו הערבים מרצונם לצאת את הארץ - אין להם כל צורך להגר....
שוויון אזרחי
1)     עקרון שיווי הזכויות בשביל כל האזרחים מכל הגזעים, האמונות, הלשונות או המעמדות יונהג בלי כל הגבלה, בכל המגזרים של חיי הציבור במדינה, בתנאי שלא ייעשה דבר העלול להפריע לכל יהודי מארץ זרה לשוב למולדתו – אל ארץ-ישראל – ולהיפך על ידי כך באורח אוטומטי לאזרח ארץ-ישראלי.
2)     בכל קבינט, שבו ישמש יהודי במשרת ראש-ממשלה, תוצע משרת סגן ראש-הממשלה לערבי, וכן להיפך.
3)     השתתפות פרופורציונאלית של יהודים וערבים הן בחובות והן בטובות-ההנאה של המדינה – כלל זה יחול על בחירות לפרלמנט על השירות האזרחי והצבאי ועל המענקים התקציביים.
4)     הכלל הזה יחול על עיריות או מועצות מקומיות מעורבות.
לשונות
1)     הלשון העברית והלשון הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקפן החוקי.
2)     שום חוק מדינה, או מנשר, או פקודה; שום מטבע או שטר-כסף, או בול של המדינה; שום פרסום או רישום שהופקו על חשבון המדינה, לא יהיו בעלי תוקף, אלא אם כן יוצאו באורח זהה הן בעברית והן בערבית.
3)     השימוש בעברית ובערבית יהיה בעל תוקף חוקי שווה בפרלמנט, בבתי המשפט, בבתי-הספר, ובאופן כללי – בכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בית-ספר מכל דרגה שהיא.
4)     כל משרדי המדינה יענו לכל פונה, בעל-פה ובכתב, בלשון פנייתו, בין בעברית ובין בערבית.
... ארץ ישראל משני עברי הירדן - שטחה מספיק בשביל מיליון הערבים, בשביל עוד מיליון של צאצאיהם. בשביל כמה מיליוני יהודים - ובשביל השלום; והשלום יהיה רב ושופע כמידתו גם באירופה."

חיים ארלוזורוב
חיים (ויקטור) ארלוזורוב (1899 - 1933), מדינאי, היה מראשי תנועת העבודה בתקופת טרום המדינה וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא נולד בשנת 1899 ברומני שבאוקראינה כנצר לשושלת מפורסמת של רבנים. לאחר הפוגרומים של שנת 1905 עברה משפחתו לגרמניה. בנעוריו נחשף לתנועה הציונית וכבר בגיל צעיר היה לאחד מראשיה של מפלגת הפועל הצעיר בגרמניה. ארלוזורוב למד כלכלה באוניברסיטת ברלין, ובשנת 1924 קיבל תואר דוקטור. הוא ביקר בארץ ישראל בשנת 1922, ועלה לארץ בשנת 1924 על מנת להשתקע בה.
לאחר עלייתו השתלב ארלוזורוב בהנהגת מפלגת הפועל הצעיר הארצישראלית. הוא היה היחיד מבין צעירי העלייה השלישית שהבקיע את שורות עסקני העלייה השנייה, שהיו מבוגרים ממנו בעשור ויותר, והגיע לעמדת הנהגה. הוא בלט באישיותו החזקה, בגרותו המדינית, כושר ביטויו והשכלתו העברית, הרוסית והגרמנית. בשנת 1928 יצא בשליחות קרן היסוד לארצות הברית.
ארלוזורוב היה מהמתנגדים הבולטים לרעיון האיחוד בין שתי מפלגות הפועלים הארצישראליות המרכזיות בישוב, אחדות העבודה והפועל הצעיר, אך עם הקמת "מפלגת פועלי ארץ ישראל" (מפא"י) בשנת 1930, היה ארלוזורוב לאחד ממנהיגיה. בקונגרס הציוני ה-17 ב-1931 נבחר לחבר הנהלת הסוכנות היהודית ולראש המחלקה המדינית של הסוכנות.
ארלוזורוב היה מקורב לד"ר חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית, קשר קשרים טובים עם הנציב העליון הבריטי ארתור ווקופ, ושיפר את היחסים בין שלטונות המנדט ובין היישוב. הוא כתב מאמרים ששיקפו את עמדתו המתונה בדבר הצורך בשיתוף פעולה עם העם הערבי בארץ ישראל. בתחילה האמין כי שלטונות המנדט יסייעו להגשמת הרעיון הציוני אך התאכזב מהמדיניות הבריטית, והגיע למסקנה כי יש להגשים את הקמת המדינה בכוחו העצמי של היישוב, ואפילו במחיר התנגשות עם שלטונות המנדט.
עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, בשנת 1933, החל ארלוזורוב לעסוק בהעלאת יהודי גרמניה, ובארגון מנגנון בשם "העברה", שנועד להציל את רכוש יהודי גרמניה ולהביאו לארץ ישראל. באותה שנה יצא לברלין כדי לבדוק אפשרות למשא ומתן עם הממשלה הגרמנית בעניין יהודי גרמניה ורכושם. תוך כדי מסעו לגרמניה, התנהל בארץ, כנגדו וכנגד תכניותיו, מסע בעיתון "חזית העם" הרוויזיוניסטי, שהיה בטאונו של האגף הקיצוני והרדיקלי בתנועה הרוויזיוניסטית.
ביום ו', 16 ביוני 1933, יצאו ארלוזורוב ורעייתו סימה לטיול רגלי לאורך חוף הים לכיוון הירקון. בהתקרבם לשפך הירקון הבחינה סימה בשני גברים שהלכו בעקבותיהם. לאחר מעקב ודין ודברים קצר שלף הנמוך אקדח וירה בארלוזורוב. הוא נפצע מקליע אחד בבטנו ומת כתוצאה מ"חוסר-דם חריף" כעבור שלוש שעות.

היסוד הכלכלי של הפרובלמה הערבית
(1930)
"ראוי שנקנה לעצמנו מושג-אמת על מהות הכוחות המתנגדים לציונות שאנו רגילים לקרוא להם: "העם הערבי" או "הישוב הערבי". לשם כך עלינו לנתח ניתוח הגיוני את הקבוצות השונות ואת יחסיהן ההדדיים ויחסיהן לחברה הפיאודלית, שבתוכה הן חיות: בעלי האחוזות הגדולות, השיכים הכפריים, כהני הדת למיניהם, אנשי המקצועות החופשיים (עורכי דין, רופאים פקידים, וכו') הבדווים, פועלי הכפר והעיר, החוכרים הזעירים ובעלי העדרים...
גם לפלח הערבי, לבעלי האחוזות הקטנות ולפועלים הכפריים – לא הביאה ההתישבות היהודית אלא תועלת וטובה. כפרים ערביים ישנים, שתושביהם עבדו במטעים היהודים שבסביבתם, הושפעו בעקיפין מהישובים המודרניים וסגלו להם דרכי עבוד חדשות ופתחו ענפים חדשים במשק. החקלאות המודרנית קלטה את הפועל החקלאי העונתי, דבר שנתן לו אפשרות להוסיף על הכנסתו הדלה מחלקת אדמתו את השכר שהוא משתכר במטעי היהודים. אלה הפלחים העוסקים בגידול ירקות, פירות, עופות – מצאו בשכונות היהודיות ובמרכזי הישוב הגדולים שוק גדול בעל כוח קניה חשוב לתוצרתם. הרחבת השוק איפשרה להם להרחיב את משקיהם ולגוונם. כמה מוסדות אשראי יהודיים החלו לשתף חקלאים ערבים ומועצות כפריות בקבלת אשראי...
תוצאת הפוליטיקה הקרקעית היהודית, במידה שהיא נוגעת בפלחים, ניתנת איפוא לסכום במלים אלו: חלוקת הקרקע, הבאה בעקב רכישת הקרקע הדרושה להתיישבות היהודית, גוררת אחריה רכוז הפלחים הערבים על חלקות קטנות יותר. היא נותנת לפלח את האמצעים הנחוצים כדי לעבד יחידה קרקעית קטנה יותר לפי שיטות משובחות של חקלאות אינטנסיבית יותר. דבר זה פירושו, מצד אחד, מודרניזציה של החקלאות הערבית ועלית רמת החיים והתרבות, ומצד שני – מסירת הקרקע העודפת והשוממה לרשות עבודת הבנין העברית. ויש עוד לזכור, כי העברת הפלחים –החוכרים ממקום למקום, במקרים מסוימים של רכישת קרקעות, נהוגה היתה גם במשטר הקודם, שכן האפנדים היו נוקטים שיטה זו מאימת ההשתקעות וזכות החזקה. כך היו נוהגים בכל שנתים, ומבלי לשלם כל פצויים שישמשו הון השקעה.
ראיה לכזבונן של האשמות הנטפלות על הפוליטיקה הקרקעית היהודית – יכולה לשמש העובדה, שהגירת הערבים מא"י, בהשואה לימים שלפני המלחמה ובהשואה לארצות השכנות, נעשתה מעטה ואטית לפי הערך. אם נתבונן היטב נראה, שמספר הערבים שעלו לארץ-ישראל במשך התקופה לאחרי המלחמה – לפי הדין וחשבון של הקונסול האמריקאי בירושלים – מספר המהגרים מהמוטסריפיה ירושלים בלבד לשלושת אלפים איש, ומהם היו יותר מ-2000 לא-יהודים. במשך השנים 1928-1922 הגרו מא"י 10,254 לא-יהודים, בחשבון ממוצע 1,500 לשנה, היינו 2 אחוזים מהישוב הבלתי-יהודי. אחוז זה הוא קטן הרבה יותר מאשר אחוז המהגרים הערבים שהגרו במשך אותה השנה מהישובים הערביים השכנים. במשך השנים 1926-1925, שבנוגע להן מצויים מספרים, הגיעה הגירה מסוריה ומהלבנון ל-27,000 בחשבון ממוצע 13,000 לשנה, היינו 4,5 אחוז מכל האוכלוסים....
 מתוך כל זה אנו רואים, שלהמוני הערבים בארץ-ישראל לא נגרמו כל הפסדים לרגלי העליה וההתישבות היהודית, אלא, להיפך, הם נהנו מהן במידה מרובה. כפי שראינו לעיל – לא נושלו החקלאים הערבים מאדמתם, ולא עוד אלא שמצאו שוק גדול יותר למכירת תוצרתם.
ואשר לפועלים הערבים, הרי עם זרם העליה היהודית והתרחבות החרושת, – פרי יצירתם של ההון והאיניציאטיבה היהודית – הוגדלו בהרבה אפשרויותיהם לעבודה; ומלבד זה עלתה רמת חייהם לרגלי הבקוש המוגדל לפועלים ולרגלי דוגמת הארגון והרמה הגבוהה יותר שנקבעה על-ידי העולים החדשים. אין להתפלא איפוא שבתנאים אלה רפתה והלכה בדרך כלל התנגדותם של ההמונים הערבים להתיישבות היהודית, וזו התחילה מראה גם סימנים של אפיסת כוחות גמורה. כאמצעי היחידי לעורר תסיסה, שכוונתה למנוע בעד התפתחות יחסי גומלין והבנה בין הערבים והיהודים – נשארה רק דרך של הפחת הקנאות הדתית מסביב לשאלת הכותל המערבי.
ברם, חשוב, לדעתי, להבדיל ולהפריד בין אנליזה מופשטת ובין תכנית לפעולה מדינית תכופה. הסכם ערבי-יהודי בארץ-ישראל הוא בעל ערך חיוני לגבי מפעלנו. ויש לפלס אליו נתיב מבלי לשים לב אם הנוסחאות שלנו הולמות את האופי הסוציאלי של התנועה הערבית הפוליטית. אולם מחוץ לצרכים התכופים של הרגע – מתברר והולך ערכה של חקירת הכוחות הסוציאליים הפועלים בקרב ערבי ארץ-ישראל. רק לאור בדיקה כזאת נוכל לנקוט מדיניות בעלת ערך ונדע למצוא את הפתרון המוחלט מבחינת היחסים שבין הערבים והיהודים בארץ-ישראל."

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה